איגרת חינוך

בס"ד

 

איגרת חינוך – ר" גיא צור

 

הקדמה

אין כאן כמעט איזכורים תורניים, אך הכל לקוח ממעיינותיה הנובעים של תוה"ק. הדוגמאות באו כהערות תחתיות כדי לא לפגוע ברצף.

 

אזהרה

חינוך הוא מלאכה קשה הדורשת כוחות נפש וגוף מרובים, השקעה ומחשבה, סבלנות ואיפוק, אין יכולת לחנך ללא השקעה. מידות רעות אינן צומחות משום מקום, ובטח לא נעלמות סתם כך[1].

 

מטרת החינוך

באדם יש שתי נפשות, האחת פראית, פרץ חיים טבעיים בעלת צרכים בהמיים[2]. והשנית פרץ חיים של טוב, של תיקון, של המיוחד שבאדם של צלם אלוקים שבו[3]. שתי הנפשות הן נצרכות והכרחיות לקיומו התקין של אדם, אלא שכדי שיתקיים כהלכה ויעמוד על מתכונתו, כל אחת מהן צריכה למלא את תפקידה המדויק ולא לחרוג ממנו כי אז נוצר חוסר איזון בין הכוחות הללו ולא מגיע האדם אל המטרה הרצויה[4].

ומהו התפקיד הראוי לכל אחת מבין השתיים? כתפקיד האדם הרוכב ע"ג בהמה, צלם האלוקים, השכל והרגש הטהור, האמת הצדק, והערכים הנולדים מהם הם השולטים בגוף הגשמי בעל היצרים, הם המווסתים את כוחות הנפש ומזככים את הרצונות.

אי לכך צריכים אנו לדעת כהורים שכל מעשיו ומחשבותיו של התינוק הם פרץ של חיים זורמים, נפלאים, טבעיים, גלמיים, פשוטים, שאט אט מקבלים צורה ומתעצבים, משתכללים, מתחדדים, כאדם הרוכב ע"ג בהמה, אט אט הרוכב הופך לשליט מורגש יותר. אם הצלחנו הוא ישלוט בסוס לחלוטין כשהסוס עדיין טבעי, היינו אם נשכיל לטול מטבעיות החיים את פראותם תוך שאנו מותירים אותם טבעיים, מפשטות החיים את החסרון של חוסר תפישת מורכבות, אך מותירים בהם הרגשות טבעיות, בריאות, נורמליות, אם נשכיל להותיר את זרימת החיים אלא שנתעל את המים החיים הללו בתוך צינורות מתוקנים ונהרות מפכים, אז הצלחנו ליצור עבור החניך חיים נפלאים[5].

אם כן נמצאנו למדים שמטרת החינוך היא להוציא את הרוע המהול בטבע ולהעמיד את האדם על מתכונתו הישרה ע"פ האמת המוחלטת, הערכית.   

 

יצירת קרקע פוריה

טרם שנכנס בעובי הקורה של החינוך הפעיל, עלינו כהורים ליצור קרקע פוריה, חינוך סביבתי שקט בלתי נתפס במודע האנושי, אך הוא נתפס ומורגש היטב ומשפיע ביותר בתת מודע הנקלט אצל כל אדם אפי" בן יומו.

שני הכוחות המרכזיים והיסודיים באדם הם אמונה ואהבה, היינו ההכרה שאני חלק ממשהו, שיש מישהו מעלי ולא די בכך שאני חלק ממנו אלא אני מקושר עימו בעבותות האהבה, הכלל הזה כמובן הוא הרגשתה הכמוסה של הנשמה שהיא האדם עצמו, אך הוא נכון גם כלפי הורי האדם, הנשמות המביאות נשמה אחרת שיסודה הוא מנשמתם שלהם, כי הרי "הוקש כבודם לכבוד המקום". את שני הכוחות הללו שהנשמה מרגישה כלפי בוראה התינוק מרגיש, מי שאמור למלא ולספק את שני הכוחות הללו עבור התינוק הם הוריו, תינוק בן יומו צריך לדעת וחייבים הוריו להטמיע בתוכו ברורות את ההרגשה שהוא חלק מהם, שהוא יכול לסמוך עליהם שהוא יכול להסמך עליהם ולבטוח בהם, אך לא די בכך, הם גם אוהבים אותו ונכונים לעמוד לצידו בכל רגע ורגע, תינוקות שלא זוכים לכך סובלים מחרדת נטישה, מפחדים תהומיים בלתי רציונאליים, מחיסרון בהורמון גדילה, מקרירות, אגוצנטריות ועוד.

ובכן זהו הבסיס הבריא, הוא יוצר שלמות באדם, המבחן הוא בשמחה המפעמת בחניך. השמחה היא טבעית לאדם שלם, שעולמו הפנימי, הנפשי, התודעתי הוא שלם, ללא סתירות, ללא שאלות פתוחות, אין לו צורך לקנות שמחה כאילו היתה דבר חיצוני ומלאכותי, עצם חייו וקיומו בסביבה בריאה הם המשמחים אותו, אדם יכול רק לאבד את השמחה הטבעית לו. כשמשהו בשני הכוחות הטבעיים שלו לא תקין לפתע האדם מאבד את שמחתו, מריבה עם חבר היינו חוסר אהבה עם משהו שהאמנתי בו, אובדן עצות בענין מסוים, היינו חוסר אמונה, השתייכות, התמקמות עצמית בתחום מסוים וכו". גם אובדן זה הוא טבעי, אך בסביבה בריאה לאדם בריא היא ניתנת להשבון, אדם יכול לחזור למצבו הטבעי והבריא, להיות שלם, היינו לכלול בתוכו גם הרפתקאות מפתיעות שטרם התנסה בהן, שהפרו לרגע את השלמות שבו, את האיזון של שני כוחות נפשו, ע"י עיכול נכון של החידושים שהוא נחשף אליהם ואז הוא יכול למצוא את עצמו ביחס אל החידוש הזה ולהפוך את החידוש הזה לחלק מפרה בו, היינו אמונה בחידוש ואהבת החידוש.

ובכן האמונה והאהבה שמקנים ההורים לחניך, כבר אמרנו אפי" שנולד בזה הרגע, מולידים את השמחה וכשמתעורר חידוש, צריך לגרום לחניך להאמין בו ולאהוב אותו[6] (האמונה והאהבה כלפי חידושים רעים הן התרחקות וסלידה מהם)[7].

תהליך זה מתרחש בתת מודע של האדם, האדם אינו מודע לתהליך זה ויש בכך חיסרון, הוא לא בטוח בזה, הוא לא יודע שתחושותיו הן ודאיות והוא מהסס ומעלה ספקות בתהליך כולו, ועל המחנך מוטל לכן להקנות לחניך ביטחון עצמי, שיאמין בחייו, באהבה והאמונה והשמחה שבהם, שיהיה בטוח ביכולתו לבנות עוד ועוד קומות באישיות שלו, להתנסות בחוויות חדשות ולהצליח להתחבר אליהן כראוי ולקבל מהן את הטוב שבהן, ולהיות סמוך ובטוח שיכול הוא להשען על הוריו בכל מצב ולפרוט בפניהם את ספיקותיו, לפותרם ולהמשיך בדרכו קדימה. 

לכן במקרה של כישלון על המחנך לסייע לחניך לעבור שוב את אותה חוויה בצורה מתוקנת ומוצלחת, גם כדי שיוכל לרכוש את החוויה וגם כדי שלא יפגע ביטחונו העצמי ביכולותיו[8].

 

האמונה משמעה גם שההורה הוא השליט ולא החניך, ההיררכיה הזו חייבת להיות ברורה, לכן הענקה לחניך נעשית מתוך שליטה ולא מתוך סחיטה, ילד השולט בהוריו, חסר את יסוד האמונה הבסיסית וע"כ הוא חסר אונים.

 

אמונה, אהבה וביטחון בצדקת הדרך, אינם חד פעמיים, הן תדיריים, בכל רגע ורגע בעל שעת כושר הורה יכול וצריך לגלות אמונה ואהבה וביטחון בחניכו, אם ישכיל לשים לב לרגעים אלו שיש הרבה מהם, יוכל לחדש את הכוחות הללו אצל חניכו, כדוגמת עידוד מורגש על כל הצלחה אפי" הקטנה ביותר, חיוך תמידי, בכל רגע סתמי כלפי החניך, הפגנת אהבה באמצעים פיזיים וכו".  

 

שלבי ההתפתחות

ההתפתחות המובאת כאן היא ההתפתחות בשלבי החינוך, בדרכי הקליטה של החניך, צורת חשיבתו, מורכבותו ובהתאמה את אופן החינוך הרצוי.

 

מיום הוולד התינוק עד בערך לגיל שש שנים, האדם חי בעולם מאוד פשוט, הוא אינו מסוגל לתפוס מורכבות בודאי לא הופכית, היינו שהוא מפעיל את שכלו רק בקליטת רשמים ומאידך גיסא כוחות החיים הטבעיים שלו הם בשיאם. תרכובת זו נפלאה היא, בדומה לשתיל רך שאינו עושה פרי אך כוחו רב בהכאת שורשים, כן האדם כעץ השדה מוכן בגיל זה להנטע, וכשנוטעים משהו אפשר לכוין את נטיעתו בצורה המדויקת והישרה ביותר, כיון שהילד ערוך לקליטת רשמים רבים יותר מאשר אדם מבוגר מוכן לקלוט הרי שעלינו לשדר רשמים רבים לחניך בגיל זה שעל ידם אנו בעצם נוטעים נכון את כוחות חייו הטבעיים, היינו מקנים לו את כוחות הנפש הבסיסיים, רוגע, שלווה, זריזות, סיוע לאחרים בגוף ובממון, העובדה שהוא אינו היחיד בעולם – לדחות את סיפוקיו, אנו מחזקים וקובעים לנצח את מעמד ההורה כסמכות, שולטת ותומכת וכו". אין אנו יכולים להגיע עם החניך להסברה שכלית נרחבת בגיל זה ולכן אי אפשר להסביר לו את המורכבות, א"א להסביר שלפעמים צריך לתת ולפעמים לא, שלפעמים צריך לפחד ולפעמים לא וכו", את המורכבות הזו החניך קולט קצת דרך הדוגמא האישית, אך את הפיתוח העיקרי הוא אינו מסוגל לבצע בשלב זה. המטרה היא איפוא ליטול את הפראיות שבחיים, הפראיות היא אגוצנטרית, כשמחנכים לתת מעצמך, נוטלים כמעט את כל הפראיות הזו, פרא רוגז כשאינו מצליח במשהו או כשאין הוא בא על סיפוקו, כשפראיות זו ניטלת ע"י מידת הסבלנות, השגנו את המטרה. את השאריות המעטות ניטול מהחניך ויטול הוא מעצמו בשלבים הבאים.

 

מגיל שש שנים ועד גיל ארבע עשרה שנים האדם מסוגל לתפוס מורכבות בעלת שני פנים, לא יותר מזה, השכל החושב שבו מתעורר ומתפתח, הוא מסוגל להתרכז לא רק לזמן קצר, לתפוס מקרים דרך הסיפור המופשט, הוא פחות תלוי במוחש כבימי ינקותו, ומאידך כוחותיו הטבעיים פחות בוהקים בטבעיותם, אם כי עדיין הוא טבעי מאוד, פשוט, כיון שכן יש יותר מקום להסברה השכלית, להסביר מורכבות פשוטה, כמו: נותנים למי שצריך, מי שרוצה להתפנק לא נותנים לו, וכעץ השדה שמצמידים לו יתד ישר, כך הילד מנקים אותו מכל סיג.

 

מגיל ארבע עשרה שנים בערך האדם הוא כבר חי הנושא את עצמו, מידותיו מעוצבות, אין הוא חסר כי אם קנייני דעת נוספים, ידע ותו לא (כמובן שזיכוך המידות הדקדקני לא מסתיים מהר כל כך, כאן אנו מדברים על הזיכוך היסודי לכל) ולכן תפקיד המחנך הוא לסייע לחניך בצעדיו הראשונים בכוחות עצמו, לכוין אותו, להדריך אותו, הפעם רק באמצעי ההסברה.

 

על פי זאת נבין כי ככל שנקדים לטעת את החניך מיום היוולדו, כך יקל על חינוכו בהמשך, באם לא הרי שיקשה עלינו עשרת מונים ליישר את העקמומיות שנוצרה, העקמומיות ניכרת יותר ויותר בכל רגע שעובר.

"שיבה טובה" משמע שאדם בזקנותו כשסיים את תפקידו כמחנך, קוצר את כל הפירות.

 

הקניית מידות הנפש

לכל דבר בעולם יש לפחות שני צדדים, כך גם לתכונות הנפש, כל תכונת נפש היא כדמיון קו ישר בעל שני קצוות, עלינו לאחד בין שני ההפכים ולעמוד על האיזון המושלם, דרך המלך, כי אם נאחז בצד קיצוני אחד ניצור דרך שיקרית, לא טבעית, לא בריאה, המזיקה לחניך ולסובבים אותו, זו דרך של השמדה עצמית. לדוגמא, הלא אמרנו שחניך חייב ללמוד לדחות את סיפוקיו, חניך שיכריחו אותו לדחות כל סיפוק, כוחות נפשו הטבעיים נקברים ונדחסים, כיון שהם חיים ולא מתים אי אפשר לקבור אותם ולכן הם יצאו מקברם אחר זמן מה, אך הם יצאו פראיים וכועסים על הדיכוי שעוללו להם ואדם זה לא יוכל לעולם לדחות את סיפוקיו, אלא אם כן יזכך באופן עצמאי את מידותיו בגיל מאוחר, אך כמובן שצלקות נפשיות תשארנה. אותו דבר הפוך, אם חניך מתרגל שסיפוקיו נענים מיידית הוא הופך להיות נכה נפשית כי הוא לא מסוגל לדחות את סיפוקיו, פעולה נצרכת עבור כל אדם, ולכן הוא יהפך כבוגר למניפולטור, למי שימכור את נשמתו לשטן עבור סיפוקים שונים.

מידת נפש זו נקנית בעיקר בשלב ההתפתחות הראשון.

זה נכון כלפי כל מידות הנפש.

תכונה נוספת הנרכשת בשלב ההתפתחות הראשון היא האדישות מול הרגזנות העצבנית, שדרך המלך היא סבלנות וסובלנות ושלווה, ילד שירגזו עליו בכל פעם יאבד את הביטחון העצמי שלו ויירא מורא שלילי מהוריו, וגם יאמץ לעצמו את הטבע הזה, לרגוז כשלא נעשה רצונך, מצד שני ילד שלא נתייחס אליו בחום יהיה אדיש לכל, הוא יסתגר בתוך בועה משלו.

אמת מול שקר, חניך לומד לעמוד בדיבורו, אם הוא רואה שהוריו מקיימים כל הבטחה שלהם כלפיו, כך הוא גם נותן בהם אמון, גם תכונה זו נרכשת בשלב ההתפתחות הראשון.

היחס לממון, הקמצנות מול הפזרנות כשדרך המלך היא נדיבות צודקת ושקולה. את ההענקה משלו לאחרים יוכל החניך לקלוט בשלב ההתפתחות הראשון, כשהוא מתחנך לתת צדקה או לסייע לאחיו ולחבירו וכשהוא רואה שהוריו גם מסייעים לאחרים, את המורכבות הנ"ל הוא יקלוט רק בשלב ההתפתחות השני.

היחס לזולת, התרפסות מול זלזול, כשדרך המלך היא כבוד אמיתי גדול, התחשבות בצרכי הזולת, הקרבה למען הזולת, אהבה גדולה סיוע בעת צורך, תוך זכירה שחייך קודמים לחיי חברך, שהקרוב קודם לסיוע, גם כאן את צורות היחס הוא יכול לקלוט ע"י רשמים שהוא קולט מהסביבה כבר בשלב ההתפתחות הראשון, כשהוא רואה שהוריו מדברים בלעג על אדם מסוים או בהערכה, הוא קולט זאת, את המורכבות הוא יוכל לרכוש רק בשלב ההתפתחות השני.

לקיחת אחריות מול התנערות מאחריות, זו תכונה שחניך קולט בשלב ההתפתחות הראשון מיחסם של המחנכים כלפיו, או מיחס בולט שלהם כלפי אחרים.

הכלל הוא שכל מידה שנוגעת בחניך עצמו (להעניק משלו לאחר), הוא רוכש אותה בשלב ההתפתחות הראשון, כי היא פשוטה, ע"י רשמים שהוא ערוך לקלוט בקשב רב. תכונות נפש מורכבות, כדוגמת אלו הנוגעות ביחס עם הסביבה (מתי להעניק לאחר) הוא רוכש בשלב ההתפתחות השני, מפני שהיא מורכבת, על ידי השכל וקליטת רשמים.

 

חניך שיגדל תחת השפעה של מידה קיצונית, יפתח נכות נפשית שלא יוכל להתנתק ממנה אלא במאמץ גדול ומייגע, לדוגמא הורה פחדן מעביר את פחדיו הדימיוניים אל חניכיו ואף הם יהיו פחדנים יותר ממנו, חניך שיגדל בבית שיתן לו הרגשה של חיסרון כלכלי, תמיד יחיה בהרגשה של חסך וחיסרון כלכלי, לפיכך הוא יהיה קמצן.

הנגזר מכך הוא שטרם שהמחנך חובק תינוק עליו להיות מחונך בעצמו ובעל נפש מאוזנת ושקולה.

מידת הנפש הכוללת את כל השאר בתוכה היא, לב טוב, הרצון להיטיב לאחרים ראוי להיות מפותח תכלית הפיתוח, רצון זה מקנה לחניך עין טובה, סלידה מרוע ומעושי רע, הוא אינו נגוע בקנאה או תחרות, בחמדה לאשר לזולת, בוונדילזם ובגאווה או בשאר תכונות נפש רעות.

 

ובכן החניך הנמצא בקרבתנו מאזין ודרוך לקלוט רשמים רבים באופן מדויק מאיתנו ולכן עלינו להראות לו ולהדגים לו בדוגמא אישית איך אנו מטפלים בכל מצב, איזה כח נפשי אנו מפעלים ברגע זה, במצב זה. אך לא די בכך כמובן, עלינו ללמד את החניך עצמו איך לנהוג בענייניו על מנת שילמד על בשרו את האמת, כך הוא יפנים ויבין אותה בדיוק מירבי, לפיכך עלינו כמחנכים לשים לב למעשי החניך ולהבין מהיכן נובע אותו רצון שהוליד את המעשה ואיזה הרגל או תכונת נפש יוליד מעשה זה בחניך, וחובה עלינו לזכור שכמחנכים תפקידנו הוא למנוע אך ורק את פרץ החיים הפראי השלילי הרע[9], בודאי לא פרץ חיים בעל רצון טוב ואפילו כשהרצון הוא סתמי, ניטראלי, הוא חיובי כיון שורש הרצון הניטראלי הוא רצון של התנסות מצד החניך, הוא מעונין לנסות ולדרוך במחוזות אליהם טרם הגיע ולרכוש לו עוד קומה בבנין האישיות שלו[10].

כשישנו צורך בנטיעה ראשונית, עיצוב או שינוי התודעה של החניך, היסודות התבוניים שנלמד את החניך, הם שיענו על הצורך הזה, העקרונות הללו הם אותם עקרונות שהקב"ה מלמד אותנו[11].

גם כשנולד רצון שלילי בחניך עלינו להבחין האם מדובר ברצון להרע לזולת במזיד, שרצון כזה יש למגר לחלוטין, ע"י הסברה בדרכי נועם, הזדהות עם רצון ההורה המאוזן והשקול והצודק, או לחלופין בכפיה ואפילו בהכאה.

לבין מצב שהרצון אינו רצון רע בשורשו אלא רצון של התנסות, רצון ניטראלי, שכאמור גם הוא חיובי אלא שהוא גורם נזק לזולת או טירחה להורה, במצב זה יש לתעל את הרצון להתנסות למקום שלא יגרום נזק לאחרים[12], או לסבול את הטירחה, כדוגמת רבא שהיה נותן לבניו הקטנים לשבור כלים פגומים. 

באם רצון ניטראלי נחסם, יסוד האמונה נפגם ואחריו האהבה, השמחה והביטחון העצמי.

 

כשם שאין למנוע רצון של התנסות מצד הילד, או כל יוזמה אחרת מצידו, אא"כ כמובן היא מיוסדת מרוע גמור, כך יש לשבח כל יוזמה שהילד יוזם בשבח מורגש ולנסות לתעל אותה כמה שניתן לתיקון ובנין[13].

 

בקרה על התפתחות תקינה.

היכולות להבין את רצונותיו של החניך ולראות את הנולד, מה יוולד מהרצון הזה הן כלי הבקרה של המחנך על החניך, לוודא שהוא אכן מתפתח כראוי, שכוחות נפשו מתאזנים היטב ולא נוטים לשום קיצוניות.

 

אולם כדי לדעת מה מתרחש במערך רצונותיו של החניך, על המחנך לדובב את החניך וליצור עמו ערוצי תקשורת חופשיים, אלו כמובן ינתנו חינם ללא קושי בדרך כלל מצד החניך, למחנך הנוסך בהתמדה אמונה ואהבה.

גם כשהחניך חשוף לחוויות חדשות שטרם חווה, שכמובן יש הרבה מהן בחיים חברתיים, עלינו כמחנכים לוודא שיציבות האמונה והאהבה והביטחון היא תקינה, היינו שהחניך קולט את החוויות המחודשות, יודע את מקומו כלפיהן ובתוכן ואת התחברותו המתוקנת אליהן והוא בטוח ביכולותיו אלו[14].

חוסר איזון כאמור יגרור את הפסד השמחה, בהעדר השמחה יפגע גם הביטחון העצמי.

לפיכך אין לאפשר לחניך להסתגר בעצמו, כך הוא מאבד קשר עם מחנכיו, הוא חווה חוויות ואינו יכול לפרוק אותן באופן תקין, חסימה זו יוצרת תסכולים סבוכים והיא מסוכנת.    

 

כמו כן יש לשים לב שהחניך קולט ומפנים ורוכש את כל תכונות הנפש, את כל הכשרים האינטלקטואליים, ושהוא מתנהג באופן נורמלי, לא חובה להיות דברן, אך אסור להיות שתקן גמור או מכביר מילים ללא הרף.

 

ההזדהות עליה אנו מדברים כל הזמן, האמונה של החניך, היכולת שלו להתקשר עם כל דבר ולהכניס אותו לתוך עולמו, היא הכלי הבריא שעל ידו מתחבר החניך לכל חידוש, שהוא מבין בתודעתו את הקשר ואת היחס אל החוויה המחודשת[15], חינוך להזדהות הוא ערובה לאישיות שלווה, ללא סתירות פנימיות ושאלות פתוחות, ליציבות נפשית ולביטחון עצמי. 

וז"ש החכם "חנוך לנער ע"פ דרכו" על ההורה להשכיל לדעת להבחין בכוחות נפשו המיוחדים של החניך ולפיהם לנהוג בחינוכו, לדעת לדבר אל החניך ולשכנע אותו, ליצור אצלו הזדהות עם הטוב, ממילא ברור שלכל ילד בבית תהיה דרך חינוך שונה במקצת.

כדאי מאוד לחנך ולהרגיל לראות את הנולד, לפתח את הכשר של סיבה ותוצאה, זהו מרכיב שכלי חשוב מאוד.

גם היכולת להבחין בדקויות היא כלי חשוב והכרחי.

 

כשם שחניך זקוק לתמיכת וסמכות הוריו, כן הוריו חייבים לאפשר לו מרחב מחיה, התפתחות אישית המכוונת ע"י ההורים באופני הסברה והזדהות של החניך, אין לחסום את החניך ולכוף אותו בכל צעד ושעל, זהו גידול תחת חסך שמשלמים עליו ביוקר, כי קוברים כאן את הרצון לעשות מה שאני רוצה ואי אפשר לקבור חיים, אז יום אחד הם יצאו מקברם כשהם פראיים עוד יותר.

 

מתיחת ביקורת והענשה

כשאנו מעוניינים להעיר לחניך עלינו לזכור את יסודות האהבה, האמונה והביטחון, אם נעיר לו תוך שאנו מערערים את האמון ש