ראש השנה ויום הדין
ראש השנה בתורה הינו "יום תרועה" בלבד ולא מוזכר כלל היותו "יום הדין" וכתב רבינו בחיי (אמור כ"ג,כ"ד) שסמך בזה על הקבלה ולא מסרה הכתוב אלא לחכמים. הטעם שאין הדבר מפורש בתורה בי' רבינו בחיי "הענין הא מה שידוע בעניני תורתינו הקדושה אותן שהן מפינות הדת ומעיקריה, כי כל מה שהענין יותר נעלם ויותר פנימי הוא יותר סתום ובא הלשון בו בדרך קצרה ובמילות מועטות" ומבאר שהתורה ניתנה להמון ישראל ולא ליחידים לכך הדברים הנעלמים שאין יכולים להשיגם אלא יחידים אינם מפורשים אלא נסתרים.חז"ל לימדונו (ר"ה פ"א מ"ב וגמ' שם) שבר"ה "כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון" ו"אדם נידון בר"ה", ר,ה הוא יום הדין וצ"ב מדוע דווקא הוא יום הדין?
הר"ן (ר" ג'- מדפי הרי"ף) שאל שאילה זו ובי'. שי' ר' אליעזר שהעולם נברא בתשרי פי' בכ"ה אלול החלה הבריאה ובר"ה בריאת האדם ובפסיקתא איתא "בעשירית סרח, בי"א נידון, ביב' יצא בדימוס א"ל הקב"ה זה סימן לבניך כשם שעמדת לפני בדין ביום זה ויצאת בדימוס כך עתידין בניך להיות עומדים לפני בדין ביום זה ויוצאין בדימוס… ומכאן סמך למה אדם נידון בר"ה יותר מבשאר ימים ואף בשמים יש אות שמזל החודש הזה מאזניים כי בו פלס ומאני משפט לה'. א"כ לר"א הוא יום הדין לפי שבו נידון אדה"ר הוקבע כך לדורות.
אבל ר' יהושע סובר שבניסן נברא העולם ולכך לא שייך הטעם הנ"ל אלא "רצה המקום לזכות את ישראל בדינם ורצה לדון את ישראל בזמן שהוקבע לכפרה ולסליחה שלפי שנתרצה הקב"ה ביו"כ הוקבע יום סליחה לדורות לפיכך גזר ה' שיהא אדם נידון בר"ה שצדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים ובנונים הרי גזר דינם אינו נחתם אלא עד יו"כ שהוא יום סליחה וכפרה הרי נתנה להם התורה זמן שבו שיפשפשו מעשיהם וישובו אל ה' ואפשר עוד שמר"ה ועד יוה"כ התחיל ה' להתרצות למשה וביוה"כ נתרצה לו לגמרי ולפיכך רצה הקב"ה לדון בריותיו בזמן שהוקבע לכפרה וסליחה" א"כ לר' יהושע אין יום הדין בר"ה קשור כלל לבריאה ולאדם הראשון אלא אדרבה בגלל יו"כ וימים אלו שהם ימי סליחה וכפרה מחסד ה' וטובו שיום הדין הוצב אז.
הגמ' בר"ה י"ב אומרת ש"חכמי ישראל מונין למבול כר"א ולתקופה כר' יהושע" מבארים רש"י ותוס' דקי"ל שבניסן נברא העולם כר"י אלא שמנין שנות העולם מונין מתשרי בגלל שבו ר"ה לשנים א"כ לפי"ד אין קשר בין יום הדין בר"ה לבריאת העולם אמנם ר"ח כותב שהולכים כר"א שבתשרי נברא העולם אלא שלתקופה מונין כר' יהושע וצ"ל כפי שהעלה הר"ן דלפי שבניסן התחלת צמיחת האילנות והפירות שכל זה נמשך אחר מהלך החמה התחילו למנות ממנו ולפי"ד יום הדין בר"ה קשור לבריאה שהייתה בתשרי וכנ"ל.
בגמ' בר"ה כ"ז ר' שמואל בר יצחק מיחס את אמירת "זה היום תחילת מעשיך זכרון ליום ראשון" לשיטת ר"א שבתשרי נברא העולם ומקשה עליו רב עינא מהמשנה שלא מציינת זאת כהבדל בין יובל לר"ה שא"א בו "זה היום וכו'" דאינו ראשית הבריאה ודוחה שהמשנה עסקה בשוויון בין ר"ה ליובל בנושאים אחרים.
התקשו התוס' דהיאך אנו אומרים "זה היום" וקי"ל כר' יהושע? תירצו התוס' שרב עינא שהקשה סבר שהטעם לאמירת "זה היום תחילת מעשיך" נובע לא מהבריאה כי אם "משום תחילת מעשה דין שהעולם נידון בו אם להתקיים או לאו וזה שייך נמי ביובל, והכי קי"ל.
אמנם הוסיפו תוס' להקשות דר"א הקליר יסד בשמע"צ בפיוטיו שבתשרי נברא העולם ובפסח שבניסן נברא העולם וצ"ע כיצד יתכן דבר זה?
חידש ר"ת חידוש עצום "אלו ואלו דברי אלוקים חיים ואיכא למימר דבתשרי עלה במחשבה להבראות ולא נברא עד ניסן ודכוותה אשכחן גבי אדם שעלה במחשבה להבראות שנים ולבסוף לא נברא אלא אחד" .
תוס' לא אמרו את דבריהם ישירות ביחס לר"ה כיום הדין אבל האם נוכל לומר שר"ה יום הדין בגלל הבריאה? לכאורה כבי' הר"ן לר"א א"א לומר דחטא אדם הראשון לא היה בתשרי אלא בניסן שבו נברא ההעולם בפועל אבל נוכל לומר טעם חדש שזמן הבריאה הוא הזמן שהדבר נידון בו כל שנה כמים בסוכות, תבואה בפסח ופירות בעצרת, אלא דעל פי זה היה צ"ל ר"ה בניסן שבו העולם נברא למעשה ולא עלייתו במחשבה אא"כ נימא כר"ן שרצה הקב"ה לזכות את ישראל ולקבוע את יום הדין בימי הסליחה והכפרה.
או שמא י"ל שיש שייכות בעצם של יום הדין לבריאת העולם במחשבה ולכך צריך להבין מהו ענין הבריאה במחשבה ובמעשה.
אומר רש"י על התורה [בראשית א,א] "ברא אלוקים" ולא אמר ברא ה' שמתחילה עלה במחשבה לברואותו במידת הדין וראה שאין העולם מתקיים והקדים מידת את הרחמים ושיתפה למידת הדין והיינו דכתיב ביום עשות ה' אלוקים ארץ ושמים" המחשבה היא התוכנית האידיאלית של הבריאה, הסידור האידיאלי, אלא שלמעשה העולם לא יכול לעמוד במדרגה זו וצריכים שינויים מהתוכנית המקורית ע"מ שהעולם יעמוד ויותר מכך ע"י שינויים אלו כעת בסוף יוכל העולם להגיע למגמתו המקורית.
על פי זה י"ל שבזמן ר"ה שבו העולם נברא במחשבה נבחן ונבדק העולם האם הוא ראוי כבר לסידור העולם לפי האידיאל המקורי והאם הוא על הדרך המובילה אל הבריאה כפי שהייתה אמורה להיות במחשבה ומה עוד שבמחשבה עלה להבראות במידת הדין שהנהגת העולם תהא במידת הדין לפיכך אז הוא ים הדין [ כך מתבאר במי מרום ח"ז אורי וישעי בפ"ב]
הדברים עולים בקנה אחד עם המאמר הקודם שזהו הזמן של הבריאה במחשבה ומט"ו באב עד כ"ה אלול עליית מחשבת בריאת העולם עצמו בשעה שעולה התביעה והדין האם העולם כבר יכול להתנהג עפ"י תוכניתו המקורית הרי נשואות העיניים בראש ובראשונה לישראל שלא נברא העולם אלא בשבילם והם במעמדם העליון צריכים להביא את העולם למטרתו "ממלכת כהנים" ביאר הספורנו להבין ולהורות לכל המין האנושי לקרוא בשם ה ולעבדו שכם אחד באמרו ואתם כהני ה' תקראו וכאמרו "כי מציון תצא תורה" ישראל מגלים כבוד ה' בעולם וע"י העולם ולכך מובן מדוע "ישראל נכנסין תחילה לדין" [ר"ה ח: וצ"ע מטעמיו של רב חסדא].
הזכרת ר"ה כיום הדין [במדבר י"א י"ב] "ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה, תמיד עיני ה' אלוןקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה " פרש"י מר"ה נידון מה יהא בסופה" וע"י אותה דרשה שדורשה דורש את כל הארצות עמה" – יום הדין דרך ארץ ישראל היא הארץ המסוגלת לגדל את כרם ה', את עם ישראל, אל מעמדו העליון ומתוך כך הישרת כל העולם כולו כמתבאר בספר הכוזרי [מאמר שני ט-ט"ז]. ולכך אנו אומרים בר"ה מזמור של "לדוד מזמור" שבו נישאת התביעה "מי יעלה בהר ה' ומי יקום במקום קדשו וגו' " האם כבר אפשר לחיות בעולם הזה לפי התביעה העליונה והמקורית וכבר יכול לבוא ולהופיע מלך הכבוד [עפ"י אורי וישעי שם].
מה"ט שימים אלו הם ימי הבריאה במחשבה ימים אלו מסוגלים לתשובה, לשוב אל העצמיות האמיתית שמאירה בימים אלו שבה נבראה וזו עבודת עשרת ימי תשובה "דרשו ה' בהמצאו קראהו בהיותו קרוב" אלו עשרה ימים שבין ר"ה ליו"כ, "המצאו והיותו קרוב" לפי הנ"ל שהעצמיות והמקוריות האלוקית של הבריאה מאירה בו וקל לחשוף אותה ולהגיע אליה בימים אלו, ואין זה סותר את הדין הנ"ל אלא להיפך דווקא כשישנה ההזדמנות והשערים פתוחים ישנה תביעה גדולה לנצלם ולכך פסק הרמב"ם [הלכות תשובה ג,ג] "והבינוני תולין אותו עד יוה"כ אם עשה תשובה נחתם לחיים ואם לאו נחתם למיתה" וביאר הלחם המשנה "דהיכא דלא עשה תשובה הוי עוון אחד נוסף על העבירות משום דבאלו עשי"ת הוא חייב לעשות תשובה" [עיין אורי וישעי פ"ה].
ביו"כ עם התשובה נחשפת ומתגלה העצמיות של ישראל, "כולך יפה רעיתי ומום אין בך" ויכולים הם להיות כמלאכים אין כל החטאים עצמיים אלא מקריים ובאו מהסובבים אותם, אזי ונשא השעיר עליו את כל עוונותם אל ארץ גזירה" וישראל מתכפרים ומטהרים ועומדים על מעמדם היסודי העליון שהתברר והתגלה "ולא היו ימים טובים לישראל כיוה"כ" כפי שהתבאר במאמר לעיל וכך יוצאים אל העולם הטבעי, אל הסוכה המסוככת בפסולת גורן ויקב, אל ד' המינים, אל המים, מקריבים ע' פרים על כל אומות העולם.
ישראל במעמדם מתקנים, מעלים ומשלימים את הכול, זמן שמחתנו. ביו"כ שישראל בתשובתם מגלים את עצמיותם האמיתית אזי הוא יום של נתינת תורה, סידור חייהם המתוקן של ישראל, לוחות שניות ניתנות, תורה מחודשת לאחר תיקון החטאים והתחדשות האבה בין ישראל לאביהם שבשמים ומכאן החלו ההכנות לבנין המשכן, השראת שכינתו יתברך בעולם וכמו כן בכל שנה היה כ"ז ביו"כ נוטל מארון הברית את ספר התורה שכתבו משה וקורא ממנו בתורה, קבלת תורה מחודשת ממקוריותה [רש"י ב"ב י"ד: ספר עזרה] ומתוך זה יוצאים לחייהם של ישראל, חיים של השראת השכינה.