"ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני ידבר נא עבדך דבר באזני אדוני ואל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה".
אומר רש"י: ""ואל יחר אפך" – מכאן אתה למד שדיבר אליו קשות". גם מ"ידבר נא עבדך", רואים שדיבר עמו קשות, שהרי לשון "דיבור" מסמלת תוכן קשה יותר, לעומת לשון "אמירה", שמכוונת לדברים רכים, כדרשת חז"ל על הפס" "כה תאמר אל בית יעקב".
""כי כמוך כפרעה" – חשוב אתה בעיני כמלך. זה פשוטו".
לכאורה יש פה תרתי דסתרי. מצד אחד, יהודה מדבר עם יוסף קשות, ומצד שני, הוא אומר לו "חשוב אתה בעיני כמלך". נו, ועם מלך מדברים קשות?
שאלה נוספת. יהודה בא להתחנן לפני יוסף על בנימין לאחר שנחרץ דינו. אם אדם בא לבקש תחנונים, הוא לא אמור לדבר קשות! אם אדם רוצה לרכך את השני, כבר נאמר – "מענה רך ישיב חמה".
בפרשת וירא (יח" כג") נאמר על אברהם: "ויגש אברהם ויאמר האף תספה צדיק עם רשע".
אומר רש"י על המקום: "מצינו… הגשה לפיוס – "ויגש אליו יהודה". כלומר, רש"י כותב שמטרת הפגישה בין יהודה ליוסף היתה לשם פיוס, א"כ, מדוע יהודה מדבר אליו קשות?
כותב האוה"ח הק": "ובדרך דרש יתבאר אומרו "ויגש אליו", כמו שאמרו בספר משלי "כמים הפנים אל הפנים כן לב האדם לאדם". ונתחכם יהודה להטות אליו את ליבו של יוסף, והקריב דעתו ורצונו אליו לאוהבו ולחבבו, כדי שתתקרב דעתו של יוסף אליו לקבל דבריו. והוכרח לעשות כן. שמן הטבע לא מחבבים בני יעקב עובדי ע"ז. וממזג נפשם לשנוא מי שבשר חמורים בשרם. וע"ז הוצרך לפי שעה, להפך את המוטבע ולהגישו בלבבו".
דהיינו, "כמים הפנים אל הפנים כן לב האדם לאדם". כשאתה רוצה לשכנע מישהו – אל תבוא אליו מתוך תחושת גאווה, אלא דבר איתו כשווה בין שווים, וכשהוא ירגיש כיצד אתה מדבר אתו, ממילא הדברים יתקבלו על ליבו. כך גם כותב ר"ת בספר "הישר" (בפרק י"ג), שהאדם מרגיש בלבו אם הדובר אליו מדבר באמת מן הלב, או שמא "מגבוה".
ר" חיים מוולאז"ין כותב בהנהגותיו בשם הגר"א, שאדם שרוצה שיריביו יאהבו אותו, שיצייר בנפשו שהם באמת צדיקים ובאמת הם אוהבים אותו, וזה יפעל עליהם לאהוב אותו גם בפועל, מכיוון ש"כמים הפנים לפנים". ואם הוא רואה שזה לא הולך, אז כנראה שאצלם זה לא לש"ש.
גם רע"א וגם בעל התניא, כותבים שבסוף "אהבה רבה" אנחנו אומרים "וקרבתנו מלכנו לשמך הגדול" וכו", מפני שלפני שאנו מקבלים על עצמנו את אהבת ה", "ואהבת", אנחנו צריכים להפנים בתוכנו שגם הקב"ה אוהב אותנו. רואים שגם ברוחניות, גם בין האדם לקונו, יש עניין כזה של "כמים הפנים לפנים".
וכך, למרות שיהודה לא יכל לסבול את מי שהוא חשב למלך מצרים, הוא עשה כל טצדקי שהיה יכול כדי להתקרב אליו, וממילא ליצור קרבה נפשית גם אצלו. וכך מתוך תחושה שאתה אכן מלך, יוכל לומר דברים כפי שחושב לומר.
[בשנים עברו סיפרתי, שפעם באה משלחת של חסידי חב"ד וניסו לשכנע את ר" צבי יהודה שצריכים ללמוד במרכז הרב גם תניא. ר" צבי יהודה אמר להם: תניא זה ספר חשוב, אבל יש ספרים קודמים. וגם כשנרצה ללמוד, יש לנו אנשים משלנו שילמדו את זה, ואנחנו לא זקוקים לאנשים מבחוץ. לאחר הפגישה, הם שלחו מכתב לרב"ה שהם לא הצליחו לשכנע אותו. הרב"ה כתב להם מכתב בחזרה, ובו הוא כתב להם: אתם יודעים למה לא הצלחתם? מפני שאתם ניגשתם אליו בתחושת עליונות, שאתם באים לזכות אותו באיזו מצווה, שאתם באים לשכנע אותו ללכת בדרך הנכונה. כשאתה בא לדבר עם בן אדם לא ביושר, אלא מתוך תחושה שאני צודק במאה אחוז, ובעצם אני עושה לך טובה שאני בא ומוביל אותך לדרך הנכונה – זה לא הולך.
ר" צבי יהודה פי" פעם את "דברים היוצאים מן הלב נכנסים אל הלב", שקודם כל צריך שהדברים יכנסו ללבו של הדובר, שהוא יהיה משוכנע במה שהוא מוציא מפיו, שיאמין בעצמו. ואז – דברים היוצאים מן הלב, נכנסים גם אל לבו של השומע.]
נראה שאפשר לתרץ את קושיותינו כך. יהודה בא להראות ליוסף שהאחים עשו תשובה. הרי מה היה הכישלון הגדול ביותר ביחסים שבין השבטים ליוסף? – "לא יכלו דברו לשלום".
וזה מה שנתגלה עכשיו לעיני יוסף. יהודה אומר לו: אני מדבר איתך קשות, אני מתווכח איתך, אבל על אף הכל – "כי כמוך כפרעה". בעיני בשר אתה נחשב כמלך. למרות כל סערת הרוחות של יהודה שמתאר האוה"ח הק", המאמץ שלו ללכת נגד טבעו ולדבר עם הגוי הערל הזה, למרות כל זאת, יהודה הוכיח לו שהוא מתייחס אליו כמלך על אף הדברים הקשים שאמר לו. זה היה תחילת התיקון של מה שהתרחש בין האחים לבין יוסף.
גם בימינו ישנם אנשים כאלה, שחיים בתודעה של "או שאתה אתי, או שאתה נגדי", ש"מי שלא חושב כמוני" – ה" ירחם… וממילא, הם מתדרדרים ל"לא יכלו דברו לשלום".
הנצי"ב כותב בפתיחה לספר בראשית, שהסיבה שספר בראשית נקרא "ספר הישר", היא לא רק מכיוון שהאבות המופיעים בספר בראשית היו ישרים בתחומים שבין אדם למקום, אלא גם בבין אדם לחבירו. ומאריך להסביר שם, שזה היה החטא בזמן בית שני, ששנאת החינם היתה על רקע "אתה לא כמוני – אז אתה חייב מיתה, אפיקורס" וכו". כמובן, שזה לא שאין אפיקורסים, וזה לא אומר שצריכים לתת הכשר לכל מיני דברים שמנותקים מעולם היהדות, אבל, להגיע ל"לא יכלו דברו לשלום"?
"כי פי המדבר אליכם"
לאחר מכן, כשיוסף מתגלה אל אחיו, הוא אומר להם: "כי פי המדבר אליכם". אומר רש"י: "ועוד, כי פי המדבר אליכם בלשון הקודש".
לכאורה – מה זה משנה? מה הסימן בזה? הרי יש עוד אנשים שיודעים שבעים לשון, ומסתמא בתוכם יודעים גם לדבר בלשון הקודש. מדוע יוסף נזקק להדגיש את זה?
בתחילת ספר בראשית נאמר: "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים". אומר שם רש"י: "שפה אחת – לשון הקודש".
לפני שבנו את המגדל, לפני שהקב"ה פירד את האומות, כולם דיברו בלשון אחת – לשון הקודש. הדיבור בלשון הקודש הוא דיבור של אחדות. משום כך יוסף הדגיש את העניין של "כי פי המדבר אליכם" – שבזמן מיוחד שכזה, בזמן של אחדות, בזמן של תיקון הקלקול, בדברים שבקדושה, שפת הדיבור היא לשון הקודש.
כתוב בפרקי אבות "הוי רץ למצווה קלה כבחמורה". כותב הרמב"ם בפירושו למשניות: "כגון לימוד לשון הקודש".
הרמב"ן מביא את דברי הרמב"ם במורה נבוכים, שכותב ששפתנו המקורית (לאפוקי מהעברית החדשה) נקראת לשון הקודש, מפני שאין בה מילות גנאי, וגם את הדברים שהצניעות יפה להם מבטאים בלשון מוצנעת. זו לא שפה זולה. וכמו שכותב רבינו יונה, שיש גם מושג שנקרא "צניעות הדיבור".
הגמרא במגילה (י":) אומרת: ""והכרתי לבבל שם ושאר ונין ונכד נאם ה"". "שם" – זה הכתב, "שאר" – זה לשון…" הכתב והלשון מבטאים את יחודה של כל אומה.
הר"ן בנדרים כותב שכל לשונות אומות העולם הן רק סוג של הסכמה בין האומות איזו מילה תבטא מה. לעומת זאת, לשון הקודש זו לשון שבמילותיה ואותיותיה יש קדושה ומשמעות עצמית.
יש בזה גם נפק"מ להלכה. נפסק שאדם שקורא קריאת שמע בלשון הקודש, גם אם הוא לא מבין את המילים שהוא מוציא מהפה – יצא ידי חובתו. לעומת זאת, אדם שיקרא ק"ש בלעז, לא יצא ידי חובתו, אע"פ שכך הוא מבין את המילים טוב יותר. יש דברים שע"פ ההלכה חייבים לומר אותם רק בלשון הקודש.
גם את ברכת כהנים א"א לברך בכל לשון, מפני שברכת כהנים נובעת רק מתוך אהבה. הלשון היחידה שמביאה ומבטאת חיבור אמיתי, לא חיבור טכני כמו בשפות הזרות, זו רק לשון הקודש.
("אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה". היכן נאמר בתורה שצריך לברך באהבה?
ברכת כהנים מוזכרת פעמיים בתורה. בפרשת נשא ובפרשת שמיני. רק בפרשת נשא נצטוו הכהנים "כה תברכו את בני ישראל". אבל כבר לפני כן, בפרשת שמיני, כשאהרן ירד מעשות החטאת והעולה, כבר אז כתוב שהוא בירך את העם, ואומר רש"י שבירך אותם בברכת כהנים. זו היתה ברכה ללא ציווי. ברכה שנבעה מהשתוקקותו של אהרון לברך את ישראל. אומר הרמב"ן על התורה: מכיוון שהקב"ה ראה שאהרן כ"כ משתוקק לברך את ישראל גם ללא שנצטווה, הקב"ה נתן לו את מצוות ברכת כהנים בתורת מתנה.
וע"ז הכהנים מברכים בכל בוקר "אשר קדשנו בקדושתו של אהרן". באיזו קדושה? בקדושה הזו של אהרן שגרמה לו להשתוקק לברך את ישראל. וע"ז אומרים: "וציוונו לברך את עמו ישראל באהבה". מפני שמה שגרם לציווי על ברכת כהנים היתה האתערותא דלתתא של אהרן הכהן שנבעה מרצון, אהבה והשתוקקות לברך את ישראל. זהו תפקידו של אהרן ושל כל כהן שבא אחריו.
בדומה לכך, ר" חים מוולאז"ין כותב בשו"ת "חוט המשולש" (סי" ח") שהוא פונה עכשיו לעסוק בהיתר עגונה מסויימת, מפני שהוא משתוקק לפתור את בעייתה של האשה, שלא תשאר עגונה כל חייה. ומכיוון שכך, הוא דוחק עצמו לברר את ההלכה הזאת, והוא מקווה שהקב"ה יעזור לו להגיע למסקנה הנכונה).
ההבדל בין תרגום השבעים לכתב אשורית
עשרה בטבת חל ביום ראשון.
אומרים חז"ל במס" סופרים (במגילת תענית, וכן המג"א מביא את זה), שבח" בטבת בזמן תלמי המלך תרגמו את התורה ליוונית, וירד חושך לעולם שלשה ימים. (בכל פעם שיוון נוגעת בתורה יש חושך). ואומרים חז"ל: "והיה אותו היום קשה לישראל כיום שנעשה בו העגל". מה הקשר בין תרגום התורה ליוונית ליום שנעשה בו העגל?
ועוד שאלה. עזרא הסופר, שיום פטירתו חל גם הוא בעשרה בטבת. עזרא הסופר, שעליו כותבת הגמרא בסנהדרין (כ"א:) "ראוי היה עזרא שתינתן תורה על ידו לישראל, אילמלא קדמו משה". עזרא הסופר, שעליו כותבת הגמרא בערכין (ל"ב:) ש שהיה לו זכותא דא"י ובזכות זה היה יכול לבטל את יצרא דע"ז. אותו עזרא, הוא זה שאומרת הגמרא בהמשך: "ואף על פי שלא ניתנה תורה על ידו – נשתנה על ידו הכתב". כיצד הוא שינה את הכתב? הרי ראינו שאסור להשתמש בכלים נוכריים לפירוש התורה? אנחנו לא רוצים שיתרחש שוב מעין תרגום השבעים? ואעפ"כ, חז"ל משבחים את מעשיו, ולא מגנים אותו, כפי שאולי היה צריך להיות.
אלא, כל השאלה היא מתוך איזה מניע אתה עושה את זה. האם המניע שלך הוא הפצת התורה, או שמא אתה מנסה לגמד את התורה. לצמצם אותה. להפוך אותה לאיזו חכמה יוונית ככל החכמות, שכל כולה ציצים ופרחים, ללא תוכן אמיתי, ללא טהרה, ללא יחס אמיתי למה שמילותיה של התורה הק" מסמלות.
ומתרץ הרב זצ"ל את שאלתנו הראשונה. מה היה עניינו של חטא העגל? שישראל רצו למשש את האלקות, ניסו להפוך דברים רוחניים לגשמיים, לצמצם אותם מהגודל האמיתי שלהם. זו הייתה מטרתו של התרגום ליוונית, לצמצם את התורה. אבל כשזה נעשה במטרה להגדיל תורה ולהאדירה, זו פעולה חיובית.
הרמב"ן כותב את הביטוי הידוע, שכל התורה כולה היא שמותיו של הקב"ה. אנחנו לא יודעים לעשות את הצירופים, אבל יש מושג כזה. ואילו כאן, בתרגום ליוונית, לקחו את התורה, את אותיותיה הקדושות, ורוקנו אותה מנשמתה, הפכו אותה לכלי ריקן. ע"ז כתוב שירד חושך לעולם. ועכ"פ תרגום הכתב איננו שינוי הכתב, שעשה עזרא. תרגום הוא בחשש פגיעה בתוכן הדברים. ומזה חששו חז"ל מה שאין כן שינוי הכתב, הצד החיצוני. זה היה ביכולתו ובכוחו של עזרא לעשות.
כתוב במדרש תנחומא (פרשת כי תשא): מדוע דברים שבע"פ אי אתה רשאי לאומרם בכתב, מעיקרא דדינא? מפני שכך עלול לקרות מצב שיבואו אומות העולם, יתרגמו ללשונם חלקים מהתורה, ויאמרו שהתורה לא שייכת לנו. היא לא נחלתם הבלעדית של עם ישראל. "לא עשה כן לכל גוי" – אסור ללמד את הגוי תורה. יש דיון בפוסקים לגבי גוי שבא להתגייר מה מותר ללמד אותו ומה אסור.
הגמ" במגילה (ג") אומרת שבזמן שיונתן בן עוזיאל כתב את התרגום שלו לנביאים וכתובים, נזדעזעה הארץ ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה. מדוע נזדעזעה?
אומר התוס" רי"ד: מפני שכל עוד שהוא לא תרגם, היו עמלים על כל פסקה ופסקה להבין אותה. ולכן נזדעזעה הארץ, מכיוון שברגע שאתה מתרגם כבר אין עמל. הכל כבר כתוב! אם יש קושיה – פותחים ספר. מישהו חושב היום? כל המושג של עמל איבד כמעט את הערך שלו. חושבים שללכת לפתוח ספרים ולראות תירוצים על כל מיני קושיות, זה נקרא עמלה של תורה. במקום לחשוב, במקום להתבונן.
מדוע עזרא הסופר שינה את הכתב? לצורך הדור. זה היה חלק מנתינת התורה ע"י עזרא הסופר. דברים שלא היו מתאימים בדורו של משה רבינו, התאימו לדורו של עזרא הסופר.
כותב הרב בהקדמה לעין איה: "מימות משה ועד עזרא, כ"ז שלא נשתנה הכתב וכ"ז שלא הונח בטבע התורה ההכנה להגנה של גלות וטלטלת גבר לכלל האומה, היה מתגבר בתורה דרך הביאור, הדרישה הבנויה ע"פ ערכי הכללים, שהם דומים לדרישת כל רעיון לא רק מצד עצמו מ"א מצד הרעיונות שמטבעו להוליד ע"פ דרך ישרה, כן דרישת התורה שע"פ הכללים, אין הפרטים נולדים ומסתעפים זה מזה, כ"א כולם יחד יוצאים הם מהכללים הראשיים יסודי ועקרי התורה וסתרי טעמיה הגדולים. "הואיל משה באר את התורה", "עלי באר ענו לה".
אמנם עזרא שכבר ראה ראשית לו, להכין הגנה לתורה גם לימי הגלות הארוכה הבאה, הוא ראה כי ההרחבה הגדולה שוי" דרך הביאור שהוא יוצא מתכונת המאמר הפתוח, יוכל לבא לפי מיעוט הלבבות של הדורות ודלדול האומה, במניעות מרכזה וכחותיה הרוחניים והגשמיים, לידי הפרת תורה. ע"כ התחיל ביותר להנהיג את דרך הפירוש".
דהיינו, עזרא היה בתקופה שבה נסתלקה הנבואה והגענו לדור של "חכם עדיף מנביא". ממילא התעורר צורך להשתמש בכלים חדשים כדי שלא תשתכח תורה מישראל. מכיוון שכן, תיקן עזרא הסופר את הכתב. "הכתב", הכוונה היא – צורת הביטוי. לא שעזרא ח"ו שינה משהו בקוצו של יו"ד מההבנה של תכני התורה, אלא שהוא ידע כיצד לומר אותם. יוון, לעומתו, רצתה באמצעות הכתב לשנות גם תכנים. כמו שהגמ" אומרת במגילה, ששינו כ"מ דברים שהם לא בהכרח תואמים למובן האמיתי של מה שכתוב בתורה. לכן עזרא היה ראוי שתנתן תורה על ידו. מכיוון שהוא ידע כיצד להשתמש בכתב כדי להביע את מה שהוא צריך להביע.
כתוב ב"ים של שלמה" במס" ב"ק, שאם כופים יהודי לשנות ממה שכתוב בתורה – הדין הוא "יהרג ובל יעבור", אע"פ שזה לא מג" מצוות החמורות שבתורה.
[הגיעו פעם רפורמים לאבי ולרב אליהו, ושאלו אותם: מה יש לכם נגדינו? ענו להם הרבנים: אין לנו שום דבר נגדכם, אבל יש לנו שאלה אליכם: מה אומר בית המשפט בארה"ב כשמישהו גונב דולרים? ענו להם שזו עבירה מאוד חמורה. שאלה שניה: מה אומר בית המשפט בארה"ב על מישהו שמזייף דולרים? כולם שם הסכימו שזו עבירה עוד יותר חמורה. זיוף זה הכי גרוע. אמרו להם הרבנים: זה בעצם מה שאתם עושים. מה נפק"מ אם זה דולרים או שזה משהו אחר? זיוף זה זיוף. אדם שלא יכול לחיות חיים של תורה, צריך להתפלל עליו. אבל להפוך את זה לדרך? להפוך את זה לשיטה? זה תרגום התורה ליוונית.]
זה מה שיוסף אמר ליהודה "כי פי המדבר אליכם" – בלשון הקודש. לא תתפסו אותי על שום זיוף, אף על פי שאני נמצא בארץ מצרים, אע"פ ש"שמני אלקים לאדון לכל מצרים", בכ"ז – "פי המדבר אליכם". אותה לשון, אותו דיבור, אותם תכנים. ולכן הוא שולח ליעקב את העגלות כמו שאומר רש"י, להזכיר לו שהוא למד איתו את הסוגיה של עגלה ערופה במסכת סוטה.
הרמב"ם בפרק יב הלכה י מהלכות תפילה כותב "מימות עזרא נהגו שיהא שם תורגמן לעם מה שהקורא קורא בתורה כדי שיבינו עניין הדברים… אין הקורא רשאי להגביה קולו יותר מן המתרגם ולא יגביה המתרגם קולו יותר מן הקורא". על זה מסביר הרב בעין אי"ה: "נראה באשר תכלית תורת ד" התמימה ותועלתה בישראל תצא משתי אלה. מיסוד הסגולה והקדושה שיש בתורת ד" שתרומם את כל נפש הנהנה לאורה להיות קרוב אל הקדושה והמאור האלקי, לא לבד לפי עצם הידיעה הנקנית, כ"א בסגולת הדר קדושתה תקנה לבב הדברים וההוגים בה לרומם אותה במעלה עליונה, כסגולת העוסק בתורה לשמה שמגדלתו ומרוממתו על כל המעשים , שהוא בעוצם קדושתה. והגדולה והרוממות הזאת הבאה מקדושת סגולת אלהיותה של תוה"ק מצד שהיא תורת ד" ודבר פיו, תקנה כל נפש לפי ערכה בעסק תורתינו הק". והתועלת השני" בא מצד הידיעה, שידיעת התורה תלמד לאדם, ליחיד ולציבור, נתיב יושר ללכת בדרך חיי עולם וחיים טובים ומאושרים ג"נ בעוה"ז. ונגד אלה ב" הסגולות ששתיהן יקרות מאד, הם הקורא והמתרגם. פעולת הקורא על העם הבלתי יודע ומבין בלא תרגום, להפעיל עליהם קדושת סגולת התורה, ופעולת התרגום לרשם עליהם נחיצות ידיעת התורה כ"א כפי מעלתו. והנה הנטי" לאחת הקצוות לבכר יסוד אחד מאלה על חבירו הוא דבר גורם תקלות, והדרך המביא אל ההצלחה האמיתית היא ההכרה להחשיב שתי הסגולות בשקל אחד, באופן שלא יזיז אחד מחבירו. דהנה אם יטה לבבו רק לתועלת הידיעה ותקטן בעיניו סגולת התורה, הלא אז יהי" כאותן שלא ברכו בתורה תחילה, שעליהם אמרו חז"לשאבדה הארץ. כי הדימוי את ידיעת תורת ד" לכל ידיעה וחכמה אנושית הוא הגורם הקרוב לכבות חלילה נרה של תורה ולסמות העינים מהשקיף אל זוהר קדושתה. אמנם אם יטה האדם רק אל תכלית הקדושה מצד סגולתה, וירף לבבו מעבוד עבודת התורה בשום שכל ועומק הגיון בכל חלקי", בהלכה ואגדה בלשון וסגנון בדקדוקה וכל סעיפי", הנה גם סגולתה מעט תעלה בידו, כי סגולת תוה"ק תוסיף תת כחה רק כפי ערך רב העבודה בידיעתה. ע"כ המתרגם, שיסוד תיקון התרגום הוא מפאת הידיעה, לא יגביה קולו יותר מן הקורא, לבלי להעדיף כח הידיעה על הסגולה, לבלי להשוות ידיעת תורת ד" לאיזה ידיעה של חכמת חול. וכמו כן הקורא מובן שלא יגניה קולו יותר מהמתרנם שלא לבטל ג"כ ערך הידיעה לגבי הסגולה, שלא יזיק חלילה ציור אהבת התורה מצד סגולתה מלהגדיל תורה ולהאדירה. ורבותא גדולה היא זו שאם א" א למתרגם להגביה קולו עם הקורא ימעך הקורא את קולו ויקרא, שלפעמים ניתן רשות בתור עת לעשות לד" , שאם יכבידו על הדור להגות רק מצד סגולת התורה כפי ארחות [], יתרחקו מן התורה מפני שהמה רחוקים מדעת אלקים לפי האמת. אז נאמר הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו , ולעולם ילמד אדם אפי" שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה , והמאור שבה יחזירם למוטב , וסופו שיתבונן ג"כ על הוד קדושת סגולת תוה"ק. אבל דבר גדול דברו, שחובה למעך קול הקורא ובלי להכביד ערך ידיעת הסגולה אם אינם יכולים לקבל, כדי שלא תתבטל הידיעה. כי יסוד קיומה של תורה תלוי עכ"פ בידיעה, למען דעת מה יעשה ישראל בפועל. ויסוד הדבר שהסגולה והידיעה נושאים תמיד בד בבד, וכן הי" במתן תורה, דבר ד" הוא נגד הסגולה הפנימית, וקולו של משה על ידו באה לנו הידיעה, וכפי כח ההשתדלות של הידיעה כן נשפעת קדושת הסגולה, והאלהים יענינו כקולו של משה. והוא לימוד לדורות, שכפי ערך ההשתדלות בעומק הידיעה תהי" נשפעת ג"כ להועיל יתרון הקדושה וסגולתה, לרומם העוסקים בה, כדבר שנאמר"סלסלי" ותרוממיך תכבדך כי תחבקנה."
"גדול שימושה"
כתוב בחז"ל (שיר השירים רבה פרשה ה"): "עזרא וסיעתו וחבורתו לא עלו באותה שעה, ולמה לא עלה באותה שעה עזרא? שהיה צריך לברר תלמודו לפני ברוך בן נריה… אמר ריש לקיש: מקודש הבית שלא עלה עזרא באותה שעה". וגמ" מגילה: "גדול ת"ת יותר מבנין בהמ"ק.
לא מדובר כאן סתם על מצוות ת"ת. הרמב"ם מונה את ברוך בן נריה בהקדמה למשנה תורה, בתור אחד מאלה שנמסרה להם התורה במסורת איש מפי איש עד למשה רבינו. אם עזרא היה עוזב אותו, זה היה "פסידא דלא הדר". זה היה דבר שלא היה אפשר להשלים אותו. ת"ת כזה – גדול מבניין בית המקדש, כי זה עדיין בגדר שימושה של תורה.
כותב הרמב"ם בהלכות ת"ת (פ"ג, ה"ד): "היה לפניו עשיית מצוה ותלמוד תורה אם אפשר למצוה להעשות ע"י אחרים לא יפסיק תלמודו, ואם לאו יעשה המצוה ויחזור לתלמודו".
הרמב"ם מדגיש: "ויחזור לתלמודו". מה הקמ"ל? ברמב"ם כידוע אין מילה מיותרת. (ה"תומים" כותב, שלרמב"ם היתה רוח הקודש בבית מדרשו, שנתקבלה הלכה כמותו בישראל. שהסכימו כמוהו וכמו השו"ע).
הפירוש הוא, שהרמב"ם כותב לך תנאי: מתי אתה יכול לסגור את הגמרא? כשאחרי זה תחזור לתלמודך. אבל אם לתלמודך אתה כבר לא תחזור לאחר קיום המצווה, זה כמו מה שהיה אצל עזרא וברוך בן נריה – שזה "פסידא דלא הדר". במקרה כזה הוא כבר לא חייב.
חז"ל אומרים שגדול שימושה של תורה יותר מת"ת. ויש לזה נפק"מ, שהרבה פעמים שכתוב בחז"ל שמבטלים ת"ת למצווה מסויימת, מבטלים ת"ת, אבל מי שעסוק בשימושה של תורה – פטור. לא מליבי אני אומר את זה, כך כותב האור שמח בהלכות ת"ת. שתלמיד ההולך ללמוד אצל רבו בדרגה של "שימושה של תורה", אז לגביו לא אומרים שמבטלים ת"ת למצוות אחרות. מפני ש"גדול שימושה יותר מלימודה".
התוס" במסכת כתובות (יז".) מביא בשם הירושלמי: "אמר ר"ע: תחלת תשמישי לפני חכמים – פעם אחת הייתי מהלך בדרך, ומצאתי מת מצוה ונטפלתי בו ד" מילין עד שהבאתיו לבית הקברות וקברתיו. וכשבאתי והרציתי דברי לפני ר"א ור" יהושע, אמרו לי: על כל פסיעה ופסיעה כאילו שפכת דם נקי".
מכאן הוא למד שצריך גם לקבל מסורת מהרבנים ולא כל דבר לשאול איפה כתוב. תורה שבע"פ זה עפ"י המסורת, עפ"י החכמים, איש מפי איש. אמר ר"ע: כל עוד שלא קרה לי את המקרה הזה לא ידעתי שיש עניין לשמש ת"ח.
אומרת הגמ": "אמר ר"ע – כשהייתי עם הארץ אמרתי: מי ייתן לי ת"ח ואנשכנו כחמור".
מה פירוש כשהייתי עם הארץ? בפשטות, הכוונה לפני שהוא התחיל ללמוד, לפני גיל ארבעים.
אומר הרב חרל"פ: לא, מדובר כאן אחרי שהוא התחיל ללמוד. הרי הירושלמי אומר שגם אחרי שהוא התחיל ללמוד, כל עוד שהוא לא נתקל במת מצווה הזה, הוא לא הבין שיש עניין ש"גדול שימושה יותר מלימודה". אז בפרק הזמן הזה שהוא למד, אבל היה "חכמולוג", דילג על השלב של שימושה של תורה, של שימוש ת"ח, על אותו פרק אמר ר"ע "כשהייתי עם הארץ". מפני שכתוב בגמ" שמי שקרא ושנה ולא שימש ת"ח עדיין הוא בגדר עם הארץ.
אמר ר"ע, לפני שהגעתי לשלב הזה של שימוש ת"ח, אע"פ שקריתי ושניתי, אמרתי: "מי ייתן לי ת"ח ואנשכנו כחמור", מפני שהוא לא ידע עדיין להעריך את הסגולה שיש בכל ת"ח. הרב כותב ב"מדבר שור" שאמתא דבי רבי, שברה את הכד לפני פטירתו של רבי כדי לגרום למותו, כיוון שהיא לא הבינה את סגולתם של תלמידי חכמים. כשרבי מחובר לכל המכונות, והוא כבר לא פעיל – איזו תרומה יש לו לציבור? גויה כזאת – מאיפה היא תבין מה זה ת"ח? אבל התלמידים של רבי ידעו מה זה ת"ח שעצם מציאותו בעולם יש לה ג"כ איזו השפעה סגולית.
הרמב"ם בפרק יב הלכה י מהלכות תפילה כותב "מימות עזרא נהגו שיהא שם תורגמן לעם מה שהקורא קורא בתורה כדי שיבינו עניין הדברים… אין הקורא רשאי להגביה קולו יותר מן המתרגם ולא יגביה המתרגם קולו יותר מן הקורא". על זה מסביר הרב בעין אי"ה:
היה רופא גדול בהדסה שפעם שאל את אבי זצ"ל: חולה שהגיע למצב שהוא חייב להיות מורדם ומונשם, חייבים לחברו למכשור או לא, אבי שאל את אותו רופא, שהיה מסורתי: אם הח"ח היה שוכב בבית החולים הדסה, היה לך ספק האם לחבר אותו או לא? ענה לו הרופא: לא. שאל אותו אבי: מדוע? ענה לו הרופא: מפני שהעולם עם הח"ח והעולם בלי הח"ח זה לא אותו דבר. המאזן משתנה. אבי אמר לו: אם ככה, אז תדע לך שכל יהודי הוא ח"ח קטן. יש ח"ח גדול, ויש גם ח"ח קטן. כל יהודי בטבעו, באמת שלו הוא טוב. אז גם אם בפועל הוא לא ח"ח גדול, בכ"ז, מה שהיית עושה לח"ח הגדול, צריך לעשות לכל יהודי, גם אם הוא ח"ח קטן. [לצערינו הייתי צריך להשתמש בזה יומיים לפני שאבי נפטר, כשהרופאים שאלו אותנו את אותה שאלה. לא ידעתי מה לענות, אז סיפרתי להם את הסיפור הזה. יש ח"ח גדול, ויש ח"ח קטן.]
המעלה של ת"ח זה לא זה שהוא נותן שיעורים ושיחות, ונכנס כל חמש דק" לתקשורת לומר משהו נגד זה או נגד זה, בעד זה או בעד זה. אלא עצם מציאותו, העובדה שהוא מבטא את התורה בחייו, בדיבורים שלו, זו מעלתו של תלמיד חכם.
שהקב"ה יהפוך את כל ימי הצומות לששון ולשמחה. ושנדבק אנחנו כולנו עד כמה שאפשר במידותיו של עזרא הסופר, של ברוך בן נריה, ודאי של יהודה ויוסף, וגם באלו של כל מי שלא הזכרנו. שתהיה כל הארץ "שפה אחת ודברים אחדים", בלי כל מיני משפטים עקומים, ובתי משפט עקומים. "השיבה שופטינו כבראשונה… והסר ממנו יגון ואנחה". זה לא כתוב ברפאינו, למרות שלכאורה שמה זה היה צריך להיות כתוב. כנראה שלפעמים דרך "משפטים בל ידעום", אז יש "יגון ואנחה" גדול יותר. בעזרת ה" – "והסר ממנו יגון ואנחה".