ראש הישיבה הרב אברהם שפירא זצ"ל
"ומרוממתו על כל המעשים"*
תוכן:
א. עניינו של ט"ו באבב. ההוספה בלימודג. הכל תלוי בהתחלהד. הרצון להיות ת"חה. השאיפה לגדלותו. הישיבה – בית היוצר של האדם והאומהז. התגדלות ע"י לימוד גמראח. לימוד בשביל עצמו ולימוד לקיום העולםט. מעולם לא פסקה ישיבה מאבותינוי. לימוד תורה בא"י
א. עניינו של ט"ו באב
בעולם הישיבות רגילים לפתוח בדברי תורה, בלי הקדמות."לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים…" (תענית כ"ו ע"ב)אתמול היה ט"ו באב שהוא חג ייחודי מאד. הגמרא(ב"ב קכ"א ע"א) מביאה את הסיבות לכך. מתחילה מהתנ"ך" "אמר רב יהודה אמר שמואל יום שהותרו שבטים לבא זה בזה", וגומרת בסיבה לחגוג בזמן שביהמ"ק היה קיים: "דתניא רבי אליעזר הגדול אומר: כיוון שהגיע חמישה עשר באב תשש כוחה של חמה ולא היו כורתים עצים למערכה, אמר רב מנשה וקרו ליה יום תבר מגל…" ופירושו: שמט"ו באב ואילך (עד ניסן) פסקו מלכרות עצים למזבח כיוון שזה הוא סוף הקיץ ומתחילה להתהוות לחלוחית, רטיבות בעצים שפוסלת אותם מלהעלותם על גבי המזבח (שמעלים עשן ואינם נאכלים יפה). ומפרש הרשב"ם: "ואותו יום שפסקו היו שמחים לפי שבאותו היום היו משלימים מצווה גדולה כזאת. יום תבר מגל: שנשברו הקרדומות שאין צורך עוד בהן לחטוב עצים". והגמ' מסיימת: "מכאן ואילך דמוסיף יוסיף", שמיום זה ישנו חיוב יתר להוסיף בלימוד התורה, ומי שעושה כן זוכה לחיים.ומפרש הרשב"ם: "שמתוך שהלילות מאריכין והימים מתקצרין צריך לעסוק בלימודו גם בלילה". ורבינו גרשום כתב: "שעשאוהו יו"ט שמכאן ואילך היו עוסקים יותר בתורה".
ב. ההוספה בלימוד
וכאן יש לנו לעמוד על שתי נקודות מחידוש הגמרא: צריך להבין מה החשיבות הגדולה שמייחסת הגמרא להוספת זמן הלימוד בימים אלו, בהם מוסיפים מספר דקות של לימוד. הרי לא מדובר כאן על שינוי מהותי בסדר לימודו של האדם, מדוע הגמרא מרבה בשבח המוסיף על לימודו בלילה, מה העניין הגדול של הוספת מספר דקות של לימוד? אלא חייבים לומר, בלימוד תורה כל דקה חשובה. צריך "לחטוף" לימוד תורה, ומי שעושה כן משיג הרבה, ולהיפך, מי שאינו מוסיף – מפסיד. נכון שמבחינה כמותית נוספו כאן רק רגעים מועטים של לימוד, אולם יש כאן עניין מהותי, ההוספה היא בעצם פתיחה לזמן חדש, עד עכשיו הימים היו ארוכים והלילות קצרים, ובתקופה זו לאחר ט"ו באב שהלילות מתארכים, פותחים בסדר חדש של לימוד, מגבירים את הלימוד, זהו עניין עקרוני איכותי.
ג. הכל תלוי בהתחלה
יש כאן לימוד גדול – הכל תלוי כיצד מתחילים. אם המגמה היא לפתוח תקופה חדשה בהגברת לימוד תורה, כל המשך לימודו וקישורו של האדם לתורה יהיה אחר, השורש הוא עיקר הדבר.הגמרא במספר מקומות מפרשת את הפסוק "טוב אחרית דבר מראשיתו" (קהלת ז' ח') שהכוונה היא "טוב אחרית דבר מראשיתו – בזמן שהוא טוב מראשיתו". ללמדנו שהכל תלוי בראשית, אם ההתחלה טובה, העניין בהמשכו מתפתח לטוב, ואפילו שההתחלה היא במספר דקות בלבד, ישנה כאן תחילת אפשרות של הצלחה. וז"ש "בדרך שאדם רוצה לילך מוליכין אותו" – בתחילת הדרך יש סייעתא דשמיא גדולה מאוד, ואין זה דומה לסייעתא כשהיא באה באמצע הדרך. לכן יש להתחיל בתוספת לימוד שהוא הטוב.
ד. הרצון להיות ת"ח
נקודה שניה שיש לעמוד עליה היא בשאלת המהרש"א שם בגמרא[2]. המהרש"א שואל מהגמרא בעירובין "לא איברי לילה אלא לשינתא[3]" דמשמע שעיקר לימוד תורה הוא ביום. וא"כ קשה על פירוש הרשב"ם דלעיל שפירושו נסמך על התארכות הלילה וממילא הוספה בלימוד התורה בלילה. המהרש"א שם מסביר את שיטתו (עיי"ש).וניתן לתרץ בדרך שונה שמלמדת אותנו על יסוד חדש ששייך לכל ת"ח הגדרת ת"ח אצלנו, אין פירושה רק מי שהוא כבר ת"ח, אלא אפי' מי שרוצה להיות ת"ח הוא בכלל, כמו רבי עקיבא שהיה עם הארץ ורועה צאן עד שנכנס לביהמ"ד, וכבר אז הגמרא מכנה אותו ת"ח, ומזה מוכיח תוס' שם, שמי שרוצה להיות ת"ח, רצונו זה חשיבו תלמיד חכם[4].וכיוון שבימים אלה יש מסוגלות לגדול בתורה דבר זה משיגים ע"י הוספת לימוד בלילה. למרות שבדרך כלל הלילה מיועד לשינה.ולכך צריכים אנו לשאוף לגדלות בתורה שתשפיע על אורח החיים להוסיף לימוד כמה שיותר.
ה. השאיפה לגדלות
צריך לשאוף להיות גדולים, לא להיות קטנים, וכן עיקר העיקרים של ישיבה לא להיות איש קטן. אסור להיות איש קטן, יש לשאוף לגדלות לאדם גדול יש שו"ע אחר איך לחיות, יש לו הלכות אחרות.לפני ברכת המזון אנו אומרים: "ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו". הגמרא שואלת מדוע לא לומר יותר מכן, שהרי מקור כל הטוב הוא הקב"ה כדברי הפסוק (תהילים פ"א י"א): "הרחב פיך ואמלאהו", וא"כ למה מצמצמים את הטוב רק לחיינו, "ובטובו חיינו" בלבד, הרי יש להוסיף עוד דברים רבים שבאים לנו מטובו של הקב"ה! ומבארת לנו הגמרא: "ההוא בדברי תורה כתיב". דהיינו, הפסוק "הרחב פיך ואמלאהו" עוסק בענייני תורה, מכיוון שבתורה צריך שיהיה תיאבון גדול יש עניין של "הרחב פיך ואמלאהו", להוסיף עוד ועוד ולבקש בדברי תורה, אבל בענייני העוה"ז, אין עניין להרבות בתיאבון, מה שנותנים – אוכלים, "ובטובו חיינו" מספיק. בדברי תורה צריך תיאבון גדול, "הרחב פיך", מי שיש לו תיאבון גדול, נותנים לו מן השמים.
ו. הישיבה – בית היוצר של האדם והאומה
אדם צריך לשאוף לגדלות, הישיבות נועדו לגדל אנשים גדולים. ישיבה היא בית היוצר של האומה, אין זו רק מליצה, כאן יוצרים אדם. הישיבה היא כח של תורה שמגדל את האדם לפי מה שהוא, שלא ישאר בזעיר אנפין, זאטוט, זהו כוחה של תורה. כל מה שלומדים בתורה משפיע, גם כשאדם לומד "שור שנגח את הפרה", הלימוד בעניין זה מגדלו ומרוממו. בכל לימוד יש רוחניות, ולא משנה מהו נושאו של הלימוד. אם אדם מסתפק במשנה אחת, הוא יהיה מוכרח להיות אדם קטן, לעומת זאת, מי שלומד בכל כוחו, הוא אדם שגדל. הישיבה באה לגדל את שיעור קומתו של האדם. אם לא מטפלים בצד הרוחני של האדם, הוא נשאר זאטוט לכל ימי חייו, גם אם הוא עבדקן. אדם צריך להתגדל ברוחניות, ברוחניות מתגדלים רק ע"י לימוד תורה. התורה יוצרת שיעור קומה לאדם.
ז. התגדלות ע"י לימוד גמרא
האדם מתגדל באופן מיוחד ע"י לימוד גמרא. רב האי גאון אומר שלא מצינו אדם שיהיה חשוב וגדול במידות, בצדקה ובחסד, וממשיך ומוסיף שורה ארוכה של מידות, ובסוף קובע שלא מצאנו את כל המדרגות האלו של אדם בעל מידות עליונות, אלא רק במי ששונה הלכות של רבינא ורב אשי. הגמרא היא, לכאורה, דברים קצרים ומצומצמים, אולם שם נמצא המקור שמגדל את האדם ומרוממו, כל עיקרה של התורה הוא לרומם את האדם.המשנה באבות (ו' א') אומרת: "ומרוממתו על כל המעשים". כוחה של תורה הוא לרומם את האדם, שלא ישאר בנמיכות קומה.יש גמרא ידועה בפסחים[8]: "אמר רב יוסף, אי לאו האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא", ומפרש רש"י "שלמדתי תורה ונתרוממתי" רב יוסף אומר על עצמו אילולא היום שנתרוממתי, שהתחלתי ללמוד תורה, לא הייתי מגיע להיות שונה מאחרים הייתי עוד יוסי אחד שיושב בשוק. מה שעשה אותי אדם גדול זה לימוד התורה. כשאדם לא מסתפק במועט ומתגדל בלימוד, הוא מתרומם.
ח. לימוד בשביל עצמו ולימוד לקיום העולם
בהמשך, מספרת שם הגמרא שרב ששת היה חוזר כל חודש על תלמודו, ואומר "שמחי נפשי, שמחי נפשי, בשבילך ולצורכך שניתי וקריתי". והגמרא שואלת: כיצד רב ששת למד בשביל עצמו, הרי "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי" (ירמיהו ל"א כ"א), לימוד תורה מחזיק את העולם. אדם שלומד תורה, בעצם לימודו הוא מחזיק את העולם. מקובל שאם היה רגע שלא היה יהודי באיזה שהוא מקום בעולם שלומד תורה, העולם היה נחרב. וא"כ איך רב ששת לומד רק בשביל עצמו, הרי צריך ללמוד כדי לקיים את העולם?! אלא אומרת הגמרא: נכון שלימוד תורה מרומם את העולם, ויש אנשים שאכן זו כל מחשבתם בעת לימודם, אולם מלכתחילה כשלומד בביהמ"ד לעצמו הוא מתכוון, הלימוד מתחיל מהאדם עצמו ובשביל האדם עצמו, לכך אדם צריך להתכוון – לגדול בתורה. הוא לא צריך לחשוב מחשבות עליונות על החזקת העולם, למרות שגם מחשבות אלו חשובות. אדם – בראש ובראשונה דואג לעצמו, מחשבותיו של אדם שלומד תורה צריכות להיות על גידולו שלו בתורה. כשהאדם דואג לעצמו, אז יש פחות בטלה, הלימוד אז הוא בהתמדה ובעיון. ככל שהאדם מתמיד ועמל בתורה שיעור קומתו גדל, זו מציאות.
ט. מעולם לא פסקה ישיבה מאבותינו
אם רוצים להתרומם צריך ללכת לישיבה, זו לא מציאות חדשה, מאז ומעולם ישיבה גידלה ורוממה אנשים. הגמרא (יומא כ"ח ע"ב) אומרת: "מעולם לא פסקה ישיבה מאבותינו, מימי אברהם יצחק ויעקב", הישיבה הראשונה הייתה אצל אברהם אבינו, והגמ' (ע"ז ט' ע"א) מחשבת את זמן הקמת הישיבה הראשונה. העולם נברא לששת אלפים שנה, אלפיים השנים הראשונות היו שנות תוהו, אח"כ באו אלפיים שנים של תורה. והגמ' אומרת שאלפיים שנים אלו התחילו, מהזמן שכתוב עליו בתורה "ואת הנפש אשר עשו בחרן[9]". אברהם אבינו הגיע לארץ ישראל עם "הנפש אשר עשו בחרן". כיצד עושים נפש? רק ע"י ייסוד ישיבות. אברהם אבינו ייסד את הישיבה הראשונה ובה עשה נפשות. אברהם היה אז בן שבעים ואז התחילו אלפיים השנים של תורה.
י. לימוד תורה בא"י
עולם הישיבות התחיל מאברהם אבינו, ודווקא בא"י. כבר בהתחלה התורה היא אידיאלית, התורה היא תורת ארץ ישראל, "אין לך תורה כתורת א"י[10]". קדושת ארץ ישראל מוסיפה לקדושת התורה, והתרוממותו של האדם שלומד את תורת אר"י היא גדולה יותר ממי שלומד תורה בחו"ל. תורה בכל מקום היא תורה, "בכל מקום אשר אזכיר את שמי…[12]". אבל נורמליות של תורה, כמו נורמליות של עם ישראל, נמצאת רק בארץ ישראל. אני מוצף בשאלות על מדינת ישראל, בסגנון של הזוהי מדינה יהודית, לכך ציפינו אלפיים שנה? כאילו מישהו הבטיח לנו שזה לא יהיה. לא הבטיחו לנו שכשנבוא לארץ ישראל אז ניפטר מהיצר הרע, בארץ ישראל לא נפטרים מהיצר הרע. הגמרא אומרת, שייפטרו מהיצר הרע רק בזמן שישחטו אותו, וזה יהיה כשיבוא המשיח, הגמרא מביאה פסוקים על כך, וכל זמן שלא שחטו אותו, יצר הרע קיים והוא נמצא בכל התחומים ובכל סוגי האנשים. יש יצר הרע של שבת ועריות, ויש יצה"ר של לשון הרע ורכילות. גם לא הובטח לנו שלא יבזו תלמידי חכמים, אלא אפילו להיפך, ועל מי אמרו בסוף משנה דסוטה, על ימות המשיח, על יהודים בא"י. עיקר האמונה היא שיש בחירה, עניין זה נמצא בפרשה הקרובה, פרשת ראה "ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה" (דברים י"א כ"ו). בלי זה אין אמונה יהודית.האמונה היא שאתה צריך לבחור תמיד בברכה או בקללה, בחיים או במוות, בך זה תלוי. בפרשיות של ספר דברים, ואתחנן ועקב יש פתיחות, הקדמות וחזרות. יש כאן לימוד גדול, שמשה רבינו מקדים לפני התורה, הבטחות ואזהרות כיצד לזכות בתורה וכיצד לזכות בארץ ישראל. שלושת הפרשות מדברים ועד סוף עקב, עוסקות בהקדמות. בפרשת ראה מתחיל כבר העניין של ההלכות, אולם קודם לכן "ראה אנוכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה", עניין הבחירה. הקב"ה נותן לנו יכולת בחירה, ורק אח"כ מתחילות ההלכות החדשות של כניסה לארץ ישראל.עניינם של תורה וארץ ישראל קשורים אחד בשני, בארץ ישראל יש נורמליות של תורה, בארץ ישראל יש יותר סייעתא דשמיא. יש הבדל בין ישיבה הנמצאת בחו"ל, לבין ישיבה הנמצאת בארץ ישראל. וההבדל הזה הוא בכל סוגי הישיבות, ישיבה תיכונית, או ישיבה גדולה. בכל הישיבות בארץ יש אפשרויות יותר גדולות להתרומם ע"י כוחה של תורה. זהו עניינה של תורה בהשפעתה על האדם מתוך לימודו בישיבה.
* שיחה לחניכי מחנה תורת חיים תשמ"ט וכן פסק הרמ"א יו"ד סי' רמ"ו סע' כ"ג, ועי' לשלושה באלול ק"י וכן נפש הראי"ה עמ' ט"ו הערה 1
מהרש"א ח"א ד"ה מכאן ואילך
עירובין ס"ה ע"א ותוד"ה אלא לשינתא
כתובות ס"ג ע"א ותוד"ה אדעתא
ר' שמחה זיסל מקלם: "הישיבה בית – ממסד עד טפחות מגדלים בה אדם"
מובא בשמו בכתבי הרמב"ן ח"א עמ' ש"נ
פסחים ס"ח ע"ב , וברש"י ד"ה "אי לאו האי יומא"
עי' שו"ת חת"ס יו"ד סי' רל"ג (בעניין התעלות חידושו כשיגיע לחכם שגר בארץ ישראל), ושו"ת דעת כהן סי' קס"ח בנוגע להעלאת ס"ת בארץ ישראל)
שמות כ' כ"א, ועי' אבות פ"ג מ"ו
