אילת השחר – זו אסתר

אילת השחר – זו אסתר
בוגרים: הרב אריה מרזר, חגים, חגים: פורים, רבנים, שיעורים




 

אילת השחר – זו אסתר

 

אסתר נמשלה לאילת השחר

על הפסוק בתהלים[1]: “למנצח על אילת השחר מזמור לדוד. אלי אלי למה עזבתני…”, אומר המדרש[2]: “אילת השחר זו אסתר”.

אסתר נמשלה לאילת השחר. גם את הגאולה השלישית מדמה ה’ירושלמי’ לאילת השחר. וזה לשון ה’ירושלמי’[3]: “רבי חייא רבה ורבי שמעון בן חלפתא הוו מהלכין בהדא בקעת ארבל בקריצתה. ראו אילת השחר שבקע אורה. אמר רבי חייא רבה לרבי שמעון בן חלפתא: ‘כך היא גאולתן של ישראל, בתחילה קמעה קמעה, כל שהיא הולכת היא הולכת ומאירה'”.

יש להבין למה נמשלה אסתר ל’אילת השחר’?

 

גאולת פורים ‘קמעה קמעה’

כדי לענות על השאלה הזו צריך קודם להבין את עומק הדימוי של הגאולה השלישית ל’אילת השחר’.

שאלתי פעם את הרב אלישע וישליצקי האם אין סתירה בין האמונה בכך שגאולתנו זו היא ‘קמעה קמעה’ בדוקא, לכך שאנו שואפים מאידך שהגאולה הזו תהיה בבחינת ‘אחישנה’ ולא ‘בעתה’?

ועל כך הוא ענה ש’קמעה קמעה’ אינו ביטוי לאורך הזמן שבה יחול תהליך מסוים, אלא ביטוי לצורה ולאופן שבה הוא יופיע.

דהיינו, זהו ביטוי להופעת התהליך שלב אחרי שלב, בלי קפיצות ודילוגים. יתכן שבשל כך יתארך זמן הופעתו מאוד. אך יתכן גם שכל שלב או בירור ימוצה בזמן קצר, וממילא הוא יתקצר, בבחינת ‘אחישנה’.

במילים אחרות נאמר. המשלת הגאולה ל’אילת השחר’ אינה מצד איטיות עליתה ואורך הזמן עד הופעת השמש הגדולה. אלא מצד ההדרגתיות שבתהליך הזה. חושך ואור משמשים בערבוביא. אין כאן קפיצה פתאומית, ומחושך גמור פתאום יש אור גדול. אלא לאורך כל הדרך מתוסף קצת האור ומתמעט החושך, וכך קמעה קמעה מופיע לו האור מתוך החושך.

ובאמת מתוך עיון ב’ירושלמי’ מוכח שכך יש להסביר. בהמשך לציטוט המובא לעיל מסביר ה’ירושלמי’: “מאי טעמא, כי אשב בחושך ה’ אור לי”. משמע שהמשל הוא, האור המתגלה מתוך ובתוך החושך.

ויותר מזה. כדוגמא לגאולה באופן הזה מביא ה’ירושלמי’ את נס הפורים.

וז”ל: “כך בתחילה ‘ומרדכי יושב בשער המלך’, ואחר כך ‘וישב מרדכי אל שער המלך’, ואחר כך ‘ויקח המן את הלבוש ואת הסוס וגו”, ואחר כך ‘ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות’, ואחר כך ‘ליהודים היתה אורה ושמחה'”.

וזה תמוה. שכן מהרגע שבו הפיל המן את הפור (חודש ניסן), ועד שהתהפך הגלגל והרגו היהודים בשונאיהם (חודש אדר) עברה פחות משנה, ותתחזק התמיהה אם נחשב מרגע הטלת הפור ועד תליתו של המן –  והסכמת המלך לבקשת מרדכי ואסתר לשנות את הגזירה, שכל זה אירע בפחות משבוע. וכי לאופן גאולה כזה נקרא ‘קמעה קמעה’?

אלא שלפי דברינו מובן מאד. גאולת פורים הופיעה שלב אחרי שלב. וכפי שמצטט התלמוד שלבים שלבים מהמגילה. זו גאולה שבה אלוקים נסתר[4], והוא מופיע בתוך סדרי הטבע ומניע אותם. לא היתה כאן התערבות אלוקית שבבת אחת שינתה את הכל. אומנם הדברים קרו במהירות, אך עדיין היתה הגאולה הזו כ’אילת השחר’, ולאורך כל הדרך אור וחושך שימשו בערבוביה.  

עכשיו מובן למה נמשלה אסתר ל’אילת השחר’.

גם הגאולה האחרונה, כגאולת פורים, תופיע קמעה קמעה שלב שלב, בדרך הטבע. זו גאולה שבה ‘מלכו של עולם’ מסתתר, כפי שהסתתר במגילה.

 

גאולת מצרים והגאולה האחרונה

בגאולת מצרים מצאנו אופן שונה של גאולה. שם, פתאום אנו יוצאים ממצרים, ובחפזון. שם לאורך כל הדרך ישנם ניסים אלוקיים המקפיצים את העם ממ”ט שערי טומאה למ”ט שערי טהרה, ויכולת לקבל את התורה.

את היציאה ממצרים ממשיל המדרש לאיכר שהכניס ידו לתוך מעי הבהמה והוציא את העובר[5]. זהו ביטוי לקפיצה על חלקים מההריון ומסדר ההתפתחות הטבעית של העובר. אך הגאולה האחרונה נמשלת בנביא במספר מקומות ללידה: “האני אשביר ולא אוליד אמר ה’ אם אני המוליד ועצרתי אמר אלוקיך”[6].

ביחס לגאולה האחרונה מבטיח הנביא[7]: “כי לא בחפזון תצאו ובמנוסה לא תלכון, כי הולך לפניכם ה’ ומאספכם אלוקי ישראל”. ואילו ביחס לגאולת מצרים אומרת התורה[8]: “כי בחפזון יצאת מארץ מצרים…”. מדגיש הנביא שיש שוני בין הגאולות.

באופן פשוט החפזון הנזכר הוא ביטוי למהירות גדולה, זמן קצר. אך כשנעמיק בדברי הפסוק “ואכלתם אותו בחפזון, פסח הוא לה'”[9], המופיע בציווי על קרבן פסח, ובדברי רש”י עליו, נראה שיש להסביר בתוספת עומק.

וז”ל רש”י: “בחפזון – לשון בהלה ומהירות. “פסח הוא לה’ – הקרבן קרוי פסח על שם הדלוג והפסיחה שהקב”ה היה מדלג בתי ישראל מבין בתי מצרים וקופץ ממצרי למצרי, וישראל אמצעי נמלט, ואתם עשו כל עבודותיו לשם שמים. דבר אחר דרך דילוג וקפיצה, זכר לשמו שקרוי פסח וגם פשק”א [פסח] לשון פסיעה:

התורה מנמקת את הצורך לאכול את הפסח בחפזון, כיון ש’פסח הוא לה’. האכילה בחפזון יש בה קפיצה, פסיחה מסוימת על חלק מהשלבים או על חלקים בתוך השלבים. האוכל בחפזון מכניס את האוכל לפיו, לועס ובולע כמעט בבת אחת.

ולכן מדגישה התורה שאכילת הפסח בחפזון היא באה להדגיש את הדילוג שבצורת האכילה הזו, שהמהירות היא רק פועל יוצא ממנה.

ואולי דווקא ביחס לנקודה הזו מבדיל הנביא ומדגיש שהגאולה האחרונה לא תהיה בחפזון, אלא כאילת השחר, קמעה קמעה, ‘בעתה’ או ב’אחישנה’.

 

יהי רצון שגואל ישראל ימהר ויחיש לגואלנו, ונזכה במהרה לראות בהשלמת תהליך גאולת השלבים הזו ה’הולכת ומאירה’ עלינו.

 



[1] פרק כ”ב פסוקים א’, ב’.

[2] מדרש תהלים פרק כ”ב ד”ה ‘למנצח על’.

[3] מסכת ‘יומא’ דף מ’ ע”ב הלכה ב’.

[4] ראה מאמר ‘הנצחון על עמלק’.

[5] ילקוט שמעוני פרשת ‘ואתחנן’. עיין בדברי המהר”ל עליו ב’נצח ישראל’ תחילת פרק י’.

[6] ישעיהו פרק ס”ו פס’ ט’, ועיין במלבי”ם וב’מצודות’.

[7] ישעיהו פרק נ”ב פס’ י”ב.

[8] דברים פרק ט”ז פס’ ג’.

[9] שמות פרק י”ב פס’ י”א.

נגישות