ראש הישיבה הרב יעקב שפירא שליט"א
"מה הראשונים מסיני אף אלו מסיני"
"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם". אומר רש"י: "כל מקום שנאמר "אלה" פסל את הראשונים, "ואלה" – מוסיף על הראשונים, מה הראשונים מסיני, אף אלו מסיני".
שואל השפ"א: מה הפשט ברש"י? בשביל מה צריך את הלימוד הזה מ"ואלה המשפטים" שהכל מסיני? הרי רש"י כבר אומר זאת בתחילת פרשת בהר – "מה ענין שמיטה אצל הר סיני, והלא כל המצות נאמרו מסיני? אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני". כבר יש לנו לימוד שהכל מסיני? "ואלה המשפטים מוסיף על הראשונים" – איזה ריבוי יש פה שלא מוזכר בפרשת בהר?
אומר השפ"א: ההבדל בין הלימוד בפרשת בהר ללימוד בפרשתנו הוא, שבפרשת בהר לומדים על המצוות השמעיות, ואילו בפרשתנו לומדים על המצוות השכליות.
בן נח חייב בשבע מצוות בני נח. אומר רבינו ניסים גאון בהקדמה למסכת ברכות, שכל מהות המצוות שמצווה בן נח אלו רק עניינים שכליים. מצוות שאינן מובנות בשכל, א"א לחייב בהן את הגויים. רק דבר שהוא שהוא מבין בשכלו שהוא לטובתו, אפשר לצוות אותו עליו.
ממילא היתה הו"א שגם יהודי מחוייב במצוות השכליות מכיוון שהוא מבין אותן בשכלו, לא מכיוון שהתורה ציוותה. אומר השפ"א: זה החידוש של "ואלה המשפטים", שגם דברים של בין אדם לחבירו, שהיינו יכולים לומר שגם לולא התורה השכל מחייב אותם, ולכן לא צריך להתחבר למקור מסיני, אומר רש"י: "מה הראשונים מסיני, אף אלו מסיני".
(בלי להיכנס כרגע לכל הפרטים. יש תוס" במסכת סנהדרין בדף ה", כתוב שאווירא דא"י מחכים. הרמב"ן במלחמות במס" ר"ה, כותב שזה גם טיעון הלכתי, שלפעמים פוסקים כמו חכמי א"י בגלל שאווירא של א"י מחכים. אבל התוס" בסנהדרין בדף ה" אומר שאווירא דא"י מחכים בפרט בענייני איסור והיתר. בענייני ממונות -שמה צריך כח של מישהו שהוא תקיף שהוא יכול לכוף. אז היו תקופות שבני ישראל היו בגולה ולהם היה תוקף של בי"ד לכוף, אז דיני ממונות מסרו להם, אבל דיני איסור והיתר – על זה במיוחד אומרים אווירא דא"י מחכים דהיינו בדברים שבין אדם למקום, זה הדברים של איסור והיתר.)
הרב כותב באורות הקודש שישנם אנשים שלא עסקו בתורה, ובכ"ז הם אנשים מוסריים. אולי נוכיח מכך שאדם יכול להיות אדם מוסרי גם בלי תורה, גם בלי חיבור לקב"ה? אומר הרב: זו טעות. מפני שגם הצדדים המוסריים הטבעיים שיש לכל אדם, נובעים מכך ש"האלקים עשה את האדם ישר". גם הכח להיות ישר הוא משהו אלקי שהקב"ה הטביע בבריאה. רק שאנחנו בזכות התורה מפתחים את זה הלאה, לרמות הרבה יותר גבוהות. אבל אין דבר כזה מוסר אנושי מנותק מהתורה.
כתוב בפס" "עם נבל ולא חכם". אומר התרגום: "עמא דקבילו אורייתא ולא חכימו". מה פי" "עמא דקבילו אורייתא ולא חכימו"? זה נקרא "עם נבל"? הרי הם קיבלו תורה?
כותב הגר"א ב"קול אליהו": האבות קיימו את התורה עוד לפני שנתנה. כשאדם הוא באמת ישר מאוד, הוא יכול להגיע להשגות איך לקיים את התורה אפילו לפני שניתנה. אנחנו לא היינו ישרים כמו האבות, ובלי מתן תורה לא היינו יודעים מה לעשות. ע"ז אומר התרגום: עם נבל ולא חכם, שקבילו תורה ולא חכימו. לא הייתה לנו את הידיעה הבסיסית מעצמנו איך לשאוף לישרות הזאת שקיבלנו מסיני. ודאי ש"גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה", אבל ישנה גם בחינה מסויימת שאדם יעשה דברים מעצמו. כמו שהרמב"ם כותב בשמונה פרקים, שישנה הבחנה בסוגי המצוות, שישנן מצוות שעליהן האדם יכול לומר "אפשי ואפשי ומה אעשה וריבוני גזר עלי", וישנן דברים שנפשו של האדם אמורה מעצמה לסלוד מהם, גם בלי שתצטווה עליהם מן התורה. וכן כותב הרב זצ"ל באורות (עי" אורות ישראל, ד", ט").
"ואלה המשפטים" – גם דברים של בין אדם לחבירו הם עפ"י הדרכת התורה. יש פירוש הגר"א על פרקי אבות, המסכת שעוסקת בענייני מידות ובין אדם לחבירו, שבו הוא מביא מקור מחז"ל לכל מימרא מפרקי אבות. בא לומר שגם הדברים הללו מעוגנים ורמוזים בתוך התורה עצמה.
הרמב"ן בתחילת פרשת עקב מדגיש שגם על המצוות השכליות אדם יקבל שכר בסופו של דבר. לכאורה הוא עשה את זה רק בגלל שהשכל שלו חייב אותו? לא. אנחנו קיבלנו תורה מסיני, וגם את המצוות הללו קיבלנו בסיני – "אף הראשונים מסיני". השכר שהקב"ה נותן, האמצעים שהקב"ה נותן לכאו"א על זה שהוא דבק בתורה ובמצוות, הוא גם על הדברים שנראים לנו דברים שכליים. והנצי"ב בפרשת משפטים מוסיף שזה פירוש מה שאמרו בני ישראל "נעשה ונשמע", שהיה אפשר להבין ש"נעשה", אלו כל המצוות השמעיות, שבנ"י אינם מבינים מדוע נצטוו בהן, ובכל זאת מוכנים לקיימם, אבל את המצוות השכליות הם מוכנים לקיים גם ללא שנצטוו. לכן הוסיפו – "ונשמע", גם המצוות שהן בעלות הסבר שכלי הגיוני, גם אותן אנו מוכנים לקיים משום שנצטווינו ולא כתוצאה מההגיון הפשוט שלנו.
הגמ" אומרת במס" ע"ז (ב":), שלעתיד לבוא יבואו אומות העולם ויטענו בפני הקב"ה: "רבש"ע, כלום כפית עלינו הר כגיגית ולא קבלנוה, כמו שעשית לישראל? דכתיב: ויתיצבו בתחתית ההר, ואמר רב דימי בר חמא: מלמד שכפה הקדוש ברוך הוא הר כגיגית על ישראל, ואמר להם: אם אתם מקבלין את התורה – מוטב, ואם לאו – שם תהא קבורתכם! מיד אומר להם הקדוש ברוך הוא: הראשונות ישמיעונו, שנא": וראשונות ישמיענו, שבע מצות שקיבלתם היכן קיימתם! ומנלן דלא קיימום? דתני רב יוסף: עמד וימודד ארץ ראה ויתר גוים, מאי ראה? ראה ז" מצות שקבלו עליהן בני נח ולא קיימום". מה התשובה בזה? וכי בני ישראל, בלי לקטרג, כולם מקיימים את הכל? ובכ"ז הקב"ה כפה עליהם הר כגיגית. אז מה הטענה "שבע מצוות שקיבלתם היכן קיימתם"? מה הפשט?
הפירוש הוא כך: הרי מה שייך לכוף? גם אם תרביץ לאדם כדי שיעשה משהו נגד רצונו, סוף כל סוף, זה ישאר מנוגד לרצונו. אז מה זה מועיל? אם כן, מה הכוונה ב"כפה עליהם הר כגיגית" – שקיבלנו תורה נגד רצוננו? כותב הרמב"ם בהלכות גירושין, שכל מושג הכפייה שבש"ס מועיל מכיוון שהאדם בטבעו הוא טוב, "אלקים עשה את האדם ישר", הוא רוצה באמת להיצמד לרצון הקב"ה, רק שלפעמים כל מיני דברים מסיטים אותו מרצונו האמיתי. ממילא, הכפייה לא יוצרת רצון חדש אצל האדם, אלא הכפייה עוזרת לאדם לחזור לרצון האמיתי שלו. מי שיש לו את הישרות הבסיסית הזו, משתמשים לפעמים באמצעי הכפייה כדי להחזיר לו אותה. אבל מי שחסר לו את הבסיס, את האל"ף – בי"ת של בין אדם לחברו, את הישרות הבסיסית הזו, לא שייכת אצלו כפייה, כיוון שכפייה לא יכולה להוליד רצון חדש שלא היה קיים קודם.
זה מה שהקב"ה אומר לעתיד לבוא לאוה"ע. שבע מצוות בני נח הן מצוות שכליות, כמו שהבאנו לעיל. אז אם אתם לא נזהרים בשבע מצוות שכליות, מצוות שהשכל מחייב אותם, שלולא הן, שום אומה לא יכולה להתנהל באופן תקין, זה מעיד שהרצון לקיים את המצוות כלל לא קיים אצלכם. ואם כן, מה אתם טוענים כלפי "כלום כפית עלינו הר כגיגית"? הרי גם אם הייתי כופה אתכם, הכפייה לא היתה מועילה, כיוון שאצלכם צריך להוליד רצון חדש, לא לגלות את הרצון שכבר קיים. אם לא קיימתם את שבע מצוות בני נח שהבסיס שלהם הוא העניין האנושי, מה שייך שאכוף אתכם על דברים אחרים?
"עבדי הם"
"כי תקנה עבד עברי" – נשאלת השאלה: אחרי מתן תורה, מעמד כל כך מרומם – קולות וברקים ואש, אחרי כל זה התורה יורדת עכשיו לדבר איתנו על פרטים כביכול כ"כ קטנים? עבד עברי זה אחד שנמכר בגניבתו – את זה התורה מתחילה ללמד אותנו מייד אחרי מעמד הר סיני? זה ה"אף אלה מסיני"? התורה מדברת איתנו על כאלה אידיאלים – היציאה ממצרים, האמונה בקב"ה, עשרת הדברות, נעשה ונשמע, וכשהיא מגיעה לפרטים היא מתחילה דווקא מהפרט הזה של מי שנמכר בגניבתו?
ישנו עוד עניין בפרשת עבד עברי גופא, שלכאורה לא כ"כ ברור. אם עבד עברי רוצה להמשיך לעבוד גם לאחר שש שנים, מצווה התורה: "ורצע אדוניו את אזנו במרצע". ומסביר רש"י במקום: "אזן ששמעה על הר סיני "כי לי בני ישראל עבדים", והלך וקנה אדון לעצמו, תרצע". ונשאלת השאלה: אם כל הסיבה היא בגלל שהוא עבר על מה שנצטווה בסיני, מדוע דווקא עבד עברי נרצע? לכאורה, כל מי שעבר על מה שנאמר בהר סיני צריכים לרצוע לו את האוזן, שהרי באוזן זו ששמעה בהר סיני לא שמענו רק את "עבדי הם", אלא את כל תרי"ג מצוות!
ושאלה גדולה יותר – הגמרא בקדושין (כ".) כותבת: ""כי טוב לו עמך" – עמך במאכל ועמך במשתה, שלא תהא אתה אוכל פת נקיה והוא אוכל פת קיבר, אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש, אתה ישן על גבי מוכים והוא ישן על גבי התבן, מכאן אמרו: כל הקונה עבד עברי, כקונה אדון לעצמו".
לכאורה, מה רוצים מהאדם הזה שאומר "אהבתי את אדוני"? יש סיבה שהוא לא יאהב אותו? שש שנים פינקו אותו, הוא לא היה צריך לסדר את המיטה, הוא לא היה צריך להכין אוכל, בעל הבית נותן לו את כל מה שהוא רוצה, הוא קודם לאכול לפני הבעל הבית שלו, אז מה הפלא שהוא יגיד "אהבתי את אדוני"? מדוע אנחנו באים אליו בטענות – למה אהבת, למה אתה רוצה להמשיך להיות עבד? לכאורה האדון הוא זה שצריך להירצע, שהרי "קנה עבד קנה אדון לעצמו"?
האב"ע כותב בפרשתנו: "אין לאדם בעולם יותר קשה עליו מהיותו ברשות אדם כמוהו". נראה שאפשר לתרץ את שאלותינו עפ"י המשפט הזה.
החטא של העבד הוא שהוא מוכן להשתעבד למישהו אחר. אמנם נכון, מפנקים אותך, נותנים לך את הכל. אבל עם כל זה, אתה מחוייב למלא את ציוויי האדון. עם כל הפינוקים וההטבות – איבדת את עצמאותך. רק אדם שמוכן לוותר על חירותו ועצמאותו ירצע. העבד נרצע לא בגלל "אוזן ששמעה בהר סיני אחת מתרי"ג מצוות", אלא בגלל "אוזן זו ששמעה בהר סיני כי עבדי הם ולא עבדים לעבדים". כל תכליתה של נתינת התורה בסיני, היא שאנו נלמד שהחרות האמיתית היא רק מי "שאין על גביו אלא רק ה" אלקיו" (כדברי הרמב"ם על מלך ישראל), להיות עבד של הקב"ה. כמו שאומר ריה"ל: "עבדי הזמן עבדי עבדים הם, עבד ה" הוא לבדו חופשי".
בפרשת שמות מסופר שהקב"ה שילח את משה רבינו לומר לפרעה "שלח את עמי ויעבדוני". רש"י על המקום כותב שבאותו הזמן ציווה אותו לומר לבני ישראל את פרשת שחרור עבדים. מדוע הקב"ה ציווה את בנ"י בזמן יציאת מצרים לשחרר את העבדים שלהם? מפני שמי שהוא עבד של בשר ודם לא יכול להיות עבד של הקב"ה.
הירושלמי בברכות שואל מדוע עבד פטור מק"ש? אומר הירושלמי: עבד פטור, מפני שק"ש זו קבלת עול מלכות שמים. מי שיש עליו עול של מישהו אחר, לא יכול לקבל עליו עול מלכות שמים. יש פה פער, משהו חסר פה. על זה רוצעים את העבד.
לכן הפרשה הראשונה מייד לאחר מעמד הר סיני בדיני עבד עברי. כדי לומר לנו שהדבר הראשון שצריכים להפנים אחרי מתן תורה זה שבהר סיני נהיינו בני חורין. וכשאדם מוכר את עצמו לעבד, זה עומד בסתירה למעמד הר סיני. זה סותר את כל קבלת עול מלכות שמים. אלו סוגים שונים של עבדות. עבד ה" הוא בן חורין לעומת עבד לעבדים. אם אדם מכניס את עצמו לשיעבוד פנימי לבשר ודם הוא לא יכול להיות עבד של הקב"ה. "מעולם לא נצחני אלא רק בעל מלאכה אחת". אבל אם לאדם יש כ"כ הרבה מלאכות הוא לא יכול לבצע את כולן. העיסוק בדיני עבד עברי הוא המשך של מעמד הר סיני, לא ירידה לפרטים קטנים.
"משנכנס אדר מרבין בשמחה"
המשנה בתענית אומרת: "משנכנס אדר מרבים בשמחה". על איזו שמחה מדובר?
הרמב"ם כותב בהלכות מגילה (סוף פרק ב"): "מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האמללים האלו דומה לשכינה שנאמר להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים". העיקר זה לשמח את הזולת, ובפרט בפורים.
(באיגרת הגר"א כתוב באחת הנוסחאות: "עיקר התורה לשמח את האחרים". מי שהופך את התורה לספר העצבות עלי אדמות טועה. מי שחושב שאם הוא נהנה מסברא טובה הוא ממעט ב"לשמה" שלו מכיוון שיש לו איזה תענוג, גם הראשונים וגם האחרונים כותבים שזה לא נכון. ה"אגלי טל" כותב בהקדמתו שזו טעות מצויה בין ה"לומדים" (במלעיל…), שאם לאדם יש איזשהו תענוג זה ממעט משהו ב"לשמה". הוא כותב שהקב"ה רוצה שיתענגו בד"ת, "והערב נא" – לשון מתיקות, ואז – "גם בפינו ובפיפיות עמך בית ישראל". איך מגיעים לזה? ע"י הלימוד עצמו. כל בר דעת יודע שאדם שנהנה אפי" פעם אחת מסברא טובה, מחבור"ה טובה, מאיזה הספק, זה מחבב עליו את התורה. החיבוב של התורה מגיע הרבה יותר בדרכים האלה מאשר ללמוד הרבה דפים, שזה טוב מאוד, אבל זה גורם לפעמים לשכוח קצת את העיון.).
אומר הרמב"ם, זה עיקר השמחה בפורים – לשמח עניים. ומי שעושה את זה, "הרי זה דומה לשכינה". אני חושב שלכן כתוב שפורים לא ייבטל גם לעתיד לבוא. ע"ד דברי הרמב"ם בהלכות בית הבחירה, שכותב, שקדושת המקדש לא בטלה לעולם, מכיוון שהמקדש זה מקום השראת השכינה, ושכינה לא בטלה לעולם. ממילא, אם בפורים יש לנו מצווה כזאת שמי שעושה אותה "ה"ז דומה לשכינה", אז היכן שיש שכינה השכינה לא בטלה. ולכן ימי הפורים "לא יעברו… וזכרם לא יסוף מזרעם".
אומר בעל ספר "המכתם": מה שאומרת המשנה "משנכנס אדר מרבין בשמחה", הכוונה היא לרמב"ם הזה. אל תחכה עד ימי הפורים כדי לשמח מישהו אחר, אלא תתחיל את זה כבר מר"ח. לא רק כדי שנתרגל לזה, ולא רק כדי שהאחרים ירגישו טוב, אלא מכיוון שזו המהות של ימי הפורים, לשמח גם את האחרים, להיות דומים לשכינה. אבל אם יש משהו בעולם שגורם לסילוק שכינה – השמחה קטנה יותר.
"שיבנה בית המקדש במהרה בימינו"
"ויהי בימי אחשוורוש הוא אחשוורוש". אומרת הגמרא: "הוא ברשעו מתחילתו ועד סופו". מדוע? בתחילה הוא באמת היה רשע, אבל בסוף המגילה הוא השיב את הספרים מחשבת המן, הוא נתן לאסתר את בית המן, הוא ביטל את כל הגזירות, אז מדוע "ועד סופו"? [ה"עולם" אומרים שזה בגלל שבסוף המגילה הוא שם מס על איי הים…]
מי היו עשרת בני המן? הם אלו שעליהם נאמר בעזרא ונחמיה: "ובמלכות אחשוורוש בתחילת מלכותו כתבו שטנה על יושבי יהודה וירושלים". הם אלו ששכנעו את אחשוורוש להפסיק את בניית ביהמ"ק. (למה להפסיק את הבניה בירושלים? מפני שא"א לעשות שלום בלי זה…) הם אלו "צרי יהודה". אז נכון שאחשוורוש ביטל את הגזירה של "להשמיד להרוג ולאבד", אבל את הגזירה הזאת – שלא לבנות את ביהמ"ק וירושלים, לא כתוב בשום מקום שאחשוורוש ביטל. לכן אומרים חז"ל, "הוא ברשעתו מתחילתו ועד סופו". אם הוא היה מחזיר את המצב לקדמותו, אם הוא היה מעביר את השגרירות לירושלים, יכול להיות שהיחס אליו היה משתנה. אבל אם הוא לא עשה את זה – "הוא ברשעתו מתחילתו ועד סופו". מדוע? מפני שכשיש מיעוט בכבוד השכינה, כשיש מיעוט במלכות ה" בעולם, הוא ברשעתו מתחילה ועד סוף.
כותב הרב ב"עולת ראי""ה: מדוע אחרי שהתפללנו תפילת שמונה עשרה, וביקשנו בה על ירושלים, על אישי ישראל, על ציון, על הקרבנות, מדוע בסופה אנו צריכים לבקש שוב "שתבנה בית המקדש במהרה וימינו ותן חלקנו בתורתך"?
אומר הרב יסוד עצום מאוד מאוד: בתפילת שמונה עשרה כל אחת מהבקשות היא יחידה בפנ"ע. לאחר כל הבקשות הללו, לאחר התפילה, אנו אומרים לקב"ה: כל החסרונות שמנינו בשמונה עשרה, כל הבקשות שאנחנו רוצים שיתמלאו – הכל נובע מחסרון אחד יסודי – שאין בית מקדש. הגמ" בסוף סוטה (מ"ח.) מביאה רשימה של דברים שבטלו כתוצאה מחורבן הבית. שום דבר נורמלי לא קיים כמו שהוא אמור להיות כל עוד שבית המקדש לא נבנה. ע"ז מתפללים לקב"ה אחרי השמונה עשרה – מנינו לפניך את כל מה שצריך, אבל מתי השמחה תהיה שלימה? מתי מילוי המשאלות של כל אדם, של כל הציבור יגיע באמת ליעודו? כשהדבר היסודי והשורשי שמביא לכל החסרונות בעולם יהיה – הכל יהיה. כל עוד שאין בית מקדש, כל עוד יש איזו שהיא גזירה של "אחשוורוש" כלשהוא במקום כלשהוא, העולם לא הגיע לתיקונו, אין מציאות של שמחה שלמה.
(אני לא מדבר כרגע על בניית המקדש עצמו מפני שזו שאלה הלכתית מי יבנה אותו.
מספרים שהרב זצ"ל אמר על הגאון מטעבריג שהיה כהן, שאם היו צריכים לבנות את המקדש בימיו, אז הוא היה כזה גדול בתורה שהוא היה יכול לומר למעשה בדיוק מה לעשות.
[הוא נפטר יחסית צעיר אחרי שנה וחצי – שנתיים שלימד פה בישיבה. והרב זצ"ל כתב את הנוסח של המצבה שלו.
אחד מתלמידיו המובהקים היה ר" אהרן שמואל יודלביץ". הוא היה צדיק יסוד עולם, חתנו של ר" אריה לווין. הוא התייתם בצעירותו, ור" אריה אימץ אותו וגידל אותו אצלו בבית. ר" אריה ראה את מעלותיו, ובשלב מסויים הוא הציע לו את בתו. אמר לו ר" שמואל אהרן יודלביץ": אני לא יכול להסכים, כיוון שכתוב "עד שיראנה". שמעתם פעם דבר כזה? הוא אימץ אותו, הוא גדל אצלו בבית. אבל הוא לא ידע איך היא נראית.
כשהוא נפטר, הוא כתב בצוואה שלו שהוא רוצה להיטמן ליד מורו ורבו בהר הזיתים. וכשהוא נפטר הלכו לחפש שם מקום לא מצאו – הכל היה מלא מצבות. גם הרב אלישיב היה חתנו של ר" אריה לוין, אז הלכו לשאול אותו מה לעשות. הוא אמר: אם צדיק יסוד עולם כזה כותב, צריך למצוא פתרון. הלכו וחיפשו בכ"ז, ומצאו שהמצבה ליד הרב מטעבריג לא גבוהה, היא מונחת על הקרקע. הרימו אותה, והתברר שאין שם בכלל קבר, וזה בסה"כ חלק עליון של מצבה שנפלה בזמן שהירדנים עשו מהומות בהר הזיתים.])
הגמ" בחגיגה (ה":) אומרת: "ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי מפני גוה אמר רב שמואל בר איניא משמיה דרב: מקום יש לו להקדוש ברוך הוא ומסתרים שמו. מאי מפני גוה? אמר רב שמואל בר יצחק: מפני גאוותן של ישראל שניטלה מהם ונתנה לנכרים. רבי שמואל בר נחמני אמר: מפני גאוותה של מלכות שמים. ומי איכא בכיה קמיה הקדוש ברוך הוא? והאמר רב פפא: אין עציבות לפני הקדוש ברוך הוא, שנאמר: הוד והדר לפניו עז וחדוה במקמו? לא קשיא. הא בבתי גואי הא בבתי בראי. ובבתי בראי לא? והא כתיב: ויקרא אדני ה" צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגר שק. שאני חרבן בית המקדש דאפילו מלאכי שלום בכו. שנאמר: הן אראלם צעקו חצה מלאכי שלום מר יבכיון".
מה הגמרא אומרת פה? שיש לקב"ה בתי בראי, ויש בתי גואי, ומה שכתוב שיש שמחה לקב"ה זה רק בחוץ אבל במסתרים תבכה נפשי. שהקב"ה שמח רק כלפי חוץ? מה הפשט?
כותב הרב ב"אורות הקודש" (חלק ג" עמ" קפט"): "יש חדוה בעולם, יש אושר בעולם, יש תקוה בעולם, יש התפתחות בעולם, ישנם תיקונים מדיניים ותיקונים חברותיים, כל אלה הם שמחות חיצוניות, משמחות הן לאותם שאינם חודרים לסוד ההויה ורזיה, גם אלה השמחות שמחות הן, אבל מבחוץ הן עומדות. זמרי השחק החיצונים יכולים לשמח להרנין ולזמר, בבתי בראי עז וחדוה תמיד נמצא. אבל ברז ההויה הפנימית חושך ובכיה, שם אין התנחומים מתקבלים מכל היפויים והתיקונים החיצונים, שם ישנה תביעה אחת לאור החיים בשפעת היצירה הפנימית, לסדר עולם רווי דשן, מדושן עונג, מראשית יסודו, שמחת עולמים פנימית בסוד הוייתה ואחרית מגמתה, שם התנחומים באים ממקור פנימי של פנימי פנימיות… קדושי עולם, שחלקם בחיים, כרבי עקיבא וחבריו, אותן הנשמות הקדושות שעלו במחשבה הקדומה, הם הם יכולים הם לשחק כשרואים שועלים יוצאים מבית קדשי הקדשים, וכששומעים קול המונה של רומי. והם הם מנחמי האמת, המנחמים בעומק בדרך ארוכה וקצרה… הנחמה המהירה היא מדת ראובן, שנטל נחלה מבוהלת, בעבר הירדן, והיה ראש לגולים…".
מה כותב פה הרב? כשמדברים על המקדש, על הקודש – לא יעזרו כל השמחות שיש בעולם, בחוץ. מדוע? מפני שהשמחה האמיתית שאמורה לשרות בעולם בכללותו, ואצל כל אדם באופן פרטי, זו רק שמחה שנובעת מבפנים. כמה שהאדם מחובר יותר אל הקודש, יש לו שמחה יותר אמיתית. אם בית המקדש קיים, אז יש שמחה אמיתית. כשבית המקדש וכל דבר שבקדושה נמצא במינון נמוך, חסרה השמחה האמיתית.
אם כן, על מה אנחנו שמחים בפורים? הרי אחשוורוש היה ברשעתו מתחילה ועד סוף?
זה מה שאומר הרב – בפורים ישנם גם ציוויים שמחברים אותנו לשכינה שחסרה כל עוד שאין בית מקדש. מפני שאחרי אחשוורוש, כמו שכתוב בספר עזרא ונחמיה, חזרו לבנות את ירושלים. המשיכו בפעילות כדי לבנות את בית המקדש. כלומר, פורים היה המפתח לא רק לבנייה של המקדש, אלא גם כדי להביא לעולם כולו שמחה. לגרום לכך שגם השמחה של הקב"ה לא תהיה רק בבתי בראי, אלא גם בבתי גואי, גם בפנים. שהשמחה תהיה אמיתית ופנימית.
זה אולי עומק מה שכותב הר"ן בתחילת מסכת מגילה. למה חילקו בין פרזים בי"ד למוקפין בט"ו? בשום מצווה לא מצינו דבר כזה?
אומר הר"ן בשם הירושלמי: לחלוק כבוד לא"י. שבאותו הזמן א"י היתה חריבה. ולא יכול להיות שתהיה איזושהיא שמחה בגולה בלי לזכור את א"י. לכן כדי לזכור את א"י גם בזמן שיש שמחה בחו"ל, לכן תיקנו מוקפין מימות יהושע בן נון בט"ו. בלי א"י, בלי חיבור אליה, כמה שמחה שתהיה – היא לא תהיה שלימה. זו המהות של ימי הפורים.
הגמ" אומרת שר" יוסי אמר: "יהיה חלקי בין אלה שמקבלים שבת בטבריא ומוציאי שבת בציפורי". מדוע? מפני שרצה להיות במקום שמקבלים שבת מוקדם יותר ובמקום שהשבת יוצאת מאוחר יותר. מה הפשט? מדוע הוא צריך להיות במקום מסויים? הרי יש דין תוספת שבת – היכן שאתה נמצא תעשה תוספת בכניסת שבת ואז תהיה לך שבת יותר ארוכה. תעשה תוספת שבת ביציאת שבת, ותהיה לך שבת יותר ארוכה?
ההבדל הוא פשוט. מה זו תוספת שבת? זה רק מדין נדר. יש שאלה בפוסקים – אשה שקבלה שבת לפני הזמן, ופתאום יש איזה משהו שצריך לטפל – נניח ששכחה להדליק נרות. האם מותר לה לעשות התרת נדרים על התוספת שבת כדי להדליק נרות? מפני שהתוספת שבת לכאורה זה רק עניין של נדר?
זו כוונת ר" יוסי – אני רוצה להיות בשבת ארוכה שמצד עצמה היא שבת ארוכה. אבל שהשבת היא תהיה ארוכה מכיוון שאנחנו מקבלים אותה ביום רביעי, זו רק תוספת. עוד לא נכנסים לאווירה של השבת עצמה.
בעז"ה שתהיינה בשורות טובות וחודש טוב לנו ולכל עמו ישראל.
לע"נ הקדושים
דורון מהרטה
יונדב חיים הירשפלד
רועי אהרון רוט
יוחאי ליפשיץ
אברהם דוד מוזס
יונתן אלדר
שגב פניאל אביחיל
נריה כהן
הי"ד
"יזכרם אלוקינו לטובה עם שאר צדיקי עולם וינקום לעינינו נקמת דם עבדיו השפוך"
