בע"ה
אחריות ארצישראלית[1]
דרכו הרוחנית וההלכתית של הרב ישראלי ומימושה בתחום המשפט התורני
אליקים שריר[2]
כילד וכנער הכרתי את סבי זצ"ל כאיש משפחה חם אוהב מסור וענו, וכתלמיד-חכם ענק בעל ידע וסברה בכל דבר ששאלתיו, ועם זאת מתעניין, מתחדש, ובעיקר שקדן ומתמיד באופן לא רגיל, המנצל כל רגע להיות שקוע בתורה. למשמעותה, לרוחבה ולעומקה של תורתו נחשפתי רק בהתבגרותי, לאחר פטירתו. מפרי היכרות בוגרת זאת מוגש בפניכם כעת. יהי רצון שיהיו הדברים לעילוי נשמתו וכהמשך לפעלו.
-
פתיחה
הרב שאול ישראלי זצ"ל (תרס"ט-תשנ"ה) שימש בקודש בתפקידים רבים: הוא היה רבו הראשון של כפר הרא"ה (תרצ"ח-תשכ"ה), ר"מ בישיבת בנ"ע כפר הרא"ה (ת"ש-תש"ה), מחדש הוראת מחשבת ישראל בארץ בזמן שלימד במדרשיית נעם (תש"ז בקירוב-תשכ"ה), ממייסדי "חבר הרבנים שעל יד הפועל-המזרחי" ומהעומדים בראשו (תש"ח-תשל"ד), תפקיד שדרכו חידש את העיסוק ב"הלכות מדינה" בעריכת קבצי "התורה והמדינה" (תש"ט-תשכ"ב) ובספרו "עמוד הימיני", חבר מועצת הרבנות הראשית (תשי"ג-תשנ"ג), ר"מ בישיבת מרכז הרב (תשי"ט-תשמ"ב) וראש הישיבה עם הרב אברהם שפירא זצ"ל (מתשמ"ב עד פטירתו בתשנ"ה).
בכל עיסוקיו אלו הנחתה אותו משנה רוחנית עמוקה ובהירה אשר כיוונה גם את גישתו ההלכתית.
פרק פחות מפורסם בתולדותיו הוא עיסוקו בתחום המשפט התורני. הרב ישראלי התחיל בזאת כפוסק בדיני תורה בכפר הרא"ה ובאזורו[3], המשיך בכך בפעילותו הציבורית ב"חבר הרבנים" ובמועצת הרבנות הראשית, הגיע לשיאו בכהנו כדיין בבית הדין הגדול (לערעורים) בירושלים (תשכ"ה-תש"מ) וסיים בהכוונתו את מכון "ארץ חמדה" בשנותיו הראשונות (תשמ"ז-תשנ"ה).
במאמר זה ברצוני לסקור בקצרה רכיבים משמעותיים מדרכו הרוחנית וההלכתית הכללית של הרב ישראלי, ולהראות כיצד היווה גם עיסוקו של הרב ישראלי בתחום המשפט התורני מימוש של דרך זאת.
-
אחריות תורנית ציבורית לכתחילה – גישתו העקרונית של הרב ישראלי
אם ניתן לתמצת בקצרה את גישתו העקרונית – הרוחנית ומתוכה גם ההלכתית – של הרב ישראלי ליחס הראוי בין התורה לחברה ולמדינה, אולי ניתן להגדיר זאת כך: אחריות תורנית ציבורית לכתחילה.
הרב ישראלי רואה במדינת ישראל "גילוי חסד אלקי כראשית פעמי הגאולה השלימה"[4], גאולה העתידה להתממש מתוך המדינה ובה[5], בעם ישראל כולו ובכל תחומי חייו – הן האישיים הן הציבוריים.
תפיסתו מעריכה באופן לכתחילאי את כלל חלקי האומה על עיסוקיהם השונים ורואה בחיבורם לתורה את המימוש השלם שלה:
תורת ארץ ישראל, זו המוגדרת בתור "גאולה"… אינה פוסלת את התכנים של הדפוסים הקיימים אצל כל אומה ולשון, היא מחייבת מדינה וצבא ועבודת כפיים ומלאכת מחשבת ועבודת אדמה. אולם היא גואלת אותם, היא נותנת להם משמעות אחרת, ועל ידי זה היא הופכת את התכנים הללו עצמם במקום משעבדים את האדם לגשמיות, לגורמים לעליה רוחנית…[6]
..תפיסה של ציבוריות, שמושגה הסופי מתבטא ב"ממלכת כהנים", בהמלכת מלכות שמים בעולם זה[7].
ומכאן – לגישתו החושבת על בעיות רוחניות והלכתיות ועל פתרונותיהן לאור התורה, ביחס לכלל האומה ולא ביחס למגזר פרטי מסוים, ושוללת פתרונות של המנעות מעיסוק בתחומים כלשהם[8]. בעיקר מאמינה גישה זאת שכל זה רצון ה" מדורנו ושהמימוש שלו אפשרי וגם יצליח בסופו של דבר:
התורה והמדינה צמודים הם בידינו. אנו רואים לא רק כאפשרי, אלא גם כהכרחי, את שילובם זה בזה, ולא רק כהלכתא למשיחא, אלא כתכנית פעולה בשבילנו, בשביל תקופתנו. ומתוך כך, חס לנו לנגח את המדינה בשם התורה. אדרבא, עלינו לחזקה ולסמכה, לעודדה ולכוונה. כי בה במידה שנתקרב אנו עם התורה ביד אל המדינה, תתקרב גם המדינה אל התורה, אל אורח חייה ואל דרך מצוותיה. כי מאמינים אנו באמונה שלימה שכל מה שהתרחש לעינינו בארץ הזאת לא במקרה התרחש, ואף לא בכדי; כי המדינה אשר קמה ותהי למציאות לעינינו ממנה פנה וממנה יתד לגאולה השלימה[9].
אמנם הרב ישראלי היה מודע ביותר לפער בין חזונו על גאולת הכל באור התורה לבין המימוש במציאות, פער הקיים הן ברמה הציבורית-פוליטית והן ברמת הבירור התורני. הרב ישראלי קושר בין הדברים:
הקושי העיקרי הוא… עדיין נבוכה לדעת מה היא החוקה התורנית? האם יש בכוחה לתת פתרון לכל השאלות המתעוררות בחברה של היום? האם תוכל ממשלה אשר תחוקתה תהיה לפי יסודות התורה להתקיים ולפעול לפי תנאי היום? שאלות אלה עומדות על הפרק ודורשות בירור. וכל עוד לא נתבררו הרי הן מטילות פחד, ורבים נרתעים בגלל זה מלראות את התורה כבסיס לתחוקת המדינה[10].
ומכאן דרישתו לאחריות תורנית ביחס לתחומים הציבוריים:
נדע גם את החובות ששעה גדולה זו מטילה… על תלמידי החכמים… את החובה הנמרצת, להיפנות לבירור הלכות מדינה הצריכות לשמש בסיס לתחוקת המדינה וסדרי החברה הישראלית[11].
-
מימושה של גישה זאת בפעלו ובפסיקתו של הרב ישראלי
כל פעלו של הרב ישראלי הודרך מגישה זאת של האחריות התורנית על הציבור כולו. הן עשייתו הלימודית-חינוכית, הן עשייתו הרוחנית-ציבורית, הן כתיבתו התורנית, הושפעו מכך, במרחבי עיסוקיהם, בשיטתם ובעמקם[12].
השפעה זאת נכרת גם בתחום פסיקתו ההלכתית של הרב ישראלי – בנושאיה, במגמתה, ובשיטת הסקת ההלכה שלה.
הנושאים בהם עסק הרב ישראלי במרבית כתיבתו ההלכתית[13], היו הנושאים שהתחדשו עם הקמת ההתיישבות החקלאית בארץ ולאחר מכן עם הקמת המדינה. נושאים כמו הלכות כלאיים ושביעית, חליבה בשבת, סמכויות המדינה ע"פ ההלכה, כיצד יש להקים קואליציה לפי ההלכה, פגיעה בחפים מפשע בעת פעולות צבאיות, האם וכיצד יכולה משטרה יהודית לפעול בשבת, וכדומה.
נושאים אלו היו קשים ומאתגרים ביותר מבחינה הלכתית, כיון שלאורך רוב שנותיה של התורה שבע"פ, כשעם ישראל חי ללא ארץ וללא ריבונות, כמעט ולא היה עיסוק הלכתי בנושאים אלו. מציאות החיים המודרנית, על שינויה הטכנולוגיים הרוחניים החברתיים והכלכליים, רק העצימה את הקשיים והאתגרים, והולידה חששות בלב תלמידי חכמים רבים. ובלשונו:
גם אותם גדולים הרואים את המדינה כהתגלות חסדי ה" וכאתחלתא דגאולה, עדיין מתקשים להסיק מתוך תפיסה זו הלכה למעשה. מתוך יראת הוראה, שהיא מובנת כשלעצמה, שהרי זוהי מנת חלקו של כל המחפש אמת לאמתה, מתוך פחד של עשיית מעשים שדוגמתם מצאנו רק בתקופת גדולי הגדולים שבישראל – אנשי כנסת הגדולה, התנאים והאמוראים, והרי ודאי שיש לשלול כל נסיון של השתוות אליהם, מתוך הרגשה מעמיקה של מאמר חז"ל: אם הראשונים כמלאכים אנו כבני אדם…
הרב ישראלי בחר לקחת אחריות על אתגרים אלה, והוא ממשיך:
מתוך כל זה, שהוא נכון וצודק כשלעצמו, הולך ומתעלם מאמר חז"ל שני, שאף הוא ראוי להיות נזכר ונעשה: יפתח בדורו כשמואל בדורו, שתכנו הוא שאסור להתחמק מאותן חובות שהשעה מטילה; ברי שרק בכח הרגשה זו היה באמת יפתח בדורו, מה שהיה שמואל בדורו[14].
ומכאן מגמת פסיקתו, אשר היתה למצוא הנחיה תורנית שתאפשר לקיים את כל תחומי החיים במדינה יהודית לאור התורה.
שיטת הסקת ההלכה של הרב ישראלי אף היא התחייבה מאותה לקיחת אחריות:
צורת החיים שבימינו היא כל כך רחוקה מאותה שהיתה בזמן התלמודים, שלא נוכל להוציא מהם דרך התנהגות בחיי המעשה, אלא אם כן נברר תחלה את יסודי ההלכה, נרד לעומק כוונתה, רק אז נוכל לקבל את התשובה הנכונה ואת ההדרכה הראויה לפתרון שאלות חיינו היום[15].
המודעות לאחריות הנדרשת לא אפשרה לו ללכת בדרך של צירופי ספקות ושיטות, כדרכם של פוסקי הלכה רבים, וגם לא אפשרה לו לסמוך על "הסברא הפשוטה" ו"דימוי מילתא למילתא" באופן מידי, כדרכם של אחרים. בכתיבתו ההלכתית הוא מיזג למדנות ישיבתית ליטאית, זו העוסקת בבירור הסברות העיוניות והעקרוניות של הסוגיות מתוך דקדוקי לשונות המקורות השונים, יחד עם חתירה להגעה לפסק הלכה מעשי, ובלשונו:
נראה לנו שזה יהיה אופיה המיוחד של תורת א"י שתכלול בתוכה את הגוונים השונים של הלימוד שהתפתחו בקיבוצים היהודיים השונים בגולה. נדרש כאן מיזוג של דרך הלימוד הישיבתית עם זו השמה פניה אל פסק ההלכה, באופן שההעמקה בסוגיה תצטרף אל החתירה למיצוי הדעות ולמסקנות ברורות של הלכה למעשה[16].
נראה שהדברים משתלבים עם דבריו על דרכו הרוחנית הכללית של "הפועל המזרחי" ו"חבר הרבנים" שלו. כך שמצד אחד…
אין "חבר הרבנים" רואה את עצמו כמחדש. חידוש של תורה הוא תמיד להשיב את העטרה ליושנה. חידושו של בית המדרש הוא שאין חידוש, חידושו של בית המדרש הוא בזה שהוא נותן רוח חיים באותם המלים הנצחיות הישנות, אותם אביי ורבא, אותם גדולי פוסקים ראשונים ואחרונים אשר מפיהם חיינו, הם הם שמפיהם נמשיך לחיות. תפקידנו איננו לחדש הלכות, תפקידנו איננו לחפש דרכים חדשות, שלא שערום אבותינו. תפקידנו צריך להיות לתת את אותן ההלכות הישנות באותו הדפוס ובאותו הלשון ובאותו הנוסח אשר דורנו מסוגל לקלוט אותם.[17]
אך גם מצד שני…
כמו שאמר רבי נחמן מברסלב: "הדרך שאני הולך בה, היא חדשה מאד. ואף על פי שהיא חדשה מאד, הרי היא ישנה מאד". החידוש הזה של "פנים חדשות", של מתן פנים חדשות לתפקידי הרבנות בא"י, של השתלבות בתוך המדינה… דרך ישנה שהיא חדשה… התחדשות מסוג שכזה, דורשת זמן עד אשר כל העולם התורני יכיר בה.[18]
-
חשיבות המשפט התורני במדינת ישראל במשנתו של הרב ישראלי
בהנחלתו במדינת ישראל של המשפט התורני על שני ענפיו – "אבן העזר" העוסק בעניני נישואין וגירושין ו"חושן משפט" העוסק בדיני ממונות – ראה הרב ישראלי חיוב הלכתי המממש עולם רוחני.
החיוב לדון בעניני נישואין וגירושין ע"פ ההלכה פשוט בעיניו –
ויתור על חוק נישואין וגירושין פירושו הכנסת אנדרלמוסיה מוחלטת בתוך החיים המשפחתיים… ויצירת שני עמים שונים, נפרדים בהחלט[19]
דבר שהוא מינימום ריאלי הכרחי –
בדרך המובילה אל… החזון של קדושה וטהרה של עם ישראל כעם קדוש…[20].
אך גם בתחום דיני הממונות שבין אדם לחברו, סובר הרב ישראלי שיש חיוב הלכתי לבוא להשפט דוקא בפני בית דין תורני הפוסק ע"פ ההלכה. בית המשפט האזרחי, גם זה של מדינת ישראל, כלול לדעתו באיסור ההלכתי "לפניהם ולא לפני ערכאות", לא חל ביחס אליו הכלל "דינא דמלכותא דינא", ולכן אסור לבוא להשפט בפניו[21]. אי לכך יש לחתור לכך שגם השיפוט הממוני במדינת ישראל יתנהל לפי ההלכה[22], ועד אז – יש לקרוא לציבור לבוא להתדיין בדין תורה[23].
הרב ישראלי לא רואה בהלכות אלו חיוב הלכתי גרידא, אלא ביטוי של עולם רוחני, שכאשר יתממש בפועל – ע"י המחויבות למשפט התורה – ישפיע לטובה על החיים החברתיים:
שאותה רוח של צדק, של אהבת אמת וחסד אשר הנה כ"כ אופיינית לעמנו, לא תמצא את ביטויה אלא בהכנסת חוקת התורה ומשפטה בחיי המדינה[24].
…להזדקק לדין תורה זוהי חובת כבוד של מי ששייך לעם ישראל. שם ימצא את הצדק, שם ימצא את האמת, שם ימצא גם את היושר[25].
כפי שסובר באופן כללי ביחס למחויבות החברה והמדינה להתנהל בהנחייתה של התורה, אשר לדעתו כשתמומש רק תקדם את המדינה:
אנו מאמינים, שהתורה תורת חיים היא, ואין ההלכה מצרה צעדיה של המדינה. אדרבה, בכוחה וביכולתה לכוון את אורח חיי המדינה לצור לה צורה יהודית שתעלה את ערכה ותקנה לה מקום מכובד ביותר בחבר העמים[26].
-
האתגר שראה הרב ישראלי בתחום המשפט התורני
כמו בשאר תחומי עיסוקו, גם בתחום המשפט התורני היה מודע הרב ישראלי לפער שבין המציאות הכלכלית החברתית והרוחנית של ימים עברו, אליה התייחסה ההלכה הכתובה בש"ס ובפוסקים, לבין מציאות ימינו אנו, וגם בתחום זה היתה גישתו זהה.
גם כאן קורא הרב ישראלי לבירורי הלכה יסודיים ועמוקים שרק מתוכם ניתן יהיה להתייחס למציאות החדשה[27], והוא מוסיף עליהם את הצורך והיכולת לתקן תקנות חדשות, כדרכה של תורה במצבים כאלה[28]. אך לא היתה לו הערכה לדרכם של כמה מחוקקים ומשפטנים דתיים להכנסת סעיפים מ"חושן משפט" לתוך המשפט האזרחי[29].
במקומות רבים קורא הרב ישראלי להרחיב בהסברה על ערכו של המשפט התורני על שני ענפיו כחיוב הלכתי וכמכוון לחיים טהורים ובריאים מבחינה רוחנית וחברתית. הסברה זאת צריכה להעשות הן במישור הפוליטי, לשם הרחבת סמכויות השיפוט של בתי הדין, הן במישור החינוכי והחברתי, לעודד את הציבור שיבואו להשפט בדיני ממונות דוקא בפני בית דין הפוסק לפי ההלכה, וכך:
במקום לדבר על ויתורים, יש יותר ויותר לפתח את מערכת ההסברה על טיבה של המשפחה היהודית, על ערכם של קידושין כדת משה וישראל, על האפשרות של החיים ההרמוניים שהמשפחה הזאת מעצבת, ושאם ישנם מקרים וישנן גם טרגדיות, הרי ברוב ובעיקר זה בא מפני שסטו מדרך ההלכה היהודית, ואילו היו שומרים דרך התורה, לא היו מגיעים לאותן טרגדיות שהן פרי ההפקרות[30].
… ראשית צריך לנהל הסברה מקיפה בקרב הציבור הדתי ולהעמיד את הציבור על כך שמבחינת ההלכה הוא חייב להתדיין בבית דין רבני. ההסברה צריכה להיות בדרך של שכנוע. יש להראות, ע"י ניתוח בעיות ומתן דוגמאות, עד כמה דיני התורה הם דיני צדק ויושר העונים על כל שאלות החיים[31].
ואולי גם כאן מתחברים הדברים לגישה עקרונית. במקומות רבים מאוד[32] קורא הרב ישראלי לציונות הדתית ולרבניה ללכת בדרכי נעם שלום ואמת, כבית הלל, שהיו "נוחים ועלובים ושונים דברי בית שמאי… לפני דבריהם" ולכן נפסקה ההלכה כמותם. לדבריו, ההתנהגות בנעימות בכבוד ובהערכה גם לאלו החולקים על דרכו של האדם או התנועה, הנכונות האמתית לשמוע בקורת, והדוגמה האישית והציבורית של המידות הטובות, הן שתפתחנה את הלבבות לראות את האמת שבדרך זאת, עליה לא יהיה ויתור. כל מי שבא במגע עם הרב ישראלי יודע שדברים אלו לא היו רק שיטה מחשבתית או מעשית, אלא נחצבו מאישיותו והתבטאו בתמידות בחיי היומיום שלו.
-
דרכו של הרב ישראלי בפסקי דינו בבית הדין הגדול
כאמור לעיל, התמנה הרב ישראלי לדיין בבית הדין הגדול (לערעורים) בירושלים בשנת תשכ"ה וכיהן שם עד צאתו לגמלאות בשנת תש"מ. בשנים אלו הוא דן במאות ערעורים. כמאה פסקי דין שכתב נדפסו בספריו "חוות בנימין" ו"משפטי שאול"[33].
דרכו ההלכתית של הרב ישראלי בפסקי דינו היתה המשך לגישתו הכללית של האחריות התורנית. שאלות עקרוניות ומורכבות רבות הגיעו לדיון בבית הדין. גם כאן הוא בירר כל סוגיה החל מיסודה בגמרא ובראשונים ועד לאחרונים ולמציאות המעשית כיום מתוך העמקה בסברותיה הלמדניות. מתוך סברות אלו, ולא מתוך צירופי שיטות וספקות, הגיע לפסק דינו, שהיה תמיד בהיר ומדויק[34]. הוא עשה זאת גם כאשר ניתן היה לפסוק בדיון המסוים ללא אותו בירור עקרוני[35], מצב שאחרים החוששים מלקחת אחריות היו ששים בו להפטר מהכרעה עקרונית. היצירתיות וחופש המחשבה שלו הביאו אותו להיות דעת יחיד לא-פעם[36].
גם דרכו האישיותית באה לידי ביטוי משמעותי בעבודתו המשפטית.
בפסקי דין רבים השתמרו בכתב חילופי דברים בין הרב ישראלי ובין הדיינים האחרים. חילופי דברים אלו כללו מחלוקות למדניות והלכתיות, עקרוניות ומעשיות. הדיינים האחרים בבית הדין הגדול, ביניהם הרב יוסף שלום אלישיב, הרב אליעזר גולדשמידט, הרב עובדיה יוסף והרב יוסף קאפח, היו בחלקם מעדות אחרות, מתפיסות רוחניות חלוקות, ומשיטות לימוד שונות. אך תמיד בולטת ההתייחסות המכבדת והידידותית בין הרב ישראלי לבינם. משפחת הרב ישראלי יודעת שהיתה זאת ידידות של אמת, ולא "על הנייר" בלבד.
גם בדיונים עצמם התנהג הרב ישראלי באופן מיוחד. הוא היה שומע כל אחד ואחת מבעלי-הדין במתינות ובאורך רוח וללא כעס גם כאשר הם התנהגו באופן לא ראוי[37], בדרך זאת המשיך את בירורו ההלכתי[38], וסיים בהסבירו לבעלי-הדין את פסק הדין ואת נימוקיו עם נתינתו[39].
כמו-כן בא כאן לידי ביטוי גם חיבורו למציאות הריאלית, כאשר בכשרון מיוחד הוא עמד על העובדות לאשורן ועל המניעים הנפשיים של בעלי הדין[40].
-
לסיום
