ראש הישיבה הרב יעקב שפירא שליט"א
"קריעת ים סוף ומלחמת עמלק"
"וישמע יתרו כהן מדין חותן משה את כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו כי הוציא ה" את ישראל ממצרים".
אומר רש"י: "מה שמועה שמע ובא, קריעת ים סוף ומלחמת עמלק".
וקשה, הרי בפס" כתוב שהוא שמע את "כל אשר עשה אלקים למשה ולישראל עמו". וכי מה שהקב"ה עשה לישראל זה רק קריעת ים סוף ומלחמת עמלק? לא היו מכות מצרים? לא היתה יציאת מצרים? לא היו כל המצוות שנצטוו במרה? כל הנסים שהתרחשו עם המן? מדוע רש"י מתמקד דווקא בשני המאורעות הללו? מה מיוחד בקריעת ים סוף ומלחמת עמלק?
שואל הזוהר (פרשת תרומה): בפסוקי דזמרה אומרים את פרקי התהילים לפני אז ישיר. לכאורה, הסדר צריך להיות הפוך (ובאמת כך פוסק הרמב"ם, שיש לומר את אז ישיר לאחר ישתבח), קודם כל לומר את אז ישיר שכתובה בתורה ורק אח"כ לומר את פרקי התהלים שהם מכתובים, שהרי דרגת התורה היא גדולה מדרגת הכתובים? (התוס" בר"ה שואל שאלה דומה – מדוע לא מסדרים את פסוקי מלכויות זכרונות ושופרות עפ"י סדר תנ"ך)[1].
אומר הזוהר הק": השירה הזו לא הייתה סתם שירה. בסוף השירה אנחנו אומרים "ה" ימלוך לעולם ועד". מה הקשר בין "ה" ימלוך לעולם ועד" לשירת הים? אלא רואים מכך שהשירה הזאת ביטאה דרגה עמוקה מאוד של אמונה. כיוון שככל שהאדם מתנשא ומתרומם באמונה ודביקות בקב"ה יותר ויותר, הראיה שלו על הסובב אותו, נעשית הרבה יותר רחבה, הרבה יותר עמוקה, והרבה יותר נכונה. בני ישראל התעלו על הים למדרגה כזאת של אמונה בה", עד כדי כך שהם הבינו שמכל דבר המופיע בעולם צריכה לבצבץ ההכרה של מלכות ה" בעולם. לכן בסוף אז ישיר בא הפס" "ה" ימלוך לעולם ועד".
אומר הזוהר הק": משום כך, שמים את אז ישיר כמה שיותר קרוב לקבלת עול מלכות שמים. מפני ששירת הים זו לא סתם שירה. זו שירה של אמונה שבאמצעותה רואים את מלכות ה" בעולם. לכן היא צריכה להיות סמוכה כמה שיותר לקריאת שמע.
(וכמו שאמרנו בשבוע שעבר, לכן דוקא באז ישיר כתובים הביטויים של "אויב" וכד". ולכן ב"עזרת אבותינו" מדגישים: "וידידים העברת" וכו" וכו". ולכן בהגדה של פסח מכפילים בכמה שיותר את כל מה שלקו על הים, לעומת מכות מצרים שאותן לא מכפילים.)
רבינו בחיי על פרשת "בשלח" כותב: מדוע הקב"ה נתן לבני ישראל מן מיד אחרי שירת הים?
ומתרץ, מפני שהגמ" ביומא אומרת שהמן הוא הלחם שמלאכי השרת ניזונים ממנו. זה לחם שנבלע באברים, אין בו שום פסולת. אומר רבינו בחיי: רק מי שיכול להתרומם לדרגה של קרבה כ"כ גדולה לקב"ה, אותו הקב"ה מזכה במנות כאלה של קדושה גם באכילה גשמית, בצורה של מן. לכן קיבלו את המן בסמוך לקריעת ים סוף.
אומר רש"י, הגוי הזה ששמו יתרו שמע את קריעת ים סוף ורק אז בא. הוא שמע שהקב"ה הציל אותנו ממצרים והוא לא הגיע. "אשר הוצאתיך מארץ מצרים" זה אחד מעיקרי האמונה. אבל בקריעת ים סוף היה עוד משהו. קריעת ים סוף התרחשה כשהללו והללו עובדי ע"ז, כשלא היתה לנו זכות אבות (כפי שביארנו בשבוע שעבר). אומר רש"י: "מה שמועה שמע ובא – קריעת ים סוף ומלחמת עמלק". פה יתרו ראה שלעמ"י יש גם כוחות עצמיים משלו. הוא לא תמיד ניזון משולחנם של אחרים. כשהקב"ה אומר "מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל ויסעו", יש בו כאלה נחשונים שקפצו לים אע"פ שלא היה ציווי. זה מה שגרם ליתרו לבוא. ושמום כך "שמעו עמים ירגזון". נפל עליהם פחד מעוצמתם של ישראל, גם במקום שלא הייתה הבטחה לאברהם אבינו. ואילו אצל יתרו זה מה שהניע אותו להתקרב.
לנצי"ב מוואלוז"ין יש מאמר על האנטישמיות בעולם, בשם "שאר ישראל" (נדפס בסוף הפירוש לשה"ש), ובו הוא כותב: ברגע שגוי מרגיש שאתה מתקרב אליו, שאתה רוצה להיות חבר שלו, הוא פוחד שבסופו של דבר גם הנכדים שלו יהיו יהודים. [העולם אומר בהלצה עצובה: מה ההבדל בין הרפורמים לדונאלד טראמפ? שלטראמפ יש נכדים יהודיים…] גוי לא יכול לסבול את זה. אומר הנצי"ב: מתי "הן עם לבדד ישכון"? כש"בגוים לא יתחשב". לא שאנחנו צריכים להילחם איתם, כבר בגמ" תיקנו תקנות משום דרכי שלום. אבל להתקרב יותר מדי? הרי זהו בדיוק טעם האיסור של פת עכו"ם, שאם היום תאכל אתו פת, מחר אתה עלול להתחתן עם הבת שלו. התורה לא רוצה את זה. "סחור סחור אמרין לנזירא, לכרמא לא תקרב".
[יהודי מירושלים חיתן את הבת שלו עם משפחה מעיר הקודש בני ברק. המחותנים בצד השני אמרו לו: תשמע, כשאנחנו נפגש בעז"ה בשמחות שיבואו, כל אחד מאיתנו יביא את האוכל שלו איתו מפני שכל אחד מקפיד על כשרויות מסוימות, ולא שווה להתקוטט על זה. הוא אמר להם: בסדר, אין בעיה. אבל יש לי שאלה אחת לשאול: הגמ" אומרת שלא אוכלים פת עכו"ם שמא בסוף תתחתן עם הבת שלו. אתם, את הלחם שלי אתם לא מוכנים לאכול, אבל את הבת שלי כן לקחתם? זה נגד גמ" מפורשת, זה לא סדר העולם ככה…]
זה נכון לא רק לגבי גוי וישראל, אלא יש דבר כזה גם בתוכנו. מדוע תפילת ערבית היא רשות? וכי זה בא לגרוע מתפילת ערבית, לומר שהיא פחות חשובה? יש אמנם נפק"מ הלכתיות לגבי סמיכת גאולה לתפילה וכד", אבל ישנה גם הסתכלות אחרת, כפי שמסביר הרב זצ"ל בעולת ראיה על תפילת ערבית.
העובדה שתפילת ערבית רשות אומרת שהתפילה הזאת באה מתוך ההתקרבות של האדם, האתערותא דלתתא שלו. צריך לתת לכל עובד ה" גם את האפשרות שהוא ינווט לו דרך – עפ"י חז"ל, כמובן. להיות שותף למעשה בראשית. יש גם מציאות של רשות. "גדול המצווה ועושה", ומצד שני יש עניין של לקיים את הרשות.
הגמ" בברכות מספרת על כך שסילקו את ר"ג מהנשיאות ומינו את ר" אליעזר במקומו, מכיוון שהוא סבר שתפילת ערבית רשות. אומרת הגמ" שבאותו יום סלקו את השומר מבית המדרש ונתווספו ארבע מאות או שבע מאות ספסלים לבית המדרש. במקרה קרה כך או כך? לא, זה אינו סיפור מקרי. ישנו קשר מהותי בין כל שלשת הדברים האלה. ברגע שתלמידים ראו שנפסקה הלכה כמ"ד תפילת ערבית רשות, ושתלמיד יכול לבוא לבית המדרש ויש לו גם את הד" אמות שלו, ולא הכל זה רק חובה, לכן התווספו ארבע מאות ספסלים. חיפשו בית מדרש כזה, לא בימ"ד פשרני, אלא להיפך, שאדם גם מצידו יכול להוסיף עוד דברים כדי להתקרב עוד יותר לקב"ה, לא ללכת אחורה. לכן כשהיה צירוף של שלשת הדברים האלה, שר" אליעזר נתמנה לנשיאות, ונפסקה הלכה שתפילת ערבית רשות, וסילקו את השומר מפתח בית המדרש, וגם תלמיד שנדמה לנו שאין תוכו כברו יכול להיכנס לבית המדרש אע"פ שההגיון אומר שתלמיד שאין תוכו כברו לא יכנס לבית המדרש – ממילא התווספו ארבע / שבע מאות ספסלים.
מה היתה סברת המ"ד שאין להכניס לביהמ"ד תלמיד שאין תוכו כברו? אומר החידושי הרי"מ: אלה שסברו כך, חשבו שבית המדרש לא ידבר לתלמיד הזה. זה לא ישכנע אותו, לא ישפיע עליו בכהוא זה. זו הייתה המחלוקת. ובסוף הוציאו את השומר ופסקו שגם תלמיד שאין תוכו כברו יכנס. מדוע? מכיוון שאין אדם אחד בעולם שבית המדרש לא משפיע עליו למחצה לשליש או לרביע. אין דבר כזה. כמו שמי שלא עלינו עולה על המזבח כדוג" יצחק אבינו, לכאורה יורד שלם, אבל מי שעלה על מזבח לא יורד שלם. הוא כבר יצחק אחר – "עולה תמימה". כך להבדיל, מידה טובה מרובה ממידת פורענות. מי שנכנס לבית המדרש, לפעמים, לפני שהוא נכנס, הוא עוד לא יודע בדיוק מה המשמעות. [כמו שהעולם צוחק שחבל שאדם שעומד להתחתן, לא היה קצת נשוי כיוון שאז הוא היה יודע מה לעשות…] אבל פסיעה אחת בבית המדרש, תשנה את כל החיים. (עיין ספר מורשה בביאור עניין תלמיד שאין תוכו כברו).
[ביום של השיעור כללי מהבוקר עד הערב א"א היה לדבר עם אבי זצ"ל על שום נושא שבעולם. הדברים היחידים שאבי ביקש היו או ספר, או אקמול, או כוס קפה. כל השאר – סובל דיחוי. שאלו אותו פעם: חמישים – שישים שנה אתה מעביר שיעור כללי, למה בכל פעם זו מלחמת עולם? אחרי כ"כ הרבה שנים? הוא אמר לה: אני לא יכול להסביר. יש דברים בחיים שמי שלא חווה אותם, לעולם לא יבין. אבל מי שפעם אחת העביר חבור"ה, הוא יבין קצת גם את מה שהוא שומע מאבי.]
"לקרבו לתורה"
בהמשך הפרשה נאמר: "ויספר משה לחותנו את כל אשר עשה ה" לפרעה ולמצרים על אודות ישראל…". מדוע היה צריך לספר לו? הרי הוא כבר שמע את הכל?
אומר רש"י: "ויספר משה לחותנו – למשוך את ליבו לקרבו לתורה".
כותב ה"דברי ישראל" ממודז"יץ: טבעם של אנשים שהם מתפעלים כשהם שומעים על "מופתים" ומעשים שמחוץ לגדר הטבע. זוהי כוונת רש"י. "ויספר משה לחותנו, למשוך את ליבו – לקרבו לתורה". אל תחשוב שישנה תכלית עצמית לסיפורי ניסים ונפלאות. עיקר מה שצריך ללמוד מכל מה שהקב"ה עשה "למשה ולישראל", ו"לפרעה ולמצרים", זה "לקרבו לתורה". אם הסיפורים האלה לא מביאים את האדם לקירבה לתורה, אלא הוא מקשיב להם סתם בגלל שהוא מחפש מישהו לנשק לו את היד, הסיפורים הללו חסרי כל משמעות.
"ובא"
כותב רש"י: "מה שמועה שמע ובא". ולכאורה, קשה, הרי כתוב לנו בפסוק בפירוש מה שמע – "את כל אשר עשה אלוקים…", מדוע רש"י צריך לשאול?
אלא שאם נדקדק במילותיו של רש"י, נראה שהוא מוסיף עוד מילה – "ובא". הייחודיות בשמיעה של יתרו, היתה שהיא גרמה לו לבוא. הרי אדם יכול ללכת על מסילת ברזל, לשמוע את צפירת הרכבת ולהמשיך ללכת. כולם ישאלו אותו: אתה לא שומע שהרכבת צופרת? הוא יענה לכולם: אני שומע. זו נקראת שמיעה? כל העמים שמעו – "שמעו עמים ירגזון", אבל יתרו הוא היחיד מבין כל אוה"ע שבא. לכן נצרך רש"י לברר מה טיבה של השמיעה המיוחדת הזאת. עיין ספר "תקנת השבין, (עמ" טז) לגבי שמיעה:
"דידוע דהראייה הוא השגת האדם בדבר שחוצה לו והשמיעה הוא קבלת הדבר שחוצה לו לגופו דעל ידי זה הוא כקנקן לגוף דכל הגוף מקבל חיים על ידו ועל ידו הוא הכניסה לגוף"
"ועתה אם שמוע תשמעו בקולי". ספרי החסידות שואלים: מדוע "בקולי" ולא "לקולי"?
כתוב בשם הבעש"ט: "אם שמוע תשמעו בקולי", הכוונה היא: באותו קול שלי, שנמצא בתוכו של כל אחד ואחד.
"בכל יום ויום יוצאת בת קול מהר סיני ואומרת: אוי להם לבריות מעלבונה של תורה". שואל בעל ספר "חרדים" [ידוע שאומרים שבדורו של ה"בית יוסף" צפת היתה דוגמא לרבנות נורמלית. מה זה נקרא רבנות נורמלית? שה"בית יוסף" הוא רב העיר, האר"י הקדוש הוא המקובל, ה"אלשיך" הוא הדרשן, ובעל ספר "חרדים" הוא שמש בית הכנסת. זו עיר נורמלית…]: לשם מה המשנה אומרת לנו שהבת קול יוצאת, מי שומע אותה? אומר ה"חרדים": כל התעוררות רוחנית נפשית, כל רצון טוב שיש לאדם, והוא מרגיש שהוא לא יודע מה מקורם, אומר ה"חרדים": זה הפועל היוצא של הבת קול שיוצאת כל יום מהר חורב. יש אנשים שזוכים לשמוע את זה יותר ויש אנשים שזוכים לשמוע פחות. אבל כולם שומעים. ובאים.
וכן כתב הרמב"ם בהלכות שופר, שמהות השמיעה היא "עורו ישנים". כמו שכתוב אצל שלמה "ונתת לעבדך לב שומע" – "אוזן ששמעה בהר סיני".
וכתב בשו"ע (יו"ד יח,יז) שלבדיקת הסכין צריך יישוב הדעת ויראת שמים "הלא תראה כי יבדוק פעמים ושלוש ולא ימצא פגימה ולבסוף מצא כי הכין לבבו לזה, ובחינת חוש המישוש כפי כוונת הלב". והגר"א שם מציין לגמ" בשבת (פח), שכאשר רבא למד תורה הוא לא הרגיש שדם יורד מאצבעו וזה הפלא ופלא.
והרמב"ן בפרשתנו הביא שיש אומרים שיתרו בא קודם מתן תורה ויש אומרים שבא אחריה. ושאל הרמב"ן: אם כן, מדוע לא מוזכר שהוא שמע את מתן תורה? הרי על מתן תורה כתוב "הנהיה כדבר הגדול הזה או הנשמע כמוהו"! והוסיף הרמב"ן את המשך הפסוק "השמע עם קול א-להים מדבר מתוך האש כאשר שמעת אתה ויחי", ומדוע לא מוזכר ששמע זאת? הפירוש הוא על פי הרמב"ם (יסוה"ת ח) "מי שמאמין על פי האותות יש בליבו דופי והאמינו במשה במעמד הר סיני מפני שעינינו ראו ולא זר."
אם כך, מודגש שיתרו התפעל מהמופתים, מקריעת ים סוף, שינוי סדרי בראשית או מלחמת עמלק. אבל מעמד הר סיני יסודו אינו במופתים אלא בדרגה העצומה של אדם לקבל תורה שזכו לה רק בני ישראל שפסקה זוהמתם. וזו כוונת הפסוק שציטט הרמב"ן "השמע עם קול א-להים מדבר מתוך האש". אין הכוונה על המופת שבעניין, אלא על דרגתם של ישראל שהזדככו עד כדי כך שדיבר איתם מתוך האש – "ויחי", נתן להם דרגת חיות מיוחדת, חיות רוחנית, אמיתית ועליונה.
כיוצא בזה מובא בשפת אמת (לך לך תרל"ב ד"ה רמב"ן) – מדוע לא הזכירה התורה מי היה אברהם ומה מידת צדקתו לפני שנצטווה על ידי הקב"ה "לך לך", ואילו אצל נוח התורה מדגישה מיהו? אומר השפת אמת שם שהיה קול הד של הקב"ה ללכת לא"י ואברהם היה היחיד שזכה לשמוע, וזה גופא שבחו של אברהם אבינו ששמע שמיעה פנימית ויישם אותה בהליכתו לא"י. וזה מעין מה שהסברנו אצל יתרו "וישמע יתרו", לא סתם שמיעה אלא "אם שמוע תשמעו בקולי"
עפ"י זה יובנו גם דברי רש"י הנזכרים – "למשוך את ליבו לקרבו לתורה" – משה רבינו הבין שאם יש גוי שמגיע עד למחנה ישראל, שהמאורעות הללו משפיעים עליו, סימן שהלב שלו פתוח. לכן "ויספר משה לחותנו – למשוך את ליבו ולקרבו לתורה". אם כבר באת, אם כבר עשית את הפסיעה הראשונה, הגעת למחנה ישראל – אל תיעצר באמצע הדרך.
גוי שעשה את הצעד הזה, הוא שונה מכל אוה"ע. אוה"ע לא יכולים להתקרב למשהו רוחני. אוה"ע יכולים להקריב קרבנות, אבל נסכים הם לא יכולים לנסך. לא שייכת קרבה מיוחדת בינם לבין הקב"ה, מפני שהם מסתכלים על הקב"ה בצורה אחרת ממה שאנחנו מסתכלים. צורת ההסתכלות שלהם על הקב"ה היא "השמים שמים לה"" – הוא נמצא למעלה, ו"הארץ נתן לבני אדם" – אין שום מעורבות כביכול של כח אלקי בארץ למטה (כך גם מפרש הגר"א את הפס" "מי כה" אלקינו המגביהי לשבת המשפילי לראות בשמים ובארץ" – לא כתפיסה הגויית, שהאלקים בשמים והאדם על הארץ והם מנותקים זה מזה). משה רבינו ראה ביתרו משהו מיוחד במינו, כח השמיעה שלו פועל עליו. וכשהוא ראה את זה הוא אמר: אחד כזה, צריך לקרבו לתורה. לא לתת לתהליך הזה להיקטע באמצעו. בחור שעשה את הפסיעה הראשונה – הוא הגיע לישיבה, האסון הכי גדול שיכול לקרות לו הוא שהוא יישאר תקוע באמצע הדרך. הגעת כבר? תמצא את מה שאתה יכול. זה מה שמשה רבנו עשה עם יתרו.
"אהבה מקלקלת את השורה"
"בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים באו מדבר סיני. ויסעו מרפידים ויבואו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר".
שואל האור החיים: "…מעוצם חיבתו יתברך בישראל וגודל חשקו לתת להם ארוסתם זאת התורה תקשה למה נתעכב ה" מתת התורה עד חודש השלישי כי מן סימני האהבה היא שלא יתעכב חושק מבא לחשוקתו. ואם לצד הדרך הלא מצינו שאפילו לאליעזר עבד אברהם קפצה לו הארץ (סנהדרין צ"ה א) בלכתו לקחת אשה ליצחק ומכל שכן וקל וחומר לחתונת נשיאת ראש [ – הכוונה לעם ישראל] כי תקפוץ הארץ וגם השמים אם יצטרכו לה, אשר על כן בא הקדוש ברוך הוא ונתן אמתלא לדבר כי לא מיעוט החשק הוא הסובב אלא לצד הכשרת החתן כי לא היו ישראל ראוים לצד שהיו בארץ הטמאה והיו לנדה ביניהם והוצרכו לספור ספירת טהרתם שבע שבתות כדרך ז" נקיים אשר צוה ה" לזבה (זהר ח"ג צ"ז ב) והוא אומרו לצאת בני ישראל פירוש לסיבת יציאתם מארץ מצרים הוא הסובב עכבת הדבר עד החודש הג", והראיה כי כשקרבו ימי הכשרתם בו ביום נסעו בו ביום באו, והוא אומרו ביום הזה פירוש שנסעו בו ביום באו…".
הוא שואל אח"כ שאלה נוספת: "ויסעו מרפידים. קשה למה איחר המוקדם כי פסוק זה היה לו להקדים קודם פסוק שלפניו שאמר באו מדבר סיני, ואולי שהוא על דרך אומרם (סנהדרין ק"ה ב) אהבה מקלקלת השורה להקדים המאוחר, שלהיות כי הוא זה יום המקווה לבורא לתורה לעולם לעליונים ולתחתונים ומיום הבריאה והם יושבים ומצפים מתי יבואו בני ישראל מדבר סיני, לזה כשהגיעו שמה לא עצרו כח לספר סדר הדבר ותכף קדמה ההודעה באומרו ביום הזה באו מדבר סיני…" – ורק אח"כ כתוב מאיפה יצאו ובאו למדבר סיני. כלומר, התשוקה הטבעית של בני ישראל לקבל את התורה מקלקלת את השורה. כשאתה רוצה לספר משהו שאתה כ"כ מתלהב ממנו, אתה לא מספר את זה במין "יקיות" כזאת, בדיוק לפי סדר המאורעות האמיתי.
ומסיים: "ותכף קדמה ההודעה באומרו ביום הזה באו וגו" הגיע חשוק ונחשק לחושק וחשוק ושמחו שמים וארץ כי זה הוא תכלית הבריאה ותקותה ואחר כך חזר הכתוב להודיע פרטן של דברים".
ה"אהבה מקלקלת את השורה", זו הנקודה המרכזית של פרשת השבוע. זה מה שאנחנו אומרים בשחרית "בעבור אבותינו שבטחו בך ותלמדמו חוקי חיים". היכן התגלתה מידת הביטחון בקבלת התורה?
הגמ" במסכת שבת מספרת שצדוקי אחד ראה שרבה בזמן הלימוד יושב בחוזקה על האצבע שלו עד שיוצא ממנה דם והוא אפי" לא מרגיש את זה. אמר לו: עמא פזיזא אתם, שהקדמתם נעשה לנשמע. איזה בן אדם נורמלי מקדים נעשה לנשמע? אומרת הגמ", שרבה ענה לו את הפס" "תומת ישרים תנחם". מבאר רש"י במקום: יש לנו ביטחון גמור בקב"ה שמה שהוא נותן לנו זו האמת. אין לנו שום פקפוקים. אין לנו שאלות. ועל זה אנו מתכוונים בתפילה כשאומרים "בעבור אבותינו שבטחו בך" – שהקדימו נעשה לנשמע.
המשנה אומרת שמי שמעשיו מרובים מחכמתו חכמתו מתקיימת. זה היה ההבדל בין ישראל לאוה"ע, הם רצו שיהיו מעשיהם מרובים מחכמתם, לכן הם רצו לקבל את ההדרכות המעשיות כבר לפני שידעו איך בדיוק התורה נראית, איך ה"חכמה" שלה.
"עמא פזיזא" – "אין תורה כתורת א"י"
הגמ" בסוף כתובות מביאה מעשה דומה למעשה בשבת, ומספרת על ר" זירא שכשעלה לא"י, הוא לא מצא ספינה או גשר כדי לחצות בהם את הנהר, ומכיוון שכך, אחז בחבל דק וקפץ ועבר את הנהר להגיע לא"י. אמר לו ההוא צדוקי: עמא פזיזא! דקדמיתו פומייכו לאודנייכו. כלומר, הביטוי "עמא פזיזא", מופיע לגבי ישראל גם בהקשר לתורה, וגם בהקשר לא"י.
[הרמב"ם בהלכות עבודת יום הכיפורים כותב שהצדוקים הם אלה ש"כופרים בתורה ובמגידיה". אלה שאומרים שיש רק תורה שבכתב ואין תורה שבע"פ. אלו הם הצדוקים. בעל ה"מאור" כותב במסכת שבת שמי שלא אוכל חמין בשבת (הכוונה היא לכל דבר שמשאירים אותו חם מע"ש), חיישינן שמא הוא צדוקי או מין, מכיוון שהם לא הולכים על פי התורה שבע"פ, והם לא יודעים שעל פי ההלכה מותר לאכול בשבת אוכל חם (כמובן שבצורה המותרת).
הם "כופרים בתורה ובמגידיה". "מגידיה" הכוונה היא לתורה שבע"פ. כל דבר הם מחפשים היכן הוא כתוב. לא מוכנים לקבל את המסורת שבע"פ. הכל צריך להיות כתוב? כל מה שכתוב היום זה רק בגלל ש"עת לעשות לה" הפרו תורתך", אז רק בדיעבד התירו לכתוב את התורה שבע"פ עד כמה שאפשר. בספר "תשובות בעלי התוס"", כתוב שהם עונים לאנשים בצורה מקוצרת. מדוע? מפני שכל מה שהתירו לכתוב דברי תורה, למרות הכלל של "דברים שבע"פ אי אתה רשאי לכתבם", זה רק "בגלל עת לעשות לה" הפרו תורתך". אם לא יכתבו ישכחו את זה. אז אם זה רק היתר, לא צריך לעשות את זה בצורה מורחבת, מספיק לעשות את זה בקיצור.
הרמ"א חולק הרבה פעמים על השו"ע. אבל בכ"ז, זה לא השפיע על היחסים ביניהם, וכשהיה לרמ"א דין תורה קשה, הוא שלח את השאלה הזו ל"בית יוסף" בצפת, שילמד אותו מה לעשות. ובשו"ת "בית יוסף" מופיעה התשובה הזו לרמ"א. ישנה תשובה בחזרה של הרמ"א לבית יוסף, שבית הדין פסק כפי שאמרת, ועשינו ככל אשר יורוך, אבל תורה היא וללמוד אני צריך. לא הבנו את הנימוקים של הפסק שלך. והם כותבים השגות על הנימוקים שלו כדי שהבית יוסף יסביר להם יותר את מה שהוא אמר.
גאון אחר באותו דור, המהר"ם פאדווה כתב מכתב לרמ"א ואמר לו: ראיתי את הדו שיח ההלכתי שהיה לך עם הבית יוסף, ואני חושב שזה לא בסדר. לבית יוסף אפשר לכתוב יותר בקיצור כיוון שגם כך הוא יבין את ההשגות שלך. אתה לא צריך לכתוב לו השגות על מה שהוא כתב בצורה כ"כ ארוכה. "עת לעשות לה" הפרו תורתך", אז מותר לכתוב גם תורה שבע"פ, אבל מי אמר שצריך לכתוב בהרחבה?]
על שלשה דברים רש"י על התורה כותב שיהיו בעיניך כאילו הם חדשים: על התורה, שנאמר: "ביום הזה באו מדבר סיני". על יציאת מצרים, שנאמר: "בעבור זה עשה ד" לי בצאתי ממצרים". ודבר שלישי – א"י, שנאמר: "והיה כי יביאך ד" אל ארץ הכנעני כאשר נשבע לך ולאבותיך ונתנה לך". אלו לא שלושה דברים נפרדים, אלו שלושה עניינים שקשורים זה בזה. "אין תורה כתורת ארץ ישראל".
במה זכינו שבגאולה ובירושת הארץ ובקבלת התורה אנחנו פורצים את גדרות הזמן מהעבר אל ההווה אל "ועתה". כוונת הדברים על פי יסודו של המהר"ל כי התורה שהיא שכלית, רוחנית ואינה נופלת תחת הזמן. הזמן נתון לתיקון של האדם באמצעות התורה. עיין מהר"ל תפא"י פרק כה וז"ל:
"והבן מה שאמר "לכל זמן ועת לכל חפץ". כי הדברים שהם גופניים, כמו כניסת אדם לגן עדן, ויציאתו משם. וכן הפסד העולם (וחורבן) [וישוב] העולם, והמילה, שהם דברים גופניים, והגוף נופל תחת הזמן, שייך לומר "לכל זמן". אבל דבר שהוא שכל בלבד, והוא קבלת התורה, שהיא אינה דבר גופני, ודבר זה אינו תחת הזמן. על זה אמר "עת לכל חפץ". כי העתה שהוא המחבר העבר והעתיד אינו זמן. ורצה לומר כי הדבר שהוא מושכל שאינו נופל תחת הזמן, הוא נעשה בעתה."
וכן בנצח ישראל פרק כז:
"כי הדברים שהם תחת הזמן, כמו כל הדברים הגשמיים, שהם תחת הזמן. ואף נתינת המצות, לפי שהמצות – דהיינו עשייתם – נמשכים אחר האדם אשר הוא גשמי, ולפיכך היה זמן מוגבל שתנתן המילה אל אברהם. אבל התורה, מפני שהיא שכלית בלבד, לא תפול תחת הזמן. אבל שייך בזה "עת", כי אין העתה זמן, כאשר ידוע למי שמבין את זה. לכך אמר "ועת לכל חפץ", כי העתה אינה זמן, ובעתה אשר מוכן לזה היה ראוי שתנתן התורה/"
הגמרא בסנהדרין אומרת שעזרא היה ראוי שתינתן תורה על ידו אילולא שקדמו משה רבינו. מהיכן למדים את זה? מכך שאצל משה רבינו כתוב שהוא עלה להר סיני, ואצל עזרא כתוב שהוא עלה לא"י. והגמ" משווה את שתי העליות זו לזו, מפני שהעליה של משה לא היתה עליה פיזית להר, אלא הכנה לקראת מעמד הר סיני. כשם שישראל התכוננו למעמד הר סיני, כך גם משה הכין את עצמו (כך מפרש זאת המלבי"ם).
("אילו קרבנו לפני הר סיני ולא נתן לנו את התורה", מדוע דיינו? לבוא להר סיני ולא לקבל תורה? ישנו עוד ביטוי, שהגמ" אומרת: "ישראל שעמדו רגליהם על הר סיני פסקה זוהמתם". הכוונה היא לזוהמה שבאה לעולם מאז חטא אדם הראשון. למה לא כתוב יותר מכך? ישראל שקיבלו את התורה פסקה זוהמתם? למה הגמ" תולה את זה בישראל שעמדו על הר סיני? אמר פעם מורנו ורבינו הרב צבי יהודה זצ"ל בשיחה לפני חג השבועות: מכאן אנחנו למדים שעצם הנכונות של בני ישראל לבוא מרפידים להר סיני, עוד לפני שהם שמעו שיעור, עוד לפני שהייתה להם חברותא, עוד לפני שהקב"ה התגלה עליהם, לפני שמשה רבינו הוריד להם את הלוחות – עצם הנכונות הזו לבוא להר סיני – זה מה שמבדיל בין יהודי לגוי. ההבדלה בין יהודי לגוי לא מתחילה בעצם קבלת התורה, זה כבר הפועל היוצא. ההבדלה בין ישראל לגוי מתחילה מהנכונות. ע"ז אומרים "אילו קרבנו לפני הר סיני דיינו", מדוע? משום שפה מתחיל העניין של "שלא עשנו כגויי הארצות".)
עליה לא"י זו התעלות, עליה בתורה זו התעלות, ויציאה ממצרים זו התעלות. על שלושת הדברים האלה אנחנו אומרים "בכל יום יהיו בעיניך כחדשים". ממילא, רואים שישנו קשר פנימי בין שלושת הדברים הללו. לכן על שלושת העניינים הללו מופיעה ההגדרה "עמא פזיזא". כמו שבמתן תורה הקדמתם נעשה לנשמע, עשיתם דבר שלא יכולתם להסביר אותו עפ"י השכל, כך גם נהגתם במהירות שלכם בהגעה לא"י. אתם לא יודעים לעשות את הדברים על פי הסדר, אתם לא מחכים להחלטה של האו"ם, שאיזה גוי טמא יגיד לכם מה לעשות.
אני לא אומר את זה סתם. כאשר כורש המלך נתן רשות לעלות לא"י ולבנות את בית ה", נשאר בבבל רוב העם. גם המיוחסים שבהם, כדאיתא בפרק רביעי בקידושין: "עשרה יוחסין עלו עם עזרא מבבל". גם כיום, לצערנו רוב היהודים בעולם גרים בחו"ל. בסוף גם הם יבואו לארץ, על אפם ועל חמתם. הרב הרצוג זצ"ל, בנאום ההכתרה שלו כשנתמנה לרב ראשי, הוא הביא פירוש של הרב קוק (זה אמנם כתוב גם במלבי"ם אבל הוא ידע את זה בשם הרב קוק): "מי אלה כעב תעופינה וכיונים אל ארובותיהם". מה הפשט בפס" הזה? יש אנשים שיבואו לא"י כמו עננים, "כעב". הענן זז ממקום למקום ע"י הרוח. אין לו איזה כח עצמי שמניע אותו. אבל יש כאלה שמגיעים אל א"י "כיונים אל ארובותיהם". וכמו שאמרנו, זה לא רק לגבי א"י, גם בתורה יש את שתי הבחינות הללו.
כתוב בספר חגי: "עוד לא בא העת בית ה" להבנות" – אנחנו צריכים קודם כל שהמשיח יבוא, שאליהו הנביא יבוא. ועל זה חגי הנביא הוכיח אותם: "העת לכם שבת בבתיכם ספונים והבית הזה חרב?! עלו ההר ובנו הבית!". תבואו ותבנו! אתם מחכים שמישהו אחר יעשה את העבודה? וכי כשאומרים בשמונה עשרה "רפאינו", אחרי זה לא הולכים לרופא? הולכים לרופא ומתפללים "רפאינו" שזה יצליח. אז גם כשמתפללים על גאולה שלימה צריך לפעול ובד בבד להתפלל שזה יצליח.
"בני בכורי ישראל"
כשמשה רבינו בא לפני פרעה, הוא אומר לו: "כה אמר ה" בני בכורי ישראל". ורש"י מביא בספר במדבר (יג,ג) את דברי הגמרא (שבת פט:) ששואלת: מדוע קרא הקב"ה לבני ישראל "בני בכורי"? אומרת הגמרא: מכיוון שהקב"ה ידע שהם יקדימו נעשה לנשמע. עם ישראל נקרא "בני בכורי" על שם העתיד. הם עתידים להוריד את האמונה לעולם, להוריד את התורה לארץ, להנהגה היומיומית שלהם. ומשה רבנו נשלח ע"י הקב"ה, לומר את זה לפרעה בתוך ביתו. להודיע לו: "בני בכורי ישראל", דהיינו, תדע לך שהם עתידים לקבל את התורה. מדוע הודעה זו "בני בכורי ישראל" צריכה להיאמר כעת ובתוך בית פרעה?
הרמב"ן על התורה כותב ש"מעשה אבות סימן לבנים", דהיינו, כל מה שהתרחש עם האבות, עתיד להתרחש גם עם בניהם, ולא יבטל מהם דבר אחד ממה שהיה לאבות (ע"ש ברמב"ן). אברהם אבינו ירד למצרים, פרעה לקח את שרה, ואז – "וינגע ה" את פרעה". זה גם מה שהתרחש עם בנ"י – הם ירדו למצרים, פרעה שעבד אותם, ואח"כ הקב"ה הכה את מצרים בנגעים גדולים
כששרה לא נפקדה, כתוב שהיא נתנה לאברהם את הגר שפחתה לאישה. רש"י שם כותב שכשפרעה נתן מתנות לאברהם אבינו כפיצוי על חטיפת שרה, בתוך כל המתנות הללו הוא נתן לו גם את הגר לשפחה.
ממילא, התבארה לנו משמעות נוספת בשליחות הזו של משה. הקב"ה שלח את משה רבינו לבית פרעה, כדי לומר לו: אל תחשוב שאם הענקת משהו לאברהם אבינו, הוא זה שייצג את אברהם אבינו בעולם. מי שייצג את אברהם אבינו בעולם זה יהיה "בני בכורי ישראל". "מעשה אבות סימן לבנים" לא חל על צאצאיך, אלא רק על צאצאי יצחק. אלה שלעתיד לבוא יקדימו נעשה לנשמע, לעומת בני ישמעאל שידרשו לדעת מה כתוב בה, כלומר, מה יקבלו ממנה. אבל בני ישראל – "בעבור אבותינו שבטחו בך".
בעז"ה שתהיינה בשורות טובות ושבת שלום!
השיחה לרפואת בן ידידינו הרב חגי בר גיורא שליט"א –
עמיחי ישראל בן הדסה
ולרפואת יעקב יצחק בן בלומה
לע"נ הרב בועז לוי זצ"ל שנלב"ע אמש ביום חמישי.
מחשובי בוגרי הישיבה שמסר את עצמותו לחינוך בנות ישראל בכל שנותיו
והיה רב וראש אולפנת צביה בירושלים.
עמד בתקופה מסוימת לימינו של מרן הגר"א שפירא זצ"ל בזמן כהונתו כרב ראשי לישראל
נזדכך במכאובים ויסורים
ויהי רצון שימליץ טוב על רעייתו הרבנית שתחיה
שעמדה לימינו במסירות עצומה ולכל בני המשפחה היקרה
[1] עיין בשו"ת ציץ אליעזר (י,ב) שכתב על פי המשך חכמה בויקרא (כו) שיש את שבחו של הקב"ה על הנהגת הטבע ויש את שבחו על ההנגה מעל לטבע. ועל פי דבריו ייתכן שזהו החילוק בין פסד"ז ל"אז ישיר", ואכמ"ל.
