אליהו שעל הפתח

בע"ה

אליהו שעל הפתח

חג הפסח. חג הדילוג. דילוג מעל כל המדרגות הטבעיות הנדרשות מאומה שנידונה להצלה ופסח ד" על הפתח- אפילו על אותו פתחו לי פתח כחודו של מחט, גם על הפתחו לי הזה הקב"ה דילג, להביא לגאולת מצרים.

ומאידך ביאר בעל הלשם את הנאמר בפסוק :"ולא יכלו להתמהמה" שרוב המפרשים ביארו שישראל היו שקועים במ"ט שערים של טומאה הגאולה היתה בחפזון, אולם בעל הלשם ביאר שהתגלות השכינה היתה כה גדולה אילו לא היה החיפזון הרי ישראל היו נגאלים בלי הבעת פעולה ורצון מצידם, הם היו נמשכים כאחר המגנט, אל התגלות השכינה, וקוב"ה מיהר, כדי שעם ישראל מצידו יהיו במצב שגם הם פועלים עם ק-ל לצאת ממצרים.

בליל הסדר ישנה התגלות שכינה נוספת בכל בית ובית, בדוגמת התגלותו ובואו של אליהו הנביא, ודוקא אצל הדלת, אצל הפתח, כמבואר במסכת ברכות במעשה עם ר" יוסי שנכנס להתפלל בחורבה,  ואליהו בא ועמד על הפתח לשומרו. וכך מתגלה אלינו שוב אליהו על הפתח. ומדוע אליהו מתגלה על הפתח דוקא בליל הסדר. לא בסוכות ולא בשבועות או בכל חג אחר.

אליהו הוא המבשר. "הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא…והשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם". זוהי הבשורה. ובכל שבת ושבת העולה למפטיר מברך: שמחנו ד" אלקינו באליהו הנביא עבדך, ושואל האבודרהם מדוע שמחנו באליהו, למה לא נבקש שמחנו במשיח צדקנו, ומבאר שם, כי כשאדם מבקש על שמחה, אין שמחה יותר אמיתית ונכונה מקיום נבואת אליהו, של והשיב לב אבות על בנים, איחוד הכוחות איחוד המשפחות, וכפי שמבאר מרן הרב זצ"ל באורות הקודש שע"י אליהו יהיה צירוף של הדור הצעיר הסוער עם הדור הותיק יותר, המתון יותר, זהו תוקף תפקידו של אליהו , והוסיף שם הרב זצ"ל שזה היה פועלו של פנחס הוא אליהו, תיקון ההתפרצות שלא במקומה של נדב ואביהוא ע"י פעולה של הלכה ואין מורין כן. ע"ש.

ומשום כך אנו פותחים את הפתח בליל הסדר לאליהו הנביא, שהוא הזמן של והגדת לבנך צירוף הדורות, אבות לבנים. שבליל זה מתגלה הניצוץ והשורש לקיום נבואתו של אליהו במהרה בימינו.

אליהו איש "ואזור עור אזור במתניו" (מלכים ב") ואזורו עשוי מהאיל שהקריב אברהם אבינו (פרד"א לא) איש של מסירות נפש על קדושת ישראל, היושב בכל מוצ"ש ומונה זכויותיהם של ישראל, ועליו אמר משה רבינו "שלח נא ביד תשלח"- הכונה לאליהו, שעליו נאמר הנה אנכי שולח לכם את אליהו (בעה"ט), והוא המתגלה אלינו בליל הסדר, לצרף את הגאולה שבמצרים לגאולה העתידית, בניסן נגאלו ובניסן עתידין להיגאל.

המנהג לומר את הבקשה של שפוך חמתך אל הגויים אשר לא ידעוך בזמן פתיחת הדלת לאליהו.

כותב הרב זצ"ל אורות התחיה ז" : אליהו שייך למהלך של גילוי הקדושה שבטבע (ומתבטא בין השאר ענין קנאותו על שמירת הברית וכיו"ב)

ובנבואה האחרונה של אחרון הנביאים- מלאכי-  פותח הפסוק קודם ב"זכרו תורת משה עבדי" וכו" ואח"כ "הנה אנוכי שולח לכם את אליהו הנביא" , אין זה בסתמיות, אליהו הוא כביכול משלימו של משה כי אליהו שליח לגאולה העתידית שהיא באמת המשכה של יציאת מצרים , כמו שכתב הרמב"ן בהקדמה לספר שמות "שלא נשלמה גאולתם עד שיחזרו למעלת אבותם ואל מקומם", מקומם הוא ארץ ישראל, שם לא נכנס משה רבינו. ועל כך אנו מתפללים להסרת השעבוד מעלינו לקרב קץ הישועה ואח"כ אומרים שאר פרקי ההלל , שני פרקים ראשונים שאמרנו בתחילה מדברות ועוסקות ביציאת מצרים והפרקים שלאחריהם עוסקים בגאולה העתידית, במימושה ובקיומה. ואליהו המבשר לפני בוא יום ה" , הזמן של התגלותו הוא בסמוך לגאולה האחרונה, להעביר גלולים מן הארץ "שפוך עליהם זעמך וחרון אפך ישיגם" – חרון אף הוא לשון שנאמרת במקום שיש ביעור עבודה זרה, כ"כ הרמ" במורה נבוכים. וכאן טרם הגאולה אותם אומות גויים אשר לא ידעוך ובשמך לא קראו- עליהם חרון אפך ישיגם, ויתכן שהדברים מרומזים כלפי עמלק: "תמחה.. מתחת השמים" וכאן "ותשמידם מתחת שמי ה"".

והנה אמרו חז"ל בשכר ג" ראשון זכו לג" ראשון: זכינו לניסן ראש לחודשים, זוכים למחיית עמלק שנא" "ויצא הראשון אדמוני", וזכינו לבהמ"ק דכתיב בו "כסא כבוד מרום מראשון".

החמץ השאור שבעיסה הוא הס"א כוחו של עשו, "רצוננו לעשות רצונך ומי מעכב שאור שבעיסה ושעבוד מלכויות". ובזמן יציא"מ שהקב"ה מוריד מעלינו שעבוד מלכויות הרי זה הזמן של בעור החמץ הפרטי-הפנימי והחיצוני, והחמץ העולמי והיא השעה להתפלל על "תמחה.. מתחת השמים"

איך מגיעים למציאות שכזו ?

כותה הרב זצ"ל באגרותיו (ח"ב רכ"ו): חמושים אנו צריכים להיות למלחמת ה" בעמלק הפנימי והחיצוני והננו חייבים להכין את הנשק הזמני- העט.. לקרבנו לבני דורנו כדוגמת עזרא הסופר שהשתנה הכתב על ידו.

הרחמן הוא ישלח לנו את אליהו הנביא זכור לטוב ויבשרנו בשורות טובות