בגדרי חיוב ת"ת / ח.

בגדרי חיוב ת"ת / ח.
יוני עוזיאל



בגדרי חיוב ת"ת / ח.

הגמרא (ח.) מביאה את דברי רב גידל בשם רב "האומר אשכים ואשנה פרק זה אשנה מסכתא זו נדר גדול נדר לאלוקי ישראל" והקשתה, והלא מושבע ועומד מהר סיני?! ואם כן מדובר בשבועה שחלה על שבועה, ולכאורה יהיה פטור משבועתו זו, שלא חידש דבר! עונה הגמרא, שהחידוש כאן הוא שהאדם פטר עצמו בקריאת שמע שחרית וערבית- ובכך נפטר משבועה שהתורה השביעתו, ולכן השבועה הנוספת שנשבע- נחשבת לשבועה ויצטרך לקיימה, שהוסיף על הקיים.

הנראה מדברי הגמ" הוא שאפשר לצאת ידי חובת מצוות לימוד תורה בקריאת שמע שחרית וערבית בלבד. על כך נסובה מחלוקת בראשונים בה נדון כאן, בשאלה מה גדר חיוב ת"ת.

הר"ן[1] טוען שלאו דווקא בקריאת שמע שחרית וערבית אדם נפטר מחובת לימוד התורה שעליו, "שהרי חייב כל אדם ללמוד תמיד יום ולילה כפי כוחו". ומוסיף את הלימוד מקידושין (ל.) "ושננתם"- שיהו דברי תורה מחודדין בפיך…- מכאן למדים על החובה לשנן ולהגות תמיד בדברי תורה- ולאו דווקא בקריאת שמע שחרית וערבית. לפי הר"ן קריאת שמע שחרית וערבית פוטרת את האדם ממצות "בשכבך ובקומך".

אם כן נראה לסכם את שיטת הר"ן שסובר שהפסוק "בשכבך ובקומך" מחייב בקריאת שמע שחרית וערבית, אבל הפסוק "ושננתם" מחייב בלימוד תורה יומם ולילה[2].

על שיטתו זו של הר"ן חלוק הריטב"א (כאן) שכתב: "הא דאמרינן דאיבעי פטר נפשיה בק"ש שחרית וערבית ונפיק מחובת והגית בו יומם ולילה היינו בדלא אפשר ליה טפי שצריך להשתדל קצת היום בפרנסתו הא לאו הכי מיפטר…" אם כך סובר הריטב"א שאפשר לבטל מלימוד תורה לצורך פרנסה וכד".

גם רש"י בסוגיין כותב: "דכיוון דקרא ק"ש קיים לא ימוש דא"ר שמעון בן יוחי במסכת מנחות (צט:) כל הקורא קריאת שמע שחרית וערבית הרי זה קיים מצוות לא ימוש" וכן הרא"ש דכתב: "דלא הוי חובה אלא רשות".

בשו"ת הרדב"ז[3] כותב שרבים המפרשים החלוקים על הר"ן שסוברים דאין אדם חייב מן התורה ללמוד תמיד, בין השאר הוא מביא את לשונותיהם של ר" אליעזר ממיץ, רבינו יונה והרשב"א, כל אלה סוברים שאפשר לבטל מלימוד תורה לצורך פרנסה, או שהחיוב אינו תמידי ואפשר להסתפק בקביעת זמן ללימוד ביום ובלילה, זאת בשונה מהר"ן שבאופן נחרץ קבע דהחיוב הוא ללמוד יומם ולילה. 

בעצם מחלוקת זו נידונה שנים רבות לפני תקופת הראשונים.

במנחות (צט:) רשב"י אומר: "אפילו לא קרא אדם אלא קריאת שמע שחרית וערבית קיים לא ימוש". משמע שלפי רשב"י מצוות והגית בו יומם ולילה מתמצה בקריאת שמע שחרית וערבית. בהמשך הגמרא מובא מעשה על בן דמה אחיינו של ר" ישמעאל ששאל אותו "אני שלמדתי כל התורה כולה מהו ללמוד חכמת יוונית?" ענה לו ר" ישמעאל את הפסוק לא ימוש… והגית בו יומם ולילה, "צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולמד בה חכמת יוונית"- ז"א שר" ישמעאל סובר בברור שהחובה ללמוד תורה היא כל היום והלילה, ובודאי שלא יסתפק בקריאת שמע שחרית וערבית.

ע"פ דברינו ניתן להסביר שהר"ן סבר כדעת ר" ישמעאל, אלא שהוסיף את טעמו מן הפסוק "ושננתם", ואילו הריטב"א וסיעתו סברו כשיטת רשב"י שהחובה היא ללמוד (המינימום- ק"ש שחרית וערבית) אך אם יש צורך ניתן בהחלט לשלב עשייה לצורך חיי האדם במשך שעות היום/ לילה.

אלא שהגמרא בברכות (לה:) מציבה בפנינו קושי.

הגמרא שם דורשת את הפסוק "ואספת דגנך" ושואלת איך יתכן איסוף הדגן עם הציווי "לא ימוש… והגית"? עונה שם ר" ישמעאל "הנהג בהן מנהג דרך ארץ", ז"א יחד עם לימוד התורה ישולב איסוף הדגן וכיו"ב. רשב"י לעומתו סובר שאם אדם יעסוק במלאכת השדה כל ימיו- תורה מה תהא עליה? "אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים… ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י עצמן".

הגמרא מסיימת בנתון עובדתי שמביא אביי: "הרבה עשו כר" ישמעאל ועלתה בידן כר" שמעון בן יוחי ולא עלתה בידן".

מגמרא זו בברכות (לה:) עולה סתירה גדולה למה שראינו במנחות (צט:) שהרי שם ר" ישמעאל סבר שיש רק ללמוד תורה יומם ולילה, ללא אפשרות של שילוב דברים נוספים, וכאן הוא אומר "הנהג בהן מנהג דרך ארץ", וכן רשב"י קשה דבמנחות סבר שאין חובה ללמוד כל שעה יומם ולילה, ואילו בברכות הוא שואל "תורה מה תהא עליה?" ומנהיג דרך של לימוד בלבד.[4]

ונ"ל לתרץ על פי דברי המהרש"א (ברכות לה: (שמפרש את דברי הגמרא "הרבה עשו כר" ישמעאל ועלתה בידן, כרשב"י ולא עלתה בידן" וז"ל:

"ודאי יש צדיקים גמורים דמקוים בהם שמלאכת עצמן נעשית ע"י אחרים אלא דמעטים המה… אין לכל אדם לסמוך על זה לומר שאיני עושה מלאכה כלל… שצדיק גמור אני דשמא הוא טועה… וז"ש הרבה עשו כר"י ועלתה בידן, דרוב עולם אינן צדיקים גמורים והרבה עשו כרשב"י ולא כו" לפי שרובם אינן צדיקים גמורים כרשב"י, וכמו ששנינו יפה ת"ת עם ד"א… אבל לעתיד שנאמר ועמך כולם צדיקים וגו" יקוים בנו ועמדו זרים ורעו צאניכם".

ולכאורה כוונתו שלא חלוקים באמת ר" ישמעאל ורשב"י, אלא דיבר רשב"י לאותם צדיקים גמורים- שהם יכולים להבטל ממלאכה ולעסוק רק בתורה יומם ולילה, ור" ישמעאל דיבר אל כ"ע דהשתא דאינם צדיקים גמורים ומוכרחים לשלב תורה עם ד"א, ובמנחות (צט:) כשאמר ר" ישמעאל לבן דמה אחיינו שאין כלל אפשרות מעשית ללמוד חכמה יוונית, אלא אם ימצא שעה שאינה יום ואינה לילה- זו תשובה מקומית לבן דמה שמעיד על עצמו בגמרא שלמד את כל התורה כולה, הוא, בן דמה, הוא צדיק גמור ועליו חלה ההוראה שלא יבטל מת"ת, ומלאכתו סופה שתעשה ע"י אחרים. כך נ"ל לפרש.

וראיתי עוד לגר"ז[5]  שתירץ הסוגיות ע"י הבחנה בין ב" חלקים במצוות תלמוד תורה.

א. מצוות והגית בו יומם ולילה – מצווה לעסוק וללמוד תורה כל שעה ושעה.

ב. ושננתם – שיהו דברי תורה מחודדין בפיך וזו המצווה לדעת את התורה, מצוות ידיעת התורה. ועפי"ז מתרץ הגר"ז את מחלוקת הסוגיות, דהסוגייא במנחות מדברת במצוות לימוד תורה, ולא במצוות ידיעת התורה כמו ששאל בן דמה, שלמד את כל התורה כולה, היינו קיים כבר מצוות ידיעת התורה, ור" ישמעאל סובר שמצד מצוות לימוד התורה החיוב הוא יומם ולילה, ועל זה חולק רשב"י שסובר שמספיק פרק ביום ופרק בלילה.

ומה שאמר רשב"י במסכת ברכות שצריך ללמוד כל היום- זה באופן שעדיין חל עליו החיוב של ידיעת התורה, כמו שאמר "תורה מה תהא עליה?".

אם כן הגמרא בברכות דנה מצד ידיעת התורה ובמנחות מצד לימוד תורה.

ויתכן ושיטה זו עולה בקנה אחד עם סברת הר"ן הנ"ל, ד"ושננתם"- זו מצות ידיעת התורה, ועל כן החובה להגות בתורה עד לקנייתה וידיעתה, ולאחר ידיעת התורה ישנה מצוות הלימוד.

 פסיקת ההלכה

הרמב"ם בפרק א" מהלכות ת"ת הלכה ח" כותב וז"ל: "כל איש ישראל חייב בתלמוד תורה… חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה שנאמר והגית בו יומם ולילה".

מפשט הרמב"ם נראה שסובר שאין חיוב תמידי של לימוד תורה, אלא מסתפק בקביעת זמן לתלמוד תורה- ביום ובלילה.

והקשה על כך הלחם משנה במקום, שהרי הרמב"ם בפרק ה" מהלכות תמידין ומוספין פסק כרבנן דדייקי במנחות "לפני תמיד"- משמע תמיד, ואם כן היאך פוסק כאן שרק קובע זמן לת"ת, הרי זה כשיטת ר" יוסי דלא דייק "לפני תמיד", והגמרא שם למדה מכך שמקיים לא ימוש בקריאת שמע שחרית וערבית! ומתרץ וז"ל:

 "דמשמע ליה לרבנו דלשון תמיד מורה יותר על התמידות, מלשון לא ימוש, ורבנן דאמרי דתמיד מדויק, ודאי דסברי דלא ימוש אינו מדויק, דאם לא כן מלאכתו אימתי נעשית, ואנן קי"ל דיפה ת"ת עם דרך ארץ…"

היוצא מדבריו הוא, שהרמב"ם סובר שאין מחלוקת במנחות בין ר" יוסי לרבנן לגבי רמת התמידות המובעת בפסוק "לא ימוש".

ההגהות מימוניות מוסיף בשם הסמ"ג[6] "ובשעות דחוקות סומך על הא דאמר ר" יוחנן… אפילו לא קרא אלא ק"ש שחרית וערבית קיים לא ימוש…" היינו שלדבריו רק בשעות דחוקות אפשר להקל עד כדי הסתפקות בק"ש שחרית וערבית, ויתר הזמן (שאינו בגדר דחוק) ינהג כפי פשט הרמב"ם ויקבע זמן ללימודו.

הגר"א[7] מפתיע כשמפרש: "ביום ובלילה כו"- מנחות צט: שאל בן דמה כו" ". משמע שמבין הגר"א שכוונת הרמב"ם היא כר" ישמעאל שביום ובלילה כפשוטו, תמיד.

בפרושו למשנה במסכת פאה מבאר הגר"א, שלמצוות ת"ת אין שיעור לא למטה ולא למעלה, וז"ל: "דכתיב והגית בו יומם ולילה וא"כ אין לה שיעור למעלה, ולמטה נמי דפעמים בתיבה אחת פוטר…"

הוא מסביר שהגמרא אצלנו בנדרים שאומרת שקריאת שמע שחרית וערבית סגי, לא בא לאפוקי שא"א לצאת בתיבה אחת, כי קריאת שמע היא חיוב בפני עצמה. וממשיך הגר"א: "אך אם צריך לעסוק במצוה או בדרך ארץ שהוא ג"כ מצוה אזי הוא פוטר את עצמו בתיבה אחת… רק כשאי אפשר לקיים ע"י אחר אזי רשאי לבטל… או כשצריך לאכול שהוא ג"כ מצוה…"

וזו לענ"ד שיטת הגר"א, שכל ההיתר להתבטל מלימוד תורה, הוא רק לצורך קיום עצמי, שע"י כך יוכל להמשיך בלימודו, כגון אכילה וכיו"ב, או לקיום מצווה אחרת שאין אפשרות לעשותה ע"י אחרים. ונ"ל דעולה שיטתו עם שיטת הר"ן דהחיוב הוא תמידי, בכל רגע ורגע.

בדרך הרמב"ם הלך גם השו"ע ביו"ד סימן רמ"ו א" וז"ל: "חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה ובשעת הדחק אפילו לא קרא רק קריאת שמע שחרית וערבית לא ימוש קרינן ביה…" ונראה לכאורה כי דבריו תואמים את דברי הרמב"ם.

אלא שבבית יוסף (או"ח סי" מז, ד"ה "כתוב בתשובת הרשב"א") נראה אחרת. מספר פעמים מתבטא שם מרן ר" יוסף קארו בצורה שמשתמעת כביכול כדברי ר" ישמעאל ולא כשיטה שהובאה ברמב"ם ובשו"ע יו"ד רמ"ו. ביטויים כמו: "דכיוון דמצות הגית התורה היא כל היום וכל הלילה ואין שעה שאינו חייב לעסוק בתורה לא שייך לברך לאחריה" וכן: "דכל שעה אדם מחויב ללמוד דכתיב והגית בו יומם ולילה…" וגם: "אבל ת"ת כיוון שאדם מחויב שלא להפסיק מלהתעסק בה כלל…". ולכאורה עומדים דברים אלו כסתירה לדעתו שלו בשו"ע ביו"ד סימן רמו !

והראוני בשו"ת נחלת לוי (סימן יח)[8]  דמיישב סתירה זו וז"ל: "היינו דיש חיוב בכל רגע אך העסוק בפרנסתו וצורך מחייתו מותר לעסוק בפרנסתו… אך בכל רגע פנוי עליו לשוב ללימודו, ויותר מכך, יש חיוב נוסף לקבוע זמן ללימודו ביום ובלילה וזוהי כוונת השו"ע ביו"ד…".

משמע מדבריו שאין סתירה כי החיוב הוא בכל רגע, אך בשל טרדות פרנסה וכיו"ב כתב מרן בשו"ע יו"ד שצריך "לקבוע זמן".

עוד ראיתי באור שמח[9] שנדרש לסוגייא זו של גדרי החיוב בת"ת וז"ל:

"ונמצא מצוות ת"ת אשר בודאי אם יבקש האדם טרף ומזון בכ"ז אינו נחשב למפריע מצוות ת"ת… כי אינו דומה בחיוב ת"ת האיש אשר נפשו מרגשת בשכלה הזך ונקשרה בעבותות אהבה לתלמוד תורה, לאיש אשר כוחות נפשו נרפים ועצלים… לכן באו חכמים ופירשו לנו גדר מרכזן האמיתי של ת"ת, ק"ש בשחרית, ק"ש בערבית קיים והגית בה יומם ולילה…"

היוצא מדבריו שהחיוב בתלמוד תורה נחלק לשניים:

א. החיוב הבסיסי של קריאת שמע שחרית וערבית שזה המרכז והעיקר של ת"ת, וחובה זו מוטלת על כל יהודי ויהודי.

ב. כל מה שמעבר כך, יתר התורה על כל רבדיה, חובת לימוד חלק זה היא כפי כוחו של האדם ובהתחשב בטרדותיו ועסקיו.                

      



[1]בד"ה הא קמ"ל דכיון דאי בעי פטר נפשיה כו".

[2]את הפסוק "לא ימוש… והגית" שמציין במפורש את החיוב בלימוד תורה יומם ולילה, לא מפרש הר"ן- אולי מכיוון שזה לא פסוק מהתורה אלא מהנביאים- ספר יהושע. 

[3]חלק ג" סימן תתנט (תטז).

[4]שאלה זו שואל גם המהר"צ חיות בברכות לה:

[5]שו"ע הרב, הלכות ת"ת קונטרס אחרון.

[6]לאוין י"ג.

[7]באור הגר"א במקום.

[8]עוסק בעניין קריאת ספרי סיפורים חרדיים וביטול תורה.

[9]הלכות תלמוד תורה פרק א הלכה ב.

נגישות