איסור סחורה בפירות שביעית

א. גדרי האיסור                                             

1. שיטת רש"י

2. שיטת תוספות

3. שיטת הרמב"ן וסיעתו

ב. על מי מוטל האיסור

ג. דין מקדש אשה בפירות שביעית

א. גדרי האיסור

כתבה התורה (ויקרא כה,ו) ביחס לפירות שביעית: "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה", ודרשו חז"ל: "לאכלה – ולא לסחורה". כלומר שיש איסור דאורייתא לסחור בפירות שביעית. ונחלקו הראשונים בגדר האיסור.

1. שיטת רש"י

על המשנה במסכת סוכה (לט.)

"הלוקח לולב מחבירו בשביעית נותן לו אתרוג במתנה".

הקשתה הגמרא מדוע אינו מביא לו דמי האתרוג, ותרצה: "לפי שאין מוסרין דמי פירות שביעית לעם הארץ". משמע כי יש איסור עצמי במסירה, ונחלקו הראשונים מהו האיסור במסירת דמי שביעית לעם הארץ.

רש"י שם ביאר כי האיסור במסירה, הוא משום לפני עיור, וזאת כיון שצריך לבער את המעות בזמן הביעור, ועם הארץ חשוד שלא יבער אלא ישהה המעות אצלו. וכאשר ישהה, ימצא כי הוא משתכר ויעבור באיסור סחורה. א"כ יוצא לכאורה, כי איסור סחורה בפירות שביעית יהא בזמן הביעור בעתיד, ועתה האיסור משום לפני עיור.

דברי רש"י אמורים לגבי פירות שיש להם ביעור, מה יהא הדין בפירות שאין להם ביעור, ויש בהם קדושת שביעית. לפי רש"י יצא כי לא יהא איסור סחורה, והרי איסור סחורה נאמר באופן כללי לגבי כל הפירות וכן הקשו בתוספות (לט. ד"ה שאין מוסרין).

מרש"י בדף מ: (ד"ה שמא יגדל), משמע שהסביר את איסור סחורה באופן אחר. ז"ל שם:

"וגבי שביעית נהנה מהן להתעשר, והתורה אמרה ולא לסחורה".

והסברא בכך, כיון שבביעור עליו לבער א"כ הרי הוא צריך להתחסר, ואעפ"כ הפירות או המעות נשארים אצלו ואינו מתחסר, זוהי התעשרות. יוצא א"כ כי האיסור בסחורה זוהי ההתעשרות . ובמשנה, צריך היה רש"י לבאר כי זהו איסור של לפני עיור, כיון ששם מחליף מעות בתמורה לדבר מאכל. ובזה אין איסור במסירה עצמה משום סחורה, אלא חשש בהימצאות המעות אצל עם הארץ, ולכן תלה את זמן איסור סחורה בזמן הביעור.

כך משמע ג"כ מדברי רש"י בדף מא. (ד"ה וביקש ליקח לו חלוק), ושם הסביר, כי כאשר יקח חלוק במעות שביעית שיש לו, יעבור באיסור סחורה כיון שצריך לאוכלו בתוך הזמן ואילו החלוק מתקיים לאחר זמן הביעור.

תוספות בגלל קושיתו, הסביר באופן אחר- כיון שיש הרבה איסורים והגבלות בשימוש של דמי שביעית ויש חשש כי עם הארץ לא יעמוד בכך, לכן אסור למסור לו דמי שביעית.

בכפות תמרים, ישב את רש"י ע"פ קושיא אחרת שהקשה בדבריו. הוקשה לו בדברי רש"י שאם החשש שבסיבתו אין מוסרין לעם הארץ הוא בגלל העתיד, זמן הביעור, הרי יכול להיעשות ע"י עם הארץ איסור סחורה עוד לפני זמן הביעור. וביאר הכפות תמרים כי רש"י לא נחלק על תוספות, אלא הוסיף איסור לגבי פירות שיש להם ביעור, שמלבד החשש שלא יוציא דמי שביעית כראוי יש עוד חשש שיעבור על איסור סחורה כאשר ישהה לאחר זמן הביעור. ואכן לגבי פירות שאין להם ביעור יסכים רש"י לתוספות.

יש להעיר כי לפי תוספות אין דין המשנה אמור דווקא לגבי דמים אלא בכל מה שיש בו קדושת שביעית, אלא שיש עניין יותר בדמים, כיון שבדמים קיים חשש גדול יותר כיון ועניינם להוציא.

על פי ההסבר בסחורה לדעת רש"י משמע כי האיסור בקניית החלוק הוא משום איסור סחורה, משום שלא נתפסת קדושה. ולגבי מסירת מעות הוזקק לאיסור לפני עיור משום שבהם נתפסת קדושה. לכאורה מדוע יהא חילוק, הרי מעות זהו דבר שאינו מתבער כמו חלוק. אלא שניתן להסביר, כי מעות בהגדרתם הם דבר שניתן להוציא, ע"י המעות ניתן להשיג דברים ולכן הם אמצעי ולא כתכלית, ולכן להחליף פירות שביעית במעות מותר והבעיה תהיה במה שיקבל מהם ולא בשעה שהחליף אותם. משא"כ חלוק, מעצם הגדרתו אין זה דבר שניתן להוציא, הוא לא אמצעי אלא תכלית, ולכן תהא אסורה ליקחתו. וא"כ ניתן להסביר מדוע נקט רש"י בהסברו שהזמן לעבור על האיסור הוא זמן הביעור ולא בזמן המסירה עצמה. כיון שמעות זהו דבר שניתן להוציא, ולא שייך לגבם איסור סחורה בהחלפה, והרי הגמרא עוסקת במעות, ולגבם עובר באיסור סחורה רק בזמן הביעור.

וכך ביאר את דעת רש"י המקדש דוד (שביעית סימן מג), כי האיסור בסחורה הוא דווקא בהתעשרות. וחיזק זאת מרש"י בב"ק (קב:) לגבי נתינת פירות שביעית למשרה ולכבוסה, שהאיסור משום סחורה. וז"ל רש"י שם: "לתוך המישרה. אין שורין פשתן ביין של שביעית דהוי כסחורה". ולפי הסבר זה מובן, כיון שפירות שביעית ניתנו להנאות מסוימות, א"כ כאשר הוא נהנה הנאות שלא הותרו לו, יוצא כי הוא מרויח את הממון שהיה נצרך להוציא עבור פעולתו.

2. שיטת תוספות

תוספות בסוכה שם (ד"ה וליתיב ליה), ביאר את הסיבה לשאלת הגמרא, שהרי אין זו סחורה, כיון שהאיסור הוא רק באופן שהמשנה בשביעית (ז,ג) נקטה:

"לא יהא לוקח ירקות שדה ומוכר בשוק, אבל הוא לוקט ובנו מוכר על ידו".

א"כ האופן שנאסר רק כאשר הוא הלוקט והוא המוכר. ויוצא שהאיסור הוא בדרך המכירה, כאשר הוא הלוקט והוא המוכר זה דרך של סחורה והאיסור הוא בדרך הסחורה, וכך הסביר ג"כ הר"ש בפירושו למשנה. וכך משמע מהתוספות בסנהדרין (כו. ד"ה ימכרו לכהנים) וז"ל:

"דסחורה היינו כשמוכרה בשוק כעין חנות דדמי לסחורה, אבל פעם א" כעין אקראי בעלמא ליכא משום סחורה".

התוספות בסוכה, הוסיף "ואפשר הקונה מחברו כדי להרויח ולמכור ביוקר הינו נמי סחורה". לפי זה יוצא כי עניין סחורה הוא בהרווחה. וזוהי שיטת התוספות במסכת ע"ז (סב. ד"ה נמצא זה). שם הגמרא ביארה לגבי תשלום לפועל מפירות שביעית, כי האיסור בכך משום איסור סחורה. ותוספות ביאר כי האופן של איסור סחורה הוא, לקנות הרבה ביחד להוליך ממקום הזול למקום היוקר. וכך ג"כ לגבי פורע חובו שהוא משתכר. והאופן המותר כאשר מוכר כדי לקנות בו דבר אכילה, וזה כשיטת רש"י בסוכה. בכפות תמרים עמד על כך שהבנה זו חולקת על תחילת דברי תוספות.

יתכן להסביר כי אלו לא שתי דרכים, וגם כאן הבעייתיות היא משום מעשה הסחורה ולא ההתעשרות, ומכירה כדי להרוויח זוהי דרך סחורה.

3. שיטת הרמב"ן וסיעתו

ז"ל הרמב"ן (עבודה זרה סב.):

"פי" הר"ח רחמנא אמר בפירות שביעית דלאכלה ניתנו ולא לדבר אחר… אבל דמים שאי אפשר לנהוג בהם קדושת שביעית, כגון חלוק, אסור, דמפקע להו מקדושתייהו ולא קרינא בהו לאכלה".

 לפי הרמב"ן יוצא כי ההבנה באיסור סחורה, הוא בגלל ביטול ה"לאכלה" ולא בגלל דרך הסחורה. וביטול ה"לאכלה" מתבצע ע"י הפקעת הקדושה, שדבר שאינו לאכילה אינו נתפס בקדושת שביעית. וכך משמע בריטב"א (שם) וז"ל: "והתורה אמרה לאכלה ולא לסחורה. פי" לאכלן בפני עצמן או למוכרן ולקנות בהם דברים הנאכלין שיכולין להתבער בזמן הביעור, שבאלו קדושת שביעית תופסת. אבל לא דבר שאינו נאכל אלא שנתן לסחורה, כגון בהמה טמאה..", אלא שמוסיף הרמב"ן שיש איסור ג"כ בדרך סחורה, "אלא שאסרו למכרן כדרך סחורה". והרמב"ן יעמיד את המשנה בשביעית (ז,ג) בכגון שקנה תמורת הפירות עבדים קרקעות וכד".

הדברים מתאימים לשיטת הרמב"ן בהשגות על סהמ"צ (מ"ע ג) וז"ל:

"שאמרה תורה בפירות שביעית והיתה שבת הארץ לכם לאכלה ודרשו לאכלה ולא לסחורה… והנה העושה סחורה בהם עובר בעשה".

א"כ העושה סחורה בפירות שביעית עובר בעשה של לאכלה ולא בלאו.

ב. על מי מוטל האיסור

בנודע ביהודה, (מהדורה קמא, אה"ע, סימן עו,עז), דן לגבי העושה שליח לגרש את האישה בעל כורחה, והוי שליח לדבר עבירה בגלל חרם דר"ג שאסר לגרש את האישה בעל כורחה. ושם הובאה דעת מחותנו שהמעשה לא בטל. והוכיח זאת מהמשנה בקידושין (נ:), המקדש בפירות שביעית חמש נשים ובהן שתי אחיות, וקיבלה אחת עבור כל הנשים בשליחות. והדין במשנה כי כל הנשים מקודשות חוץ מהאחיות. ובגמרא (נב.) "אמר רב ש"מ… המקדש בפירות שביעית מקודשת", ובתוספות שם (בד"ה המקדש), ביאר כי החידוש הוא, כי אע"פ שיש איסור סחורה, המקח קיים בדיעבד ולכתחילה לא, ולכן הדין במשנה יהא שבדיעבד הנשים מקודשות. והוכיח מכאן מחותנו של הנודע ביהודה שהמעשה קיים אע"פ שאין שליח לדבר עבירה, שהרי הקידושין התבצעו ע"י שהאשה נעשתה שליח, ואעפ"כ הדין הוא שהנשים (מלבד האחיות) מקודשות.

ודחה זאת הנודע ביהודה, שכאן אין כל עבירה על הנשים המתקדשות, משום שאיסור סחורה מוטל על המוכר – המקדש, ולא על הקונה – הנשים המתקדשות, ובמקרה שהמשנה עוסקת, השליחות היא מצד הנשים המתקדשות ולא מצד המקדש, וממילא אין שליחות לדבר עבירה, על כן לא תהא מכאן הוכחה שהמעשה קיים בשליחות לדבר עבירה.

ובקצוה"ח (קפב,ב), טען להוכיח כי עדיין יש כאן צד של שליחות של האישה מהמקדש. והוכיח דבריו מהתוספות (ב"מ עא: ד"ה בשלמא). כאשר אדם ממנה שליח לזכות עבורו בחפץ, הנותן אינו מפקיר את החפץ ואז שלוחו של המקבל זוכה מההפקר, אלא הנותן ממנה את השליח שיהא שלוחו לזכות לחבירו. ולכן יש צד של שליחות של האשה שמונתה לשליח של הנשים שהיא תהיה שליח של המקדש. לכן יש בכך שליח לדבר עבירה, גם לדעת הנודע ביהודה שהאיסור בסחורה הוא על המוכר[1].

הכפות תמרים (על התוספות בסוכה בד"ה וליתיב ליה), ביאר, מניין לתוספות לנקוט בפשטות שמדובר כאן באופן שאין סחורה, שהרי אולי כאן מדובר באופן שלוקט ע"מ למכור שזוהי דרך סחורה, וביאר כי במשנה לא מדובר באופן של סחורה, כיון שהמשנה נקטה "לפי שאין רשאי ללוקחו בשביעית" א"כ האיסור שבמשנה הוא על הקונה, ואילו בסחורה האסור הוא על המוכר, והיה על המשנה לכתוב "לפי שאין רשאי למוכרו בשביעית". יוצא כי גם הוא נקט כי האיסור הוא על המוכר.

האפשרות שיהא איסור סחורה על הקונה תתכן לפי ההבנה שיש איסור בדרך הסחורה. אבל לפי ההבנות שאיסור סחורה תלוי בהרווחה, או בביטול הלאכלה, יהא האיסור על המוכר. לעניין ההרווחה- אין הקונה מרוויח, ולעניין ביטול הלאכלה- הרי הוא קונה פירות לאכלם.

ג. דין מקדש אשה בפירות שביעית

בגמרא (בערכין ד:) נחלקו אביי ורבא לגבי דבר שאסרה תורה ועבר ועשה, האם דבר זה קיים או בטל. לדעת אביי המעשה קיים, ולדעת רבא המעשה בטל. יש שהקשו מדוע המקדש בפירות שביעית מקודשת, לכאורה הדין היה נותן שהקידושין יתבטלו, ועל כורחך גם לדעת אביי יש להקשות כך, כיון שהגמרא בערכין לא הזכירה את העניין של המקדש בפירות שביעית כהוכחה לדעת אביי. ניתן להסביר ע"פ תשובת רע"א (סימן קכט) שביאר שם, כי מחלוקתם שייכת רק בדבר שהכוח שנתנה תורה לאדם, הוא קובע את שם המעשה, כגון להמיר וכדו". אבל בדבר שהוא מלאכה, הדבר קיים במציאות, אז הכוח לפעול הוא מעצם המעשה, ובמקרה שכזה, לא התורה נתנה את הכוח לאדם, ושם לא שייכת מחלוקתם.

 

בגמרא (קידושין נב.) מובא:

"אמר רב ש"מ תלת… המקדש בפירות שביעית מקודשת".

ונחלקו הראשונים מהו החידוש.

 רש"י שם (ד"ה המקדש) כתב:

"… אי נמי דלא תימא לאכלה ולא לדבר אחר". יוצא שלפי רש"י המשנה באה להשמיע כי בקידושי אשה אין איסור, ולא דורשים "לאכלה ולא לדבר אחר".

 ובתוספות ר"י הזקן כתב:

"ואע"ג דאמר רחמנא לאכלה ולא לסחורה, לא אמרינן קידושין שהאשה נקנית מהם כסחורה דמי".

והתוספות כתב שיש בכך איסור, אלא שחידשה המשנה כי בדיעבד מהני.

ניתן להסביר כי הסברו של רש"י כאן הוא לשיטתו בהסבר האיסור בסחורה. לדעת רש"י יסוד האיסור הוא ההתעשרות. וכאשר קונה בקדושת שביעית דברים שאינם מתכלים בזמן הביעור יוצא שהוא מתעשר. אלא שבקידושין לא קיימת בעיה זו, מכיון שכסף הקידושין הוא כסף קניין ולא כסף שיווי (לדעת הט"ז (חו"מ קצ,ב), אמנם הסמ"ע שם נחלק עליו עי"ש), וכאשר מקדש לא שייך שתחול באשה קדושת שביעית, שהרי אין היא נכנסת תחת הקדושה, ויוצא שלא ניכנס תחת הקדושה דבר שאינו מתבער. משא"כ לתוספות, בכל אופן יהא כאן איסור סחורה, מכיון שיש כאן דרך סחורה.