בי”ד נוטה / ג:

בי”ד נוטה / ג:
יהונתן לנגה



בי”ד נוטה / ג:

 

תוכן

א.  הצגת הסוגיה

ב. באור שאלת הגמרא על רבי יאשיה

ג.   דחיית ההבנה הראשונה בדרכו של רש”י

ד. מחלוקת הראשונים בהגדרת ביה”ד כ”חטיבה” או כ”אוסף פרטים”

ה. ביאור שיטת התוס” ביבמות

ו.   “נוטה”- לכתחילה או בדיעבד

ז.   שיטת הרמב”ם בהגדרת בי”ד נוטה

ח. סיכום

 

א.      הצגת הסוגיה

משנה (ב.): “דיני ממונת בשלושה”. הגמרא (ג:) דנה מה המקור לכך שהרכב בי”ד הוא בשלשה:

“שלשה מנלן? דת”ר “ונקרב בעל הבית אל האלוהים” – הרי כאן אחד, “עד האלוהים יבא דבר שניהם” – הרי כאן שנים, “אשר ירשיען אלוהים” – הרי כאן שלשה, דברי רבי יאשיה. רבי יונתן אומר ראשון תחילה נאמר ואין דורשים תחילות! אלא “עד האלוהים יבא דבר שניהם” – הרי כאן אחד, “אשר ירשיען אלוהים” – הרי כאן שנים, ואין בי”ד שקול, מוסיפין עליהם עוד אחד הרי כאן שלשה”. 

בדברים אלו של הגמרא מבואר, כי נחלקו אמוראים בדרך הלימוד של מנין הדיינים הנצרך, שלפי רבי יאשיה ישנו צורך בג” דיינים, כיון שבפסוקים נאמר ג”פ אלוהים, ואילו לפי רבי יונתן הפסוק הראשון לא נדרש, וא”כ הרי שיש לנו בפסוקים מקור לשני דיינים בלבד, והדיין השלישי נלמד מכך שהתורה אמרה “לנטות אחרי רבים להטות”, ודרשו חז”ל “עשה לך בי”ד נוטה”. לפ”ז יוצא, דנחלקו האמוראים האם ישנו צורך בבי”ד נוטה או לא, שלפי רבי יאשיה אין צורך בבי”ד נוטה, בעוד שלפי רבי יונתן יש צורך בבי”ד נוטה.

בשיטת רבי יונתן המחדש את הצורך בבית דין נוטה יש להתבונן ולהבין:

א) מהו היחס בין שני הדיינים הראשונים הנלמדים מהא דכתיב “אלוהים” בקרא, לדיין השלישי הנלמד מכך שיש צורך בבית דין נוטה?

ב) האם חידוש התורה של “עשה לך בי”ד נוטה” הוא חידוש בהגדרת בית הדין, או שמא זהו חידוש בענייני ההכרעות המתקבלות בביה”ד, וממילא במקום שאין צורך להכריע לא בעינן בי”ד נוטה?                                     

ג) האם דין זה הוא דין לעיכובא, ושנים שדנו גזילות וחבלות דינם לא יהיה דין, או שמא זהו דין לכתחילה, ושניים שדנו דינם דין.

בפשטות נראה , כי ג” השאלות הנ”ל תלויות זו בזו בצורה ממשית וכפי שיבואר לקמן.

ב. ביאור שאלת הגמרא על רבי יאשיה

הגמרא בסוגיתנו שואלת:

“אלא הא דתנן: שנים אומרים זכאי ואחד אומר חייב – זכאי! שנים אומרים חייב ואחד אומר זכאי – חייב! נימא דלא כרבי יאשיה?!”

בביאור שאלת הגמרא צ”ב, מדוע שאלתה קשה רק על רבי יאשיה, ומה נראה בשיטתו כמחייב שכל שלושת הדיינים יפסקו אותו דבר בדין, ולא נלך אחר הרוב.

הר”ן בחידושיו מבאר שאלה זו של הגמרא, וז”ל:

“ה”פ אי אמרת בשלמא דבעינן בי”ד נוטה, ממילא ידעינן דאזלינן בתר רובא, שבשביל טעם זה הצריכו בי”ד נוטה, כדי שנלך אחר הרוב. אלא אי אמרת דלית ליה לרבי יאשיה בי”ד נוטה, ומה שהצריכה תורה ג” גזירת הכתוב היא, א”כ אין לנו לומר שנלך אחר הרוב, אלא עד שיסכימו כולן בדין.”

מבואר בדברים אלו של הר”ן, שבאמת אין לנו סיבה מיוחדת להבין בשיטת רבי יאשיה שישנו צורך לילך בתר כל ביה”ד, אלא שלפי רבי יאשיה אין לנו מקור לכך שהולכים אחר הרוב, בעוד שלרבי יונתן יש לנו מקור לכך שהולכים אחר הרוב, שהרי לשם כך הצריך רבי יונתן בי”ד נוטה.

רש”י במקום (ד”ה “לימא דלא”) מבאר את שאלת הגמ” באופן דומה אבל שונה, וז”ל:

“דאי כרבי יאשיה, כיון דשלישי מקראי יליף להו ולאו משום נוטה, צריך שתהא דעת שלשתן שווה.”

בפשטות נראה, שבדברי רש”י ניתן לשים את הדגש בשני מקומות: א. “כיון דשלישי מקראי יליף להו” ב.”לאו משום נוטה”. אם נבין כמו האפשרות השניה נראה שכונת רש”י לבאר את שאלת הגמרא כדרכו של הר”ן, שכיון ולפי רבי יאשיה לא למדנו דין “בי”ד נוטה”, איננו יודעים שאפשר ללכת אחר הרוב. אולם אם נלמד כמו האפשרות הראשונה, הרי שלפי רש”י שאלת הגמרא היא, שלפי רבי יאשיה ישנה סיבה חיובית להצריך הסכמה של כל שלושת הדיינים לפסק הדין, וצ”ב מדוע.

על פניו נראה בפשטות, שאם נלך כמו האפשרות הראשונה, יבוארו דברי רש”י, שלפי רבי יאשיה הלומד את כל שלושת הדיינים מפסוקים הרי שכל שלושת הדיינים הם בעלי הגדרה אחת, ולכן ישנו צורך שכל השלשה יפסקו את הדין כאחד. אולם לפי רבי יונתן הלומד מדין בי”ד נוטה הרי שעיקר בי”ד הוא שנים, ולכן די בהכרעת שני דיינים בכדי לפסוק כדעתם. לפ”ז יוצא, שרבי יאשיה ורבי יונתן נחלקו בהגדרת השלשה כבי”ד אחד, שלפי רבי יאשיה כל השלושה הם “חטיבה עצמותית אחת”, שהרי נלמדו מסיבה אחת, בעוד שלפי רבי יונתן ביה”ד מורכב משתי סיבות שונות, והריהו כ”אוסף של פרטים”.

 

ג. דחיית ההבנה הראשונה בדרכו של רש”י

עד כה ראינו כי יתכנו שתי הבנות במהות הרכב בית הדין, או כ”חטיבה עצמותית” או כ”אוסף של פרטים”. בחקירה זו הצענו לתלות את מחלוקתם של רבי יאשיה ורבי יונתן לפי שיטת רש”י, והצענו לבאר את שאלת הגמרא, שאם מבינים כמו הצד המגדיר את כל שלושת הדיינים כ”חטיבה” אחת, קשה להבין מדוע לילך אחר הרוב.

בהבנה זו שכל ביה”ד הינו בעל הגדרה אחת, יש מקום לעיין מדברי הגמרא עצמה.

א. על דברי רבי יאשיה מקשה הגמרא: “ורבי יאשיה לית ליה בי”ד נוטה?!”, שהרי למד את הצורך בדיין השלישי מפסוק. אולם לפי ההבנה הזו בשיטת רש”י יתכן שבאמת יש לרבי יאשיה בי”ד נוטה, והא דבעי קרא, כדי ללמוד שלכל ביה”ד יש הגדרה אחת, ולא נלך אחר הרוב, (בשלב זה עדין לא למדה הסוגיה הליכה אחר הרוב בק”ו מנפשות, ודוחק לומר שהגמ” התבססה על הק”ו כבר בשלב זה ואח”כ הקשתה על רבי יאשיה).

ב.הערה נוספת שיש להעיר על הבנה זו בסוגיה, היא מביאור תירוץ הגמרא. על השאלה מנין שלפי רבי יאשיה אזלינן בתר רובא, תירצה הגמרא, שדין זה נלמד בק”ו מדיני נפשות ששם אזלינן בתר רובא. אמנם לפי הבנתנו יש לעיין מהו הדימוי בין ממונות לנפשות, והרי יתכן שדוקא בנפשות אזלינן בתר רובא כיון שבית הדין היסודי של נפשות מורכב מחילוקי דעות של עדה שופטת ועדה מצלת, ומש”ה לא בעינן הסכמה של כל העשרים ושלשה דיינים. משא”כ בממונות, בהם ג” הדיינים מהוים “חטיבה אחת”, ולכן לא שייך שיהיה ביניהם חילוקי דעות.

מכח שתי ההערות הנ”ל על ההבנה, שלפי רבי יאשיה כל שלושת הדיינים הם בעלי הגדרה אחת, ואילו לפי רבי יונתן הם מורכבים משתי סיבות שונות, ועל כך התבססה הגמרא בשאלתה, נראה שיש לדחותה. העולה מכך, כי יש הכרח להבין שגם לפי רש”י הגמרא בשאלתה למדה כדרכו של הר”ן, שפשוט לפי רבי יאשיה לא התחדש לנו דין הליכה אחר הרוב בבי”ד של ממונות.

 

ד. מחלוקת הראשונים בהגדרת ביה”ד כ”חטיבה” או כ”אוסף פרטים”

מבואר א”כ שבאמת הגמרא בשאלתה על רבי יאשיה לא התבססה על כך שלפי רבי יאשיה ביה”ד הינו בעל הגדרה של “חטיבה אחת”, אולם בפשטות נראה כי חקירה זו תלויה במחלוקת ראשונים בין התוס” לרא”ש, וכפי שיבואר לקמן.

הגמרא בהמשך דבריה מביאה את שיטת רבי, הסובר שחידוש התורה במנין הדיינים הוא לענין מנין הדיינים המכריע,  ולא לעניין מנין הדיינים המשתתפים:

“ת”ר: דיני ממונות בשלשה. רבי אומר בחמשה, כדי שיגמר הדין בשלשה”.

על שיטתו של רבי מקשה רבי אבהו:

“אלא מעתה, תהא סנהדרי גדולה צריכה מאה וארבעים ואחד כדי שיגמר הדין בשבעים ואחד?! ותהא סנהדרי קטנה צריכה ארבעים וחמשה כדי שיגמר הדין בשלשה ועשרים?!”

  התוספות (ד”ה מסנהדרי) תמה על קושיית רבי אבהו גבי סנהדרין קטנה, וז”ל:

“מסנהדרי גדולה פריך שפיר, דשבעים ואחד כתיב כדדריש בסוף פרקין (ט”ז:), אבל סנהדרי קטנה דעשרים כתיב ותו לא, כדדריש בריש פרקין (ב.) “עדה שופטת ועדה מצלת” – ואי עשרים בגמר דין כתיב, בל”ט סגי!” 

כלומר, מקשים התוס” שהרי עיקר בי”ד הוא עשרים, ולכן די לי בהכרעת עשרים דיינים, וא”כ גם לפי רבי אליבא דרבי אבהו די בשלושים ותשעה כדי לדון. {על דברי התוס” יש להעיר ולתמוה, מדוע רבי סובר שבי”ד רגיל הדן דיני ממונות זקוק לחמשה דיינים, והרי עיקר ביה”ד הוא שנים והשלישי מגיע מסיבה חיצונית, וא”כ בשלשה סגי, שהרי גמר הדין יהיה בשנים שזהו עיקר ביה”ד. אמנם אם תוס” למד שרבי סובר כרבי יאשיה א”ש, אולם לשם כך יש צורך במקור.}

התוספות רא”ש במקום חולק על דברי התוס”, וז”ל: “ונ”ל דאינו קשה… וי”ל ד”ושפטו” לאו אעדה אחת, “והצילו” אעדה אחת קיימי, דכל המנין שבפסוק לגמר דין נאמר”.

מבואר בדברי התוס” רא”ש, שלאחר חידוש התורה מקבלים כל העשרים ושלשה דיינים הגדרה עצמית של בי”ד אחד, ומשום כך מבוארת קושייתו של רבי אבהו כלשונה.

יוצא א”כ, שנחלקו התוס” והתוס” רא”ש בביאור היחס בין הדיינים הנלמדים מעיקר הדין לדיינים הנלמדים מחמת הלכות בי”ד, כגון בי”ד נוטה. לפי תוס” ביה”ד נוצר מ”אוסף” של שני פרטים שונים, בעוד שלפי התוס” רא”ש מוגדרים כל הדיינים כ”חטיבה עצמותית אחת”.

גם מדברי רש”י נראה שלמד כי ביה”ד הינו “אוסף של פרטים”, כשם שהוכחנו מדברי התוס”. דהנה, הגמרא (ו.) מביאה מחלוקת משולשת בכמה דיינים מתבצעת הפשרה, האם בדיין אחד, שני דיינים, או שלשה דיינים. על שיטת רשב”ג, הסובר, כי ישנו צורך בשני דיינים בכדי לפשר, מביאה הגמ” את דברי ראבדר”א: “אמר רב אחא בריה דרב איקא, ואיתימא רבי יימר בר שלמיא, מאן דאמר תרי אפי” חד נמי, והאי דקאמר תרי כי היכי דליהוו עליה סהדי .”

רש”י במקום (ד”ה “מאן דאמר”) כותב:

“מאן דאמר תרי אפילו בחד מכשר,דכיון דלא מקשינן ליה לדין, מה לי תרי מה לי חד”

המהרש”א במקום תמה על דברים אלו של רש”י, שמדברי רש”י נראה, דאי מקשינן פשרה לדין ישנו הבדל בין אחד לשנים, והדבר מצריך עיון, שהרי לכו”ע הדין אינו בשנים, ואפילו לשמואל הסובר דשנים שדנו דיניהם דין, הוא הדין לחד, כדכתב התוס” (ה: ד”ה שנים). 

את הקושיה הנ”ל מישב הסנהדרי קטנה, שרש”י למד, דהא דבעינן ג” דיינים אליבא דרבי יונתן, אי”ז אלא מכח שתי סיבות, האחת, דתרי אלוהים כתיבי בקרא, והאחרת, משום “נוטה”. לפ”ז מבאר הסה”ק, דכיון ובפשרה לא בעינן הכרעה, הרי שבי”ד של פשרה הוא שנים, ולפיכך אי מקשינן פשרה לדין בעינן תרתי דוקא. מבואר בדברי הסה”ק, דלרש”י אליבא דרבי יונתן בי”ד נוטה מורכב מ”אוסף של פרטים”, ואינו “חטיבה עצמותית אחת”.

אמנם בהבנה זו יש לעיין,  שהתוס” (ד”ה דכולי עלמא) חולק על רש”י, ומבאר, דאליבא דרשב”ג פשוט דלא מקשינן פשרה לדין,שהרי בדין ודאי דלא בעינן שנים. מבואר מכך, שלפי תוס” ביה”ד בנוי כחטיבה עצמותית, ודלא כמו שלמדנו בשיטתו עד עכשיו.

 

ה. ביאור שיטת התוס” ביבמות

שנינו במשנה ביבמות (ק”א:): “מצות חליצה בשלושה”, ותמהו התוס” (שם ד”ה “ואין”), וז”ל:

“הכא גבי חליצה א”ש דאין בי”ד שקול מוסיפים עליהם עוד אחד, דהא איכא כמה פלוגתי במתניתין. אבל לגבי סמיכת פר דבעינן נמי שלשה קשה. וי”ל דהתם נמי איכא פלוגתא אי בעינן בכל כוחו. ועוד י”ל דבכל דוכתא דבעינן ראוי לבי”ד – “אין בי”ד שקול.” 

בתירוצם הראשון מבינים תוס”, שכיון ויש הכרעה בדבר, בעינן בי”ד נוטה. לעומת זאת בתירוצם השני מבינים התוס”, שאף בלא הכרעה יש צורך בבי”ד נוטה, מפני שבבי”ד יש צורך בנטיה אף בלא קשר למחויבות ביה”ד להכריע. את דברי התוס” הנ”ל בשני תירוציו נוטה העולם לבאר, שלפי התירוץ הראשון “נוטה” אינו חלק מהגדרת בית הדין אלא דין בהכרעה בלבד, בעוד שלפי התירוץ השני נוטה זה חלק מהגדרת ביה”ד. לפ”ז אם נבין כמו התירוץ הראשון יוצא מוכרח שבי”ד הדן דיני ממונות הינו אוסף של פרטים, ועיקר ביה”ד הם שני הדיינים הנלמדים מפסוק, בעוד שלפי התירוץ השני נראה כי שתי ההבנות אפשריות.

מתוך ביאור זה של העולם את יסוד המחלוקת בין שני תירוצי התוס”, עולה לכאו” נפק”מ משמעותית בין שני תירוצי התוס”, ביחס לשאלת הפתיחה השניה שהוצגה בתחילת הדברים. בפשטות נראה, כי לפי התירוץ הראשון שדין נוטה הוא דין בהכרעת ביה”ד יהיה צורך בבי”ד נוטה אפילו כאשר יושבים ארבעה דיינים, כיון שהכרעה צריכה להתקבל בבי”ד בו אין אפשרות לשיווין בין שני הצדדים. משא”כ לפי התירוץ השני, שהצורך בשלישי הוא בכדי לתת לביה”ד שם של בי”ד, אז יתכן שאם יש למעלה מג” דיינים סגי בהכי, ולא בעינן “נוטה”. אמנם יתכן לומר גם לא כך, ולהסביר שהגדרת ביה”ד הנצרכת לפי התירוץ השני איננה הגדרה של מנין הדיינים בביה”ד, אלא הגדרה בשם ביה”ד, שביה”ד צריך להיות “נוטה”, וממילא גם ביותר מג” בעינן “נוטה”.

עד כה ביארנו את דברי התוס” עפ”י ההבנה הרגילה של העולם בביאור דברי התוספות הנ”ל. אמנם לפי הבנה זו צ”ע בביאור התירוץ הראשון של התוס”, המבאר, שכיון ובענין היתה מחלוקת בין התנאים הרי שישנה הכרעה ולפיכך בעינן בי”ד נוטה. על פניו דברים אלו של התוס” מצריכים עיון, וכי מה אכפ”ל שבדורות קודמים נחלקו בענין הלכות אלו, והרי עכשיו שנפסקה ההלכה, הרי שביה”ד לא יזדקק להכרעה, ומדוע א”כ להזקיק בי”ד נוטה?

בעקבות הערה זו על התוס”, נראה לבאר, שישנם שני סוגים של בתי דינים: ישנם בתי דינים העוסקים בפעולות, וישנם בתי דינים העוסקים בענינים בהם ישנו צורך בהכרעה, שאז חלק מהגדרת ביה”ד היא “נוטה”. כאשר ביה”ד עוסק בדבר שאינו פשוט על כל פרטיו, הרי שאיננו מגיע כבי”ד מן הסוג הראשון, אלא כבי”ד מן הסוג השני, ואפי” אם לעולם הרכב זה לא יזדקק להכריע ישנו צורך בבי”ד נוטה.  על פי ביאור זה יוצא, שלפי התירוץ הראשון דין נוטה הינו חלק מהגדרת ביה”ד כאשר זהו בי”ד מכריע, ואילו לפי התירוץ השני דין נוטה הינו חלק מהגדרת שם ביה”ד לעולם, “ובכל דוכתא דבעינן ראוי לבי”ד אין בי”ד שקול”.

 

ו.נוטה”- לכתחילה או בדיעבד

לעיל בתחילת הדברים (שאלה ג”) העלנו הסתפקות, האם דין בי”ד נוטה הוא דין לכתחילה או גם בדיעבד. אם נבין את המחלוקת בין תירוצי התוס” כדרך העולם, נראה בפשטות, שלפי התירוץ הראשון אי”ז דין המעכב בדיעבד, ואילו לפי התירוץ השני, שלמד כי זו חלק מהגדרת בי”ד, נראה שדין זה יעכב גם בדיעבד. אמנם לפי דרכנו בביאור דברי התוס”, נראה בפשטות,  שלפי שני התירוצים כל היכא דבעינן “נוטה” (לפי תירוץ א” – בבי”ד מכריע, לפי תירוץ ב” – לעולם), יהיה דין נוטה חלק מהגדרת ביה”ד, וממילא יהיה דין זה לעיכובא.

כבר לעיל הזכרנו את שאלת הגמרא על שיטת רבי יאשיה, “ורבי יאשיה לית ליה בי”ד נוטה?”, שהרי שלישי מקראי יליף להו. עולה מתוך שאלה זו של הגמרא, דאין נפק”מ כלל מהו המקור לצורך בג” דיינים (אי משום “נוטה”, אי משום ג”פ דקרא), דאי איכא נפק”מ, אפשר דלרבי יאשיה יש דין “נוטה”, והא דבעי קרא כדי לחדש את הנפק”מ. מתוך ענין זה הוכיח השער משפט (סי” י”ח), דגם אליבא דרבי יונתן ג” דיינים הוי דין לעיכובא, כי היכי דלרבי יאשיה הוי דין לעיכובא. עפ”י דרכנו בביאור דברי התוס” ביבמות מבואר היטב גם על פי ההסבר הראשון בתוס”, מדוע שלשה הוי דין לעיכובא. אולם אם נבין כדרכו של העולם בביאור דברי התוס” הנ”ל, צ”ב, כיצד מתיישבים הדברים עם העולה מתוך סוגיין.    

המשנה במגילה (כג:) מביאה ענינים שונים הנעשים ע”י עשרה אנשים, וביניהם מציינת המשנה גם שומת קרקעות: “ובקרקעות תשעה וכהן” התוספות (ד”ה עשרה) תמה על דברי המשנה הנ”ל: “קשיא לי אמאי לא בעי אחד עשר, דאין בי”ד שקול בכל דבר שהוא תלוי, שעומד בשיקול הדעת.” מבואר בתוספות דבכל ענין דבעינן שיקול הדעת בעינן בי”ד נוטה, ולכאורה צורך זה נובע מחמת ההכרעה בלבד.

התוספות במסכת ערכין (יט: ד”ה או דלמא) מקשים את קושית התוספות במסכת מגילה, אלא שהם מוסיפים מעט: “וכל מילתא דתליא בסברה צריך הכרע וה”נ קרי ליה בי”ד, ואין בי”ד שקול”. והנה גם בדברי התוס” הנ”ל מבואר כי הצורך בנטיית ביה”ד מגיע מהכרעת ביה”ד, אלא שבדברי התוס” הנ”ל המוסיף את ענין וה”נ קרי ליה בי”ד, נראה שאין זה דין בהכרעה גרידא, אלא חלק מהותי מביה”ד המכריע. לפ”ז נראה בפשטות, שישנה מחלוקת בין התוס” במגילה לתוס” בערכין, שלפי התוס” במגילה הצורך בנטיה הוא מחמת ההכרעה, בעוד שלפי התוס” בערכין הצורך בנטיה הוא צורך בבי”ד מכריע. נפק”מ בין שתי ההבנות האלו תהיה בשאלה, מה קורה היכא שדנו במספר שקול, וכמ”ש לעיל בביאור התוס” ביבמות[1].

 

ז. שיטת הרמב”ם בהגדרת בי”ד נוטה

עד כה הבנו בפשטות, שאם הצורך בבי”ד נוטה מגיע כחלק מהגדרת ביה”ד, הרי שדין זה  יהיה לעיכובא.

אולם הרמב”ם (סנהדרין ב, יג) פוסק:

“אע”פ שבי”ד של שלושה בי”ד שלם הוא, כל  זמן שהם רבים הרי זה משובח, ומוטב שיחתך הדין באחד עשר יותר מבעשרה”.

הב”ח (ג”, י”) תמה על דברים לאו של הרמב”ם, וז”ל:

“…ותדע דלאו דוקא קאמר, דא”כ קשיא מאי מוטב, הא פשיטא דאין עושין עשרה בי”ד לכתחילה, דאין בי”ד שקול”.

בדברים אלו של הב”ח מבואר, שתמיהתו על הרמב”ם היא מהא דאין עושין בי”ד שקול לכתחילה. בהבנה זו של הב”ח יש לעיין, מנ”ל לב”ח, ששיטת הרמב”ם היא, שהצורך בנטיה הוא לשם הכרעה ומש”ה לא בעינן נוטה בדיעבד, וה” הרמב”ם עצמו (סנהדרין א, ד) מביא את הצורך בנטיה בלא לציין כי דין זה הוא בהכרעה: “…מעמידין בה שלשה דיינים, שאין בי”ד פחות משלשה, כדי שיהיה בהן רוב או מיעוט אם היתה ביניהם מחלוקת בדין מן הדינין”.

בביאור שיטת הב”ח כתב הקה”י (סי” ג”), שביה”ד שהתורה הצריכה הוא בי”ד המכיל בתוכו שני עניינים: האחד הוא מנין של שני דיינים, והאחר הוא נטיה של בי”ד. בעקבות הגדרה זו של התורה יוצא לנו, שכל פעם שהתורה מדברת על בי”ד כוונתה לג” דיינים, וממילא מכח זה כל בי”ד שאין בו ג” דיינים אינו בי”ד. כל הענין הזה של הגדרת הדיין הנוסף כחלק מביה”ד שייך דוקא לגבי הדיין השלישי, אולם כאשר כבר יש  ג” דיינים הרי שהצורך בנטיה איננו חלק מהגדרת ביה”ד, ולכן יתכן להבין שכאשר ישנם ארבעה או ששה דיינים לא יהיה בחסרון הנטיה משום פגם מעכב. לפ”ז כל מה שכתב הרמב”ם (א, ד) את דין נטיה גבי שלשה, ולא הזכיר שאין זה אלא לכתחילה, זה מפני שבשלשה באמת דין נטיה מעכב, כיון שזה חלק מהגדרת ביה”ד, אולם מש”כ הרמב”ם (ב, יג) מוטב שיחתך הדין באחד עשר, זה מפני שבמקרה הזה באמת אין בחסרון הנטיה ענין מעכב.

השתא דאתית להכי, נראה שעפ”י הבנת הקה”י ניתן לבאר גם את הבנת העולם בביאור שיטת התוס” ביבמות, וליישבה עם קושיית ה”שער המשפט”. ניתן להבין, שלפי התירוץ הראשון הצורך בשלושה הוא צורך בהכרעה בלבד, ואפ”ה דין זה יהיה לעיכובא, כדמשמע מתוך סוגיין, אבל רק לענין שלשה דיינים ולא יתר על כן. משא”כ לפי התירוץ השני, שדין “נוטה” הינו חלק מהגדרת ביה”ד, דין זה יהיה לעיכובא לעולם.

כיוון נוסף בביאור דברי הרמב”ם, שלא עפ”י דרכו של הב”ח כתב הרב זולטי זצ”ל בספרו “משנת יעבץ” (סי” ד”), שבאמת התורה לא מצריכה בי”ד נוטה, אלא שמה שכתבה התורה שישנו צורך בנטיה, זו דרכה של התורה לחדש שישנו צורך בג” דיינים. לפ”ז יוצא שבאמת אפי” לכתחילה ניתן לעשות בי”ד שקול, ובלבד שיש בו יותר משני דיינים.    

 

ח. סיכום

ביסוד הדברים העמדנו את החקירה בביאור שיטת רבי יונתן, המצריך בי”ד נוטה, מהו היחס בין שני הדיינים הנלמדים מפסוק, לדיין השלישי, הנלמד מחידוש התורה של בי”ד נוטה, האם הם נהפכים לחטיבה אחת, או שמא הם נשארים כשני עניינים שונים. כדרכו של הצד הראשון רצינו להוכיח מדברי תוס” הרא”ש בשיטת רבי, ולפ”ז רצינו לומר, כי בי”ד שקול הינו בעל חסרון בהגדרת שם בי”ד, ולפיכך יהיה דין זה לעיכובא. בהמשך הדברים הוצגו גם הבנותיהם של הקה”י וה”משנת יעבץ”, לחלק במהות הצורך של בי”ד נוטה בין בי”ד של שלשה לבי”ד של יותר משלשה. כדרכו של הצד השני רצינו להוכיח מדברי התוס” (ג(: בשיטת רבי, וכן מדברי רש”י בסוגיית פשרה, ולבאר שיתכן ולפי הבנה זו הצורך בנטיה הוא לשם כח ההכרעה, וכדמשמע מדברי התוס” במגילה. נפק”מ נוספת שרצינו לתלות בחקירה זו היא השאלה האם דין זה יהיה לעיכובא או לא, שלפי הצד הראשון כן, ולפי הצד השני לא.



[1] הרשב”א מגילה (כג:) כתב דרך נוספת בביאור קושיית התוס” במגילה, דזהו גזה”כ מיוחדת גבי שומת קרקעות, ועי” בקה”י (סי” ג”) בביאור כוונתו.

 

נגישות