בגדרי קצירה ובצירה בשביעית

בגדרי קצירה ובצירה בשביעית
הרב דוד הלפרין



בגדרי קצירה ובצירה בשביעית

א. שתי הבנות בקצירה

ב. קושיות על שתי ההבנות

ג. הבנה נוספת בקצירה ובצירה

ד. בירור דברי החזון איש

א. שתי הבנות בקצירה

התורה כותבת (ויקרא כה,ה):

“את ספיח קצירך לא תקצור ואת ענבי נזירך לא תבצור שנת שבתון יהיה לארץ”.

הירושלמי (שביעית פ”ח ה”ו) דורש פסוק זה כך:

“מהו לא תקצור ולא תבצור לא תקצור כדרך הקוצרים ולא תבצור כדרך הבוצרים אלא אתה קוצר ובוצר בשינוי”.

הרמב”ם (הלכות שמיטה ויובל ד,א) אומר:

“וזה שנאמר את ספיח קצירך לא תקצור – שלא יקצור כדרך שקוצר בכל שנה, ואם קצר כדרך הקוצרין לוקה כגון שקצר כל השדה והעמיד כרי ודש בבקר או שקצר לעבודת הארץ כמו שביארנו אלא קוצר מעט מעט וחובט ואוכל”.

המנחת חינוך (מצווה שכט. אות ג בהוצאת מכון י-ם) מבאר שהשינויים הם מדרבנן “אבל מן התורה אין איסור כלל רק הקצירה והבצירה כמבואר”. ומקשה על הרמב”ם שאין צורך לאדם להעמיד בכרי ולדוש בבקר כדי לעבור על איסור קצירה אלא מספיק שקצר את כל השדה, כלומר לא עשה שינוי כמותי כדעת הרמב”ם. המנחת חינוך עונה ש”קים להו לחז”ל דדרך הקוצרים הוא בכך להעמיד כרי וכו” ובלא זה לא הוי דרך הקוצרים.

החזון איש (שביעית יב,ח) מתרץ אחרת את הקושייה הזו על הרמב”ם, ואומר שהשינוי שצריך לעשות הוא לא רק בכמות אלא זהו רק ביטוי אחד. השינוי הוא שצריך לקצור בצורה שלא מראה דרך בעלות על השדה הנקצרת אלא להראות שהוא הפקר ולכן גם מעמיד כרי וכו” אלו דברים המראים בעלות.

ניתן להבין בפשטות את דברי החזון איש כהגדרת השינוי ולא כהגדרה לאיסור קצירה, אלא איסור קצירה הוא מה שאומר המנחת חינוך שאסור לקצור ולבצור ואין איסור להראות בעלות אלא כדי שהשינוי ייחשב שינוי צריך שלא יראה דרך בעלות.

אך ניתן גם להבין שהחזון איש מגדיר את איסור הקצירה אחרת מהמנחת חינוך כלומר לא בעצם פעולת הקצירה והבצירה אלא בהפגנת הבעלות שנראית בפעולה זו, לכן ממילא השינוי הוא לעשות פעולה המותרת בעיקרה בצורה מותרת כלומר כאשר אינה מראה בעלות.

והשתא דאתית להכי ניתן להגיד שכל איסורי שמיטה הם מדין הפגנת בעלות ולכן כאשר לא הבעלים הם העובדים בשדה, הרי שהכל מותר. ומכאן פתח נרחב לאוצר בית דין ואפילו לומר שזה מה שהתורה אמרה לכתחילה לעשות כלומר בשמיטה הפירות הם הפקר לכלל ישראל לעניין זה שכלל ישראל יוכל למנות שליחים מטעמם לקצור את כל השדות כל עוד אינם הבעלים וכך יהיה פירות[1] בשנת השמיטה.

ב. קושיות על שתי ההבנות

אך הרמב”ם לא מזכיר כלל את תקנת אוצר בי”ד וונאמרו הסברים רבים בטעם הדבר. עדיין קשה שמ”מ היה על הרמב”ם להזכיר באיסור הקצירה והבצירה שהוא חל רק על הבעלים ולא על אדם אחר.

הרמב”ם גם מוסיף מספר מילים בסוף ההלכה ואומר: “אלא קוצר מעט מעט וחובט ואוכל”. ומשמע מכאן שגם למי שאינו הבעלים ההגבלה הזו חלה שהרי הרמב”ם אינו מחלק.

התוספות במנחות (פד. ד”ה שומרי ספיחים בשביעית) שואל כיצד אפשר לקצור את העומר בשביעית, ועונה באחד התירוצים: “קצירך ונזירך אמר רחמנא דידך אין ולא של הקדש”. לכאורה התירוץ הזה אומר שבהקדש אין איסור קצירה ואכן נשאלת השאלה מה הסברא בזה שהרי דרשה זו אינה מגמרא אלא התוספות אמר אותה מדיליה. אך יש מי שפירש שהכוונה ב”הקדש” היא לא להקדש ממש אלא כלל ישראל וממילא מותר למנות שליחים שהם הקוצרים. אך התוספות לא מזכיר בשום תירוץ מתירוציו שיקצור את השדה מי שאינו בעל השדה ולפי ההבנה השנייה בחזון איש זוהי האפשרות הכי פשוטה.

בתורת כהנים על הפסוק “לכם לאכלה” כתוב “לכם ולא לאחרים” ובהמשך הפסוק במילה “ולתושבך” אומר התורת כהנים “מן העובדי כוכבים”. מפרש התורה תמימה (שם אות יט) שתי אפשרויות ב”לכם ולא לאחרים” ואחד מהם הוא שאסור להאכיל פירות שביעית לעכו”ם. וקשה איך מסתדר פירוש זה עם הדרשה השנייה שכתוב במפורש שמאכילים לעובדי כוכבים. מתרץ בעל התורה תמימה (שם אות כט) שיש שני סוגי עכו”ם: יש עכו”ם שמזונותיו עליו ולו מותר להאכיל, ויש עכו”ם שמזונותיו אינם עליו ועליו חל האיסור להאכיל. ויש עוד לתרץ שמן התורה מותר לעכו”ם ודרשת “לכם ולא לאחרים” זהו אסמכתא מדרבנן.

אך יש עוד לתרץ שבאמת פירות שביעית שייכים גם לגויים אולם לישראל אסור לתת לגויים לקחת אך אם גוי יקח הרי זה שלו ואין כאן איסור גזל.

לכאורה לפי ההבנה השנייה בחזון איש שזה בעצם השמיטה שהתורה העבירה את הבעלות לרשות כלל ישראל הרי שלא אמור להיות רשות לגויים אלא רק לישראל למנות שליחים ולקצור והעיקר שלא יהיה דרך הפגנת בעלות.

אך לאידך גיסא באמת קשה הקושיה “מה נאכל בשנה השביעית” אם אסורה פעולת הקצירה בתור פעולה הרי שאנו לא אמורים לסמוך על הנס וגם אם התבואה תהיה לשלוש השנים כמו שכתוב בפסוק איך נקצור אותה.

ועוד קשה שבפסוק כתוב רק על התבואה ומה עם הירקות והפירות.

וגם אם נתיר לקצור קצת הרי שמי שאין לו קרקע יצטרך לטרוח הרבה על כל פרי וירק שיחסר לו.

ג. הבנה נוספת בקצירה ובצירה

נראה שאפשר לומר הגדרה נוספת בגדר איסור קצירה. במסכת שבת (עג.) נמנית מלאכת קוצר כחלק מהמלאכות הנקראות “סידורא דפת”. במלאכות אלו ישנם יוצאים מן הכלל שמותרים כאשר נעשים בסמיכות לסעודה כגון בורר שכחלק מהסעודה מותרת. בפשטות ניתן להבין שהסיבה שמותר בסמיכות לסעודה היא מצד שכל איסור הברירה הוא ברירה לאוצר ולא כאשר התוצאה אינה ברת קיום וזהו מעין ברירה שאינה מתקיימת שכמו כתיבה היא מותרת.

אך ניתן להבין שההיתר הוא לא מצד פגם התוצאה אלא שינוי במהות הפעולה. כאשר אדם בורר לא בסמיכות לסעודה, הרי שהוא יוצר אוכל נקי שלא זקוק לעוד פעולת ברירה וזה פעולה של סוחר שעושה עבודה כי אחר – כך יהיה לו עוד עבודה. ולכן עושה זאת דווקא עכשיו. אך אדם הבורר סמוך לסעודה אינו חוסך לעצמו אחר כך את פעולת הברירה אלא הוא עושה פעולה של אכילה כמו להזיז את האוכל מהצלחת למזלג וכד” והוא עושה זאת דווקא עכשיו כיוון שעכשיו עת סעודתו.

אמנם מלאכת קוצר בשבת אינה מהמלאכות המותרות בסמיכות לסעודה. אך ניתן לומר שבעוד שברירה היא פעולה מפעולות האכילה לאחר שהגיעה עת הסעודה הרי שקצירה תמיד נעשית לפני שהגיעה עת הסעודה. כאשר מדובר על סעודות יום אחד. ולכן אין היכי תימצי בקצירה של סמוך לסעודה שהרי הקוצר מגלה דעתו בעצם פעולתו שטרם הגיעה שעת הסעודה. אך בסעודות של שנה אין הדבר כך. סמיכות לסעודה בזמן של שנה יכולה בהחלט לכלול את זמן הקצירה והבצירה אך לא את הזריעה שנעשית בדרך – כלל בשנה קודם.

לכן ניתן לומר שאיסור הקצירה והבצירה הינו איסור בעצם הפעולה. אך כאשר מוכח שזה נעשה סמוך לסעודתו הרי שזה נהיה חלק מפעולות האכילה שלא רק מותרות בשביעית אלא יש עליהן מצות “לאכלה”[2].

לכאורה דברים אלו מתאימים לדברי המנחת חינוך שחז”ל אמרו שהסמיכות לסעודה צריכה להתבטא לא רק בכמות אלא כמו הברירה בשבת גם בזמן הפעולה. ניתן להגדיר שהסמיכות לסעודה מתבטאת בזה שאין הפסק בין הפעולה לסעודה. ואלו הם דברי הרמב”ם “חובט מעט מעט” ומיד “ואוכל”. אך אם העמיד כרי ודש בבקר הרי זה מהווה הפסק בין פעולת הקצירה לסעודה ופעולת הקצירה חוזרת להיות הפעולה שאסורה בשביעית.

בעצם זו גם סברת הרמב”ם במחלוקתו עם הר”ש. ידועה המחלוקת בין הרמב”ם לר”ש בעניין אם השינוי מדרך הקוצרים הוא בכמות או באופן הפעולה. הר”ש סובר שצריך בפועל לשנות את הפעולה כדי שלא תיקרא קצירה. אך הרמב”ם כפי שביארנו סובר שהכמות מעידה על הסמיכות לסעודה, שהרי כל קצירה מעבר לכמות הנצרכת מהווה הפסק, וממילא הפעולה אינה קצירה כי אם אכילה. הרי שעכשיו ברור שהתורה לא התכוונה שלא יהיה אוכל בשביעית אלא שלא תהיה פעולת קצירה נפרדת מהאכילה כדרך הקוצרים. וא”כ ברור למה הרמב”ם לא חילק בין הבעלים לאדם אחר שהרי מה שאסור זה אכן עצם הפעולה ומה שמותר זה “חובט מעט מעט” ומיד “ואוכל”.

הרמב”ם (הלכות שמיטה ויובל ד,כד) כותב:

“ויש לו להביא לתוך ביתו מעט כדרך שמביאין מן ההפקר”.

ולאו דווקא כמות סעודות מסוימת אלא כל שאוכל מיד כלומר כמות מועטת שנצרכת שהרי אחרת חב לאחריני הרי שזה נקרא סמוך לסעודה ומותר. בהמשך (הלכות שמיטה ויובל ו,א) כותב הרמב”ם: “ואם רצה למכור מעט מפירות שביעית מוכר”. כאן קצת קשה להגיד שההיתר הוא שזה לא נראה בעלות שהרי מכירה היא הפגנת בעלות גלוייה. אלא לפי דרכינו ניתן לומר שגם הסחורה אסורה כפעולה בפני עצמה אך כאשר גם הסחורה נהיית פעולת אכילה כלומר מעט הרי שזה מותר כי אין פה סחורה אלא “לאכלה”.

השתא דאתית להכי ניתן גם לומר כך בכלל הלכות שביעית שכל דבר שנעשה דרך אכילה נכלל בהיתר “לאכלה” וכל דבר שנפרד מפעולת האכילה של פירות שביעית הרי הוא אסור.

ממילא הפירות הם באמת הפקר גם לגויים והם לא מצווים על איסורי שביעית אך לנו אסור לתת להם. כיוון שהם עלולים לעשות דברים חוץ מלאכול הרי שעצם הנתינה לגוי אינה כדרך אכילה אלא פעולת נתינה וזה אסור.

ד. בירור דברי החזון איש

הרמב”ם בפירוש המשנה (שביעית ד,י) אומר:

“אסור לקצוץ אילנות בשנה שביעית כשיתחילו לשאת פרי ולהוציא פרח מפני שהוא גוזל בני אדם שהקב”ה נתן פירותיהם לכל בני אדם”.

ומכאן מוכח לכאורה שאין כאן הפקר אלא נתינה של הקב”ה לכל בני האדם. אך הרמב”ם בהלכות (הלכות שמיטה ויובל ה,טו) אומר:

“אין אוספין פירות שביעית כשהן בוסר שנאמר תאכלו את תבואתה אינה נאכלת עד שתעשה תבואה”

וזה לא בגלל איסור גזל. לכאורה קשה מהרמב”ם על עצמו.

מתרץ פאת השולחן (כה,יא) שהרמב”ם בפירוש המשנה בא לתרץ שאלה אחרת, שהרי בתוספות בברכות מפורש שמדובר על אילנות מעולים ולכן אין הפסד בקציצתם אז למה אסור, ועל זה עונה הרמב”ם שגדר ההפסד בשמיטה הוא שגוזל לבני אדם את האוכל הרי שזה נקרא הפסד אך לא שמדובר על גזל ממש.

עוד קשה על ההבנה השנייה בדברי החזון איש שאם ההפקר אינו כללי כלומר נתינה של הקב”ה לכלל ישראל ולא לגויים הרי קשה מפאה פרק ו” משנה א” ומהירושלמי שם שמשווה הפקר לעניים ולעשירים להפקר לישראל ולגויים שלכו”ע בשמיטה ההפקר הוא לכולם אך יש מחלוקת אם ללמוד מכאן לכל הפקר או לא.

יש שתירצו שבאמת זה הפקר גם בהבנה השנייה בחזון איש. אך הפקר מדורג בצורה שמתחיל מישראל אך יכול בעתיד לכלול גם גויים וממילא שייך ללמוד להפקר רגיל. ובכך גם תתורץ הסתירה בתורת כוהנים הנ”ל שאמנם בהתחלה אסור לתת לגויים אך אחר – כך כשנשאר ויהודים לא רוצים הרי שמאכילים גם לגויים.

לפי דברינו הבנה זו קשה שהרי נפק”מ לגוי שלקח בעצמו. לפי תירוץ זה הרי שיהיה גזלן כל עוד יש יהודים שרוצים. אך ראינו שהרמב”ם לא סובר שמדובר בגזל ממש א”כ גוי שלקח הרי זה שלו אך אסור לנו להביא לו.

בחוברת ניצני ארץ (כרך יז עמ” 19) יש מאמר של מרן הרב זצ”ל בעניין הפקר בשביעית והוא מתרץ קושייה זאת בשתי דרכים. הראשונה שאכן הגוי איננו גזלן אם יקח ובכך הוי הפקר לעניים ולעשירים. אך באמת הפירות הם ברשות כלל ישראל וזה שאין גזל הוא משום שגזל יש רק בדברים של יחיד ולא של הכלל. ובדרך השנייה עונה הרב זצ”ל שהשמיטה היא אכן הפקר אך ישנם שני קניינים בארץ ישראל, של הפרט ושל הכלל, והשמיטה הפקירה רק את של הפרט וממילא נהיה של הכלל ולא שהשמיטה מקנה את הפירות לכלל. ומכך יוצא שהפירות שייכים לכלל אסורים לנכרי. אך באמת ההפקר של שייכות הפרט הוא גם לנכרי.

לכן נראה לומר בחזון איש שגם אם נאמר כהבנה השנייה שכל איסורי שביעית הם מדין הפגנת בעלות. הרי שזה משום שהפגנת הבעלות עצמה מהווה הפסק בין הקצירה לאכילה ואינה דרך אכילה. אך עדיין לא הזכרנו אוצר בי”ד שאמנם מדובר באדם אחר אך בהפסק גדול בין הקצירה לאכילה. וכך מיושב הרמב”ם בספר המצוות (ל”ת רכב): “ואולם רוצה בו שלא תקצור אותו כמו שתקצור אותו בכל שנה אלא כמו שתקצור אותו דבר שהוא הפקר”. כלומר כמה שצריך וכך זה ייחשב פעולת אכילה ולא פעולת קצירה.

 

לעניין אוצר בי”ד הרי שחלק מהראשונים הזכירו היתר מיוחד זה אך הרמב”ם לא הזכירו. וכפי שביארנו, הרמב”ם עלול לסבור שזה מראה שזה פעולת קצירה ומהווה הפסק בין הקצירה לאכילה אך כיוון שהשמיטה היום היא מדרבנן הרי שניתן להקל כשאר הראשונים. אולם כאשר שמיטה תהיה דאורייתא במהרה בימינו נצטרך עיון מחדש ברמב”ם ובחזון איש בכדי לראות אם מותר הדבר.

ממילא ראינו שכל עניינה של שביעית היא שכולם יאכלו ללא מאמץ וללא עבודת הקרקע רגילה כדי שגם מי שאין לו קרקע יוכל לאכול. וגם שנזכור שהארץ שייכת לה” וממילא מותר לנו לאכול ולעשות את כל הפעולות הנצרכות לאכילה כי זה מה שה” נותן לנו רשות אך פעולות שנפרדות מפעולת האכילה או נוגדות לה אינן מותרות בשביעית מכיוון שלזה הקב”ה לא נותן רשות.

וממילא ברור הדבר שמי שאין לו קרקע והקרקע רחוקה מביתו הרי שהכמות שהוא יוכל לאסוף ושעדיין ייחשב פעולת אכילה סמוכה לסעודה תהיה בהתאם למרחק שלו מהשדה.

יהי רצון שכבר בשמיטה הבאה שנת תשע”ה עלינו לטובה נצטרך לברר שוב את הלכות שמיטה ויובל דאורייתא אך למעשה ננהג כבן דוד שיבוא עד אז ויגאלנו במהרה בימינו אמן.

 



[1] לפי הרמב”ם ההיתר יהיה רק בפירות כיוון שירקות אסורות לשיטתו כבר מר”ה באיסור ספיחין.

[2] לפחות לפי שיטת מרן הרב זצ”ל בדברי הרמב”ן.

נגישות