לפני פתיחת המאמר, ברצוני להדגיש, שמטרת המאמר איננה לעסוק בחשיבות השירות בצבא ובבירור ערכו, אלא בשאלה כיצד והאם צריך לשלב בין השירות הצבאי ללימוד התורה.
ב"ה זכינו בדורנו לראות בעינינו איך מקבץ נידחי ישראל, שב וגואל את עמו ומקבצו מארבע כנפות הארץ.
לאחר 2000 שנות גלות קשות, עם ישראל שב לארצו, בונה לעצמו מדינה ריבונית עצמאית, שב לגבולותיו המקורים: "מגבול הלבנון ועד מדבר מצרים, וּמִן הים הגדול ועד לבוא הערבה", הגולן שלנו, הגליל שלנו, ירושלים השלמה בידינו ועוד ידינו נטויה.
בד בבד עם תהליך זה, גם קרנה של תורה, חוזר ועולה ואורה חוזר להזריח, וריח ניחוחו של משיח בן דוד כבר עולה באפינו, והגשמת חלום הדורות, לחזות בבית המקדש השלישי בתפארתו כבר בפתח.
כמובן שיש לפנינו עוד הרבה עבודה (בעיקר בתחום של חיזוק ותוספת הקדושה במציאות, והוספת גבורה וגאווה לאומית, שקצת התרופפה בתקופה האחרונה בהתרפסותנו לפני אומות העולם),
אבל אין עוררין על כך שבמאה שנים האחרונות התקדמנו בצעדי ענק בדרך לגאולה השלימה.
לאור כל האמור לעיל ברור שיש לנו את כל הרצון והשמחה להשתתף ולהשתלב במהלך הזה של גאולת ישראל על כל המשתמע מכך כולל שירות צבאי וכל מטרת מאמר זה, היא אך ורק לדון כיצד מיישמים זאת באופן מעשי, והאם יש צורך לשלב בין חיי תורה מלאים לבין שירות צבאי.
המאמר לא יעסוק בגודל חיובנו להשתתף בתהליך הקדוש שהזכרנו לעיל, ולא יברר את הערך הנשגב והעליון בכך שיש לעם ישראל צבא משלו ואינו נתון לחסדי זרים מאומות העולם, בזה יש מקום להאריך במאמר נפרד ואין כאן מקומו.
במסגרת הרחבה של הדיון בסוגיית היחס בין צבא לישיבה, ברצוני להתמקד בשלוש נקודות מרכזיות:
1. לכל אזרח בישראל ללא יוצא דופן יש זכויות וחובות, וכיוון שאין אחד שלא נהנה מהזכויות (מי לא נהנה משירותי הביטחון/צבא/מכבי אש/מד"א/משטרה בארץ? מי לא נהנה מהתברואה בארץ? מי לא נהנה מהכבישים בארץ? רבים מהאזרחים נהנים גם מחינוך / תרבות/ ומשפט בארץ*) ממילא מובן מאליו שאין אחד שיכול להשתמט מחובותיו כלפי הציבור, וכל אחד צריך לשאת בעול כמיטב יכולתו.
[זאת מלבד העובדה, שלדעתי, באופן עקרוני, הגישה לחיים שבה אדם מנסה בכל כוחו להשיג את מטרותיו האישיות בלבד, הִנָה גישה פסולה מעיקרה.
אדם שמטרת חייו היא לספק את צרכיו הפרטים בתחום הכבוד, הממון, תאוות הגוף ע"י זלילה או יצר המין, "מימוש עצמי" או אפילו לספק את צרכי משפחתו, חי לדעתי ברמה רדודה למדי, אדם צריך לשאוף להיטיב עם הזולת, עם סביבתו הקרובה בפרט ועם עמו והעולם ככלל.
מרכז עולמו של אדם צריך לסבוב סביב הרצון לתת ולא סביב הרצון לקבל! הגישה של "חיה ותן לחיות", לדעתי פסולה מעיקרה, אדם מסוגל וצריך לשאוף להרבה יותר מזה!]
סעיף זה בא על-מנת להבהיר, שאני לא סובר שלי או לכל אזרח אחר (כולל בנים של אח"מים, שחקני כדורגל, זמרים מפורסמים וכדו' ויש כאלה לאלפים- שמנצלים את מעמדם) יש פטור משרות המדינה.
2. כל דבר בעולם נברא כשהוא מורכב משני חלקים: החלק הגשמי והחלק הרוחני. החלק הגשמי הוא הביטוי בעולם שלנו לחלק הרוחני, החלק הרוחני הוא דבר קיים בפועל, ממשי ומשפיע אבל בלתי מוחשי ולכן העולם שלנו שהוא עולם החומר לא יכול "לסבול" אותו כמו שהוא וזה מצריך אותו "להתלבש" בגוף גשמי כדי להופיע בעולם הזה, (מלאך למשל זה מציאות רוחנית בלי גוף, לכן כאשר הוא רוצה להופיע בעולם שלנו – כמו אצל אברהם אבינו למשל – הוא חייב "להתלבש" בגוף- במקרה של אברהם הם נידמו לו כערביים).
מובן ממילא שלחלק הגשמי בפני עצמו אין שום משמעות בלי החלק הרוחני ולא שייך כלל לדבר על גשמי בלי רוחני כי הגשמי זה ההופעה של הרוחני.
לחלק הרוחני אנחנו קוראים נשמה.
החלק הרוחני הוא זה שנותן חיים לחלק הגשמי ובריאותו משפיעה באופן ישיר על החלק הגשמי. לו יצויר שנצליח במעבדה ליצור דמות אדם בהעתק מושלם על כל מערכותיו החיצוניות והפנימיות כולל מוח ולב האם נתייחס אליו כאחד האדם? האם הוא יוכל לתפקד בפני עצמו? ודאי שלא – מה חסר? הנשמה!
אדם שנפטר לא עלינו וכל מערכתו הגופנית תקינה (מיתת נשיקה) מה חסר לו? מדוע אינו מסוגל לתפקד?- חסר הכח המחיה, חסרה הנשמה! אחרי 120 כשאדם גומר את תפקידו בעוה"ז משמעותו של דבר שהוא נפרד מהגוף שלו ו"מתפשט" מהמעטפת החומרית שמאפשרת לו לפעול בעולם הזה ונשאר בצורת נשמה בלבד!
מובן מאליו שכמו שיש לגוף חוקים שהוא צריך לקיים ויש גם עשה וגם לא תעשה (למשל : עשה – אכול מזון בריא, שתה במידה מספקת, שינה וכו',
לא תעשה – לא לבלוע רעלים, לא לקפוץ לכביש סואן, לא להיכנס לתוך האש וכו')- אדם שיקיים אותם בהקפדה גופו יהיה בריא, ואדם שיזניח אותם גופו יראה בהתאם, כך גם לנשמה יש חוקים שהם תרי"ג מצות ואע"פ שאנחנו לא מבינים איך המצות משפיעות על נשמתנו, זה לא גורע כהוא זה מנכונותם! מי שברא את הנשמות נתן לנו הוראות הפעלה שנכונות גם אם אנחנו בשכלנו האנושי לא מבינים אותם, כמו שאדם שקונה מכונת כביסה וטכנאי אומר לו להפעיל אותה ב- 50 מעלות ולא ב- 100 הוא סומך על הטכנאי גם בלי להבין איך זה עובד, ואדם שרופא נותן לו מרשם של תרופה הוא לוקח אותה גם בלי לדעת מה הוא לוקח והוא סומך על הרופא, כך גם לנשמה שלנו יש תורה ומצות שהן הבריאות וה"תפעול" הנכון גם אם אנחנו לא מבינים את זה (כמובן שמי שלומד לא רק מה ואיך לעשות – דהיינו הלכה – שזו חובתו של כל יהודי ללמוד, אלא גם לָמָה לעשות – דהיינו לימודי אמונה – הרי זה משובח, ועשייתו יכולה לקבל משמעות שונה לחלוטין ע"י הבנת הדברים, אבל כמובן שנכונות הדבר לא מותנית בהבנתנו אותו) .
כמובן שיש מקום להעמיק הרבה יותר את הנושא וכמו שהוא מובא כאן תחת מגבלות ההבעה שבכתב הוא מובא בצורה שטחית וראשונית למדי, ואעפ"כ אין ספק שזה יותר מתקבל על הדעת מאשר התפיסה שכל אישיותנו מצטמצמת בקילו בשר ליטר דם וכמה גרמים של ברזל!
למה נחוצה ההבנה הזאת ומה הקשר לעניננו? כמו שהדבר נכון באדם כך הדבר נכון גם באומה, וכמו שבאדם נשמתו מפרנסת אותו ומזרימה לו כוחות חיים כך גם באומה תפקודה התקין של נשמת האומה הכרחי לתפקודו התקין של העם, והעם לא יכול להתקיים כלל בלי בריאות נשמתו!
ישנה אחדות רוחנית הקושרת בין כל היחידים שבאומה בקשר אמיץ, כל מעשה שעושה כל אחד מאתנו משפיע על כולנו, כל גמילות חסד או לימוד תורה שיהודי אחד לומד, מפתח ומעצים את כוחותיה של נשמת ישראל וממילא נותן עז וגבורה ותוספת חיים לכל יהודי באופן פרטי ולאומה כולה באופן כללי (וכן להפך בצורה דומה יכול יהודי במעשיו הפרטים – כאשר הם לא נעשים לשם שמים – לגרום לחולשה גדולה ורפיון בעם ישראל ).
דרך אגב, על פי זה מובן למה כל ישראל ערבים זה לזה, ולמה אי אפשר בשום פנים ואופן לקבל את הטענה שזכותו של כל אחד לחיות את חייו על פי אמונתו הוא, ואל לנו לחדור לחייו הפרטים של שום אדם, כמובן שאנחנו לא יכולים לכפות שום אדם לאמונתנו אבל חובה עלינו לנסות לקרב כל אדם, כי מעשיו של כל יחיד משפיעים באופן ישיר על הכלל (כמו אותו משל מפורסם על הנוסע שהחליט לקדוח חור בתא שלו בספינה ולא הבין למה כל נוסעי הספינה קופצים עליו בשצף קצף "אני רק קודח חור בתא הפרטי שלי מה זה עניינכם?").
מי שחושב שבחורי הישיבה עוסקים בתורה בשביל האינטרסים הפרטים המצומצמים שלהם עושה בזה עוול משווע עם בחורי הישיבה, אם בחורי הישיבה היו מחפשים פרנסה טובה או חיים נוחים הם לא היו מגיעים לישיבה, אברך ממוצע (הגדרת אברך- בחור ישיבה שהתחתן) חי חיי דוחק וצמצום מתוך מסירות נפש והקרבה למען התורה- למען עם ישראל, הישיבה איננה אוניברסיטה ללימודי יהדות שבה מבטיח הלומד את עתידו, בו בזמן שחבריו בני גילו מגינים על הגבולות למען ביטחונו, הישיבה גם איננה כרטיס כניסה לגן עדן בה דואג הלומד לשכרו הפרטי, לומדי התורה לא עוסקים בתורה לטובתם ונוחיותם האישית, לימוד התורה גם איננו רק בבחינת שמירה על הגחלת ויצירת הקשר והמסורת עם אבותינו והדורות הקודמים, ולימוד התורה אפילו לא נועד לתת איזון למצבו הרוחני הקלוקל של הדור, ואין תפקידו רק להציב אלטרנטיבה מוסרית ותרבותית,לימוד התורה הוא עצם קיום האומה! לא יתכן לדבר על עם ישראל בלי תורה!
בחורי הישיבה יושבים במסירות נפש למען כלל ישראל וכל אחד מישראל זקוק לתורתם בין אם הוא יודע את זה וחש בזה ובין אם לא!
אמנם סכנה גופנית אין בזה ביחס לצבא, ו"מסירות גוף" לא קיימת כאן אבל "מסירות נפש" בודאי שיש כאן, לעמול בתורה יום יום מ 7:00 בבוקר עד 1:00 או 2:00 בלילה ולפעמים גם יותר מזה (כולל שישי ושבת), לשקוע בתוך עולמה של תורה, זה כלל לא קל, מה גם שברוב הפעמים הדבר דורש משמעת עצמית גבוה מאד, כי אין מי שמכתיב את הקצב מבחוץ בשביל "להמית את עצמו באוהלה של תורה" (שבת פג:) צריך הבחור הרבה כוח רצון ומסירות נפש והרבה אחריות כלפי כלל ישראל .
ראוי להוסיף, שלא אחת נתון הבחור להרבה לחצים מצד הסביבה, המשפחה, החברה והרבה מכרים שלא כל כך מקבלים או מבינים את החלטתו או גורמים בצבא או בממשלה שמנסים לקשור לו את הידיים בכל מיני מגבלות (היום מצבו של בחור וכל שכן אברך שלא מעונין להיתמך בהוריו הוא פשוט בלתי אפשרי, כאשר בזמן שהוצאותיו של בחור מגיעים לכ 300-400 ש"ח בחודש עבור: ביטוח לאומי , ספרי לימוד, נסיעות (שאין לו בהן כמובן שום הנחה) ושאר דברים הכרחיים (מלבד התשלום החודשי לישיבה),
חל עליו איסור חמור להרוויח אפילו אגורה, בעבודות מזדמנות בזמן חופשות) .
נשמתו של כל יחיד ויחיד ניזונה מנשמת הכלל וגם החייל שיושב על משמרתו בלבנון או רץ על ההרים והגבעות בגולן, יכול לעשות את זה רק בזכות החייל שיושב על משמרתו מול הגמרא ומזרים כוחות חיים לנשמת האומה!
זה לא קל בכלל לבחור בשנות בחרותו להסתגר בין ארבע קירות ולהידבק לכיסא ברציפות ובהתמדה שעות על גבי שעות, בזמן שחבריו מהתיכון ומהשכונה רצים וקופצים יורים וצונחים וחוזרים הביתה מלאי חוויות וסיפורים סלנגים וראשי תיבות והוא עומד בצד ולא מבין כלל על מה הם מדברים, גם זה סוג של גבורה! אמנם לא אותו סוג של גבורה שנדרשת מחייל בצבא אבל זו גבורה מסוג שונה.
הדבר החשוב ביותר הוא להבין שיש לבחור הישיבה תרומה מכרעת לביטחונה ושלומה, פיתוחה ושגשוגה, כלכלתה והצלחתה של מדינת ישראל ובלי אותה קבוצה אמיצה של בחורי הישיבה לא הייתה משמעות גם לחיילים ולתעשיינים לחקלאים ולפועלים, כל חיותם היא מכוח התורה !
גם מטוסי ה F-16 יכולים להצליח במשימתם לפגוע במטרתם ולחזור בשלום לבתיהם רק בזכות לומדי התורה! (נקודה זו מבוססת על אגרות הראי"ה ח"א אגרת ש"א).
3. עדיין אחר כל האמור לעיל נשאלת השאלה למה לא למצוא איזה שהיא דרך לשלב את הדברים, ולמה אותם בחורים שתורמים למדינה בצד הנשמתי בלימוד התורה לא ישרתו גם בצבא באופן מלא ויתרמו גם בצד המעשי ?
התשובה לכך היא פשוטה מאוד, כאשר אדם עושה דבר בצורה רצינית הוא עושה את זה עד הסוף! האם הצבא ידרוש ממפקד חיל הים לדעת להטיס מטוס או לצנוח?! ומה יגיד הצבא לקצין מודיעין שיבקש "לעזור" לצבא גם בהפעלת טנקים ונגמ"שים? לא רק שהצבא ימליץ לו לא לעשות את זה אלא אף יאסור עליו את זה, כי זה יפריע לו להתרכז בתפקידו, קצין מודיעין בכיר צריך שיהיה עסוק בכל נפשו ומאודו ויקדיש את כל עיתותיו אך ורק לתפקידו והראש שלא צריך לעבוד כל הזמן רק איך הוא יכול לשפר וליעל את עבודתו ולא מה יכול חיל הים לעשות! מי שמנסה לרקוד בכל החתונות לא מצליח בסופו של דבר לרקוד באף חתונה, וגם מי שמנסה לתרום בכל התחומים, תרומתו בכל התחומים היא מזערית ולא רצינית לא משפיעה ולא ומורגשת! איזה בזבוז אדיר זה לקחת עתודאי שלמד במשך ארבע שנים הנדסאות ולהכריח אותו להיות תותחן במקום להושיב אותו במקום המתאים לו במחלקת תכנון ויצור!
חייל זוטר פשוט יכול להיות "כלבויניק" ולעשות כל מה שמוטל עליו, אבל מפקד צריך להתמקד ולהתמסר לעבודתו ולעשות אותה- ורק אותה במלא הרצינות האחריות וכובד הראש הנדרש, מפקד חיל האוויר לעולם לא יפקד גם על חיל הים!
גם בעולמה של תורה על מנת להתגדל בתורה צריך אדם להתמסר לתורה בכל רמ"ח איבריו ושס"ה גידיו. דורנו זקוק לאנשים שינהגו אותו ויובילו את דרכו, בשביל להיות בינוני ופושר מספיק ללמוד שנה או שנתיים, אבל בשביל להיות תלמיד חכם בעל קנה מידה ושיעור קומה שיכול להועיל לדור כולו צריך האדם "להמית את עצמו זמן רב באוהלה של תורה", למרות שלא תמיד זה קל זה דורש הרבה עבודה קשה ומלחמה פנימית וגם הערכה כלפי זה מצד הציבור לא תמיד גדולה במיוחד.
לסיכום – על פי השקפת עולמי :
א. כל אחד מחויב לתרום למדינה.
ב. לא רק שלימוד התורה הוא גם סוג של תרומה אלא גם תרומה הכרחית וחשובה שאי אפשר כלל בלעדיה!
ג. לא יעיל, לא כדאי ולא אחראי שמי שקיבל על עצמו להתמסר לתורה יפסיק מהתמדתו וילך לשרת בצבא.
למרות כל האמור לעיל, ולמרות שברור לי שכרגע חובתי בעולמי (על פי דברי הרמח"ל ב "מסילת ישרים": "יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה- שיתברר ויתאמת אצל האדם מה חובתו בעולמו") היא לא לשרת בצבא, ולמרות שאת ההחלטה "להשתמט" מהצבא וללכת ללמוד בישיבה לא קיבלתי ברגע של קלות דעת, או מתוך התחמקות מאחריות, או מתוך בריחה מנשיאה בעול, אלא מתוך הרבה מחשבה ושיקול דעת, ולאחר הרבה התלבטויות ובירורים, בכל אופן נראה לי – כפי שהדברים עומדים כרגע- שביום מן הימים אני כן אלך לשירות כל שהוא בצבא וזה בגלל סיבה אחת מרכזית ועוד חמש סיבות משניות (שאמנם לא היו מספיקות בפני עצמן אך בהחלט ראויות להצטרף):
הסיבה המרכזית שבגללה ברור לי שגם על תלמיד ישיבה מוטלת החובה להתגייס: היא החיוב על כל אדם מישראל לבוא "לעזרת ישראל מיד צר" (כפי שמנסח זאת הרמב"ם), וזו היא מצוות עשה מן התורה הכלולה במצוות כיבוש הארץ (כיון שיש לנו חיוב להקים לנו מדינה עצמאית בארץ ישראל- כפי שמתבאר במנין המצוות של הרמב"ן בהוספה ד', וברור שלא שייך להקים מדינה בלי צבא שיגן עליה מפני אויביה- וזה חיוב על כל כלל ישראל ומתוך כך על כל אחד מישראל), ולמרות כל הנ"ל (שמצוות לימוד תורה היא בסיסית לקיומו התקין של עם ישראל)- לא יתכן לפטור אדם מהמצווה הכללית הכל כך חשובה הזאת בגלל שהוא עוסק במצווה אחרת (כמו שלא נאמר שמי שעוסק בתורה פטור בגלל זה משמיעת קול שופר או נטילת לולב), כל הדיון הוא רק על השאלה מתי כמה ובאיזו מסגרת לשלב בין הדברים ולא על עצם השאלה האם ללכת או לא, הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל היה מאוד מקפיד להדגיש לתלמידיו שאנחנו רק מקבלים מהצבא דחית שירות ולא חלילה פטור משירות.
לסיבה זו יכולות להצטרף מספר סיבות צדדיות:
א. לצערי, ישנם רבים מאוד מעם ישראל שעדיין לא יודעים את הדברים הכתובים כאן, וחושבים בטעות שבחורי הישיבה הולכים ללמוד מתוך חוסר רצון להשתתף עם עם ישראל במשימות הלאומיות/ מתוך השתמטות וחוסר אידאליסטיות/ מתוך חיפוש חיים נוחים/ רצון להבטיח לעצמם את העולם הבא שלהם וכו' ולא מבינים שבחור הישיבה לא אחת "היה מת " לשרת בצבא אלא שהוא כובש בכוח את הרצון הזה מתוך הבנה שזה לא אחראי מצידו ללכת לצבא – מכיוון שאנשים לא יודעים את זה – זה גורם לא אחת לריחוק ולקיטוב עד כדי שנאה ממש לצערנו הרב, ובשביל למנוע את שנאה זו, יש מקום לשקול את נושא השירות הצבאי גם מהפן הזה.
כי כמו שבלי תורה אין לעם ישראל קיום, כך גם בלי אחדות אין לעם ישראל קיום (אמנם הסיבה הזאת בפני עצמה היא לא חזקה דייה, כי כמו שלא יעלה על הדעת שנפסיק לשמור שבת בגלל שלאי אלו אנשים זה נראה בטלנות לשבות פעם בשבוע, וכמו שלא נתחיל להתלבש בצורה פרוצה כיוון שלאי אלו אנשים זה נראה "מיושן ", ו"שייך למאה הקודמת ", לשמור על כללי הצניעות בלבוש, וזה "לא נאור" ולא "שייך בתקופתנו " לשמור על הפרדה בין נשים לגברים, כך גם לא הגיוני להתבטל מתלמוד תורה בגלל שזה לא מובן לציבור הרחב, אבל הסיבה הזאת כן יכולה להצטרף לסיבות אחרות).
ב. למציאות הזאת של ישיבה- של חממה סגורה- שבה יכול אדם להתפתח בתורה באין מפריעה יש יתרון גדול, כי לבחור שם תנאים מקסימלים לניצול מרבי של יכולתו ולפיתוח אישיותו, אבל יש לה גם חסרון גדול שהיא עלולה לגרום לניתוק של התורה מהחיים, זה לא חכמה גדולה להיות מוסרי ונוח מזג בישיבה, כשאם בטעות נופל לך משהו אז שלושה מתכופפים להרים, ואם משהו בטעות נושם לידך אז מיד הוא מבקש ממך חמש פעמים סליחה, כאשר אתה מוקף באנשים שאתה מלא הערצה והתפעלות מהם, המבחן האמיתי של המידות והאישיות הוא כאשר אדם נמצא בסביבה שחושבת שונה ממנו, ולא תמיד עומד בראש מעייניהם של כולם להיטיב עם הזולת, אלא גם יודעים קצת להיות אגואיסטים לפעמים.
יש שלב שבו אדם צריך לבדוק את עצמו האם הוא מסוגל ליישם את האידיאלים שלו בחיים שמחוץ לכותלי הישיבה, ואין כמו הצבא לבחון את זה, כי שם האדם נפגש עם חתך של כל סוגי האוכלוסייה בישראל ואז האדם יכול לבדוק האם האידיאלים שלו יכולים לעמוד לו גם בשעת המבחן.
ג. אמנם כיום לפי הנתונים של אגף כוח אדם בצה"ל לא חסר לצה"ל לוחמים וכל מי שמחפש להשיג שחרור בתואנה כל שהיא מצליח (גם אם לא תמיד זה לגמרי מוצדק ומתוך אידיאולוגיה, אלא סתם מתוך חוסר ערכים) וצה"ל לא נלחם מלחמת חרמה בתופעה של הורדת פרופיל (אע"פ שקצת מאמצים וניסיונות הסברה אנחנו מוכרחים להודות שצה"ל כן עושה), ולעומת זאת לישיבות יש שפל גדול ואין להם כל כך הרבה ביקוש (במיוחד לישיבות הגבוהות) בקרב בני הנוער וחסרים בחורים בעלי מסירות נפש שמוכנים להמית עצמם באוהלה של תורה, אבל אף אחד לא יודע מה ילד יום ויתכן שהמצב ישתנה ויהיו מצבים שח"ו כל לוחם יהיה הכרחי (מצבי מלחמה וכדו' לא עלינו) ובשביל זה כדאי שגם בחורי הישיבה יעברו הכשרה מינימלית כדי שיוכלו להצטרף למערכה בעתות מצוקה.
ד. תורתנו היא תורת חיים והיא מפתחת ובונה את אישיותו של הלומד, בכל זאת ישנם צדדים באישיותו של הלומד, שבמציאות של ישיבה הם די רדומים באופן יחסי, ולא מקבלים כל כך ביטוי בעולמה של תורה, בחור ישיבה למשל, כמעט לא נמצא במצבי לחץ שבהם הוא צריך לקבל בשניות החלטות גורליות, כמעט לא יוצא לו לפתח כושר מנהיגות ויכולת להוביל ציבור, גם כל הצד המעשי והטכני של החיים מאד חסר לו, בחור ישיבה גם עלול להיתפס לפעמים לנאיביות מסוימת בחלק מתחומי החיים, החסרונות האלה פוגמים לו בבניין אישיותו ומפריעים לו בהעמדת דמות של אדם שלם ובעל שיעור קומה (דרך אגב הסברא הזאת יכולה גם להיות סיבה לשרת בצבא לפני הנישואין, אע"פ שזו התקופה הטובה ביותר ללימוד ובה אין על האדם עול פרנסה וטרדות אחרות והוא יכול להיות שקוע בכל כוחו יומם ולילה בלימוד תורה בעמל, בכל אופן התכונות הנ"ל חשובות מאד והכרחיות למי שרוצה לבנות בית ולהקים משפחה בריאה וטובה, לולא סברא זו אין לדעתי שום הצדקה לבזבז תקופה חשובה והכרחית כל כך של לימוד וגם לאחריה יש עוד מקום לדון האם זה מצדיק את עזיבת הישיבה).
ה. ניסיון העבר מלמד שכאשר מגיעים לצבא אנשים בנויים לתלפיות בעלי שיעור קומה יש להם כוח השפעה עצום על סביבתם והחברה לומדת לקבל אותם ואפילו להעריך אותם ואז הם יכולים למשוך איתם קדימה את כל החברה לעשות את עבודתם בצורה טובה יותר ורצינית, כי אינו דומה מי שעושה את עבודתו, מתוך הבנה ובירור של ערכם של הדברים, ומתוך הכרה בקדושת המדינה שהיא ראשית צמיחת גאולתנו, והבנת חשיבות השירות בצבא וגודל המצווה שמקיימים בשירות, למי שעושה את זה כדי לצאת ידי חובה. כך לומדים הצעירים (בחור ישיבה שמגיע לצבא בדרך כלל מבוגר בכמה שנים טובות משאר החברה שלו וזה עשוי להוסיף לסמכותיותו) "להגדיל ראש" ולהיות יותר אידאליסטים, וגם מתקרבים כך קצת לעבודתו יתברך (או לפחות לומדים לא לזלזל, ונוצרת אצלם הערכה כל שהיא לתורה וללומדיה).
כמובן שכל חמשת הסיבות האלה גם יחד שייך לדבר עליהם רק לאחר שהבחור כבר מתקבע בתורה בצורה רצינית לאחר מספר מכובד של שנות לימוד ועמל וגם אז היציאה לצבא תעשה בצורה מדודה ושקולה אחרי התלבטויות והתייעצויות עם רבותיו.
.
* נשאים אלו נתונים במחלוקת ציבורית אידיאולוגית, ולכן הושמו בסוף הרשימה על אף חשיבותם הרבה.
