מתוך החוברת "ימי האורים" – קובץ שיחות של מרן זצ"ל לחג החנוכה.
בית שני – אור תורה שבעל פה
הרמב"ם בפתיחתו להלכות חנוכה מתאר את ההשתלשלות ההיסטורית של המאורעות שהובילו לנס חנוכה, ומציין שהדבר אירע בימי בית שני, (הל" חנוכה פ"ג, א) "בבית שני, כשמלכו יון, גזרו גזרות על ישראל, ובטלו דתם, ולא הניחו אותם לעסוק בתורה ובמצות, ופשטו ידם בממונם ובבנותיהם, ונכנסו להיכל ופרצו בו פרצות, וטמאו הטהרות, וצר להם לישראל מאד מפניהם, ולחצום לחץ גדול, עד שריחם עליהם אלהי אבותינו והושיעם מידם והצילם, וגברו בני חשמונאי הכהנים הגדולים והרגום, והושיעו ישראל מידם, והעמידו מלך מן הכהנים, וחזרה מלכות לישראל יתר על מאתים שנה עד חורבן השני". יש צורך להבין מדוע הרמב"ם מדגיש שהדבר אירע בימי בית שני, שכן הרמב"ם עוסק בהלכות, ולא בתיאור היסטורי. ושאלה זו ניתן לשאול גם על דברי הרמב"ם בהלכות עבודת יום הכיפורים (פ"א, ז): "בימי בית שני צץ המינות בישראל, ויצאו הצדוקין מהרה יאבדו, שאינן מאמינין בתורה שבעל פה", מה ראה הרמב"ם להדגיש פרט היסטורי זה.
הדרך להבנת הדבר טמונה בהבנת התקופה של ימי בית שני. הגמרא ביומא (כט, א) אומרת: "למה נמשלה אסתר לשחר? לומר לך: מה שחר סוף כל הלילה, אף אסתר סוף כל הנסים. והא איכא חנוכה, ניתנה לכתוב קא אמרינן", חג החנוכה אינו כלול בין הנסים שניתנו להיכתב, כיוון שנסתיימה הנבואה. לכאורה סיום הנבואה אינו מאורע משמח, ועל פניו הוא מבטא ירידה ברמה הרוחנית של עם ישראל. אם כן מדוע הגמ" מדמה את אסתר לשחר, כאילו נסתיימה תקופת הלילה, וכעת מתחיל היום. כוונת הגמ" היא, שלאחר תום תקופת הנבואה באותו הדור, החלה הנהגה והזרחה של תורה שבעל פה, הדרכת עם ישראל על פי חכמי ישראל שהם הם תורה שבעל פה. חג החנוכה מבטא את כח התורה שבעל פה, כוחם של חכמים לתקן תקנות, ומשום כך "לא ניתן להיכתב", כי מהותו הוא תורה שבעל פה.
בסוף ספר מלאכי, שהיה אחרון הנביאים, נאמר "זכרו תורת משה עבדי…" וצריך באור מדוע ראה מלאכי צורך לשוב ולהזכיר את הציות לתורה משה. והסבר הדבר הוא על פי מש"כ, בספר "תלמיד הר"ן" שיש הבדל בין דרגות הנביאים: "ואחר שהיה (מלאכי) אחרון אין מן התימה אם באת אליו הנבואה בקושי, לפי שהייתה הנבואה באותו הזמן כבר היא מתמעטת והולכת, והייתה באה הנבואה בענין הסתום וההעלמה, כי ליוקר הדבר פעם יציץ ופעם יעלם, עד שהיה צריך לכל נבואה תכלית ההתבודדות… עד שהוצרך לומר אל המלאך שיבארה לו, כמו שנאמר (זכריה ד", ד"): "ואען ואמר אל המלאך הדובר בי לאמר מה אלה אדוני"". וכן מבוארים הדברים בדרשות הר"ן (סוף דרוש ה"): "אין מן התימה אם נעלמו ונסתמו הדברים, כי יש לזה שתי סיבות… והשנית כי הנבואה בעת ההיא הייתה הולכת ומתמעטת, וידוע כי מדרגותיה הם הביאור וההעלמה, כאשר נתבאר שמדרגת אדון הנביאים שהיא היותר עליונה הייתה בתכלית הביאור כאשר נאמר: "במראה ולא בחידות". ויתחייב מזה שיהיה בזמן קרוב להפסק הנבואה בתכלית ההעלם זה באו מראות זכריה בתכלית העלם עד שלא מצאו המפרשים בהם ידיהם ורגליהם".
הנבואה עוממה כבר, ומושגי הנבואה לא היו ידועים ומובנים לנביאים. עובדה זו שהנבואה עומדת להסתלק מישראל הייתה ידועה לכל, ולא רק לנביאים עצמם. וכשכלל ישראל ידעו דבר זה, שאחרי כל כך מאות שנים של נבואה, מאז אברהם אבינו ומשה רבנו, הנבואה עומדת להסתלק, הייתה עצבות גדולה. "נביא מקרבך" הוא צורך של כלל ישראל. כלל ישראל לא מקבלים סתם דברים מיותרים, אלא כך צריך להיות. אם יש אורים ותומים, זה משום שצריך אורים ותומים, ואם יש נבואה, זה משום שכלל ישראל צריך נבואה. אנחנו לא מרגישים מה חסר לנו. אבל אז ידעו שיש נבואה והיא מתחילה להפסק והרגישו בחיסרון.
זהו הביאור של סוף נבואת מלאכי: "זכרו תורת משה עבדי". אלו לא רק דברי התעוררות, אלא הם גם דברי נחמה. התורה לא תיפסק, כי התורה היא נצח. הנבואה תסתלק, אבל התורה לא תסתלק. "זכרו תורת משה עבדי". זה היה חיזוק לכלל ישראל. כאשר הנבואה מסתלקת יש הנהגה חדשה דרך תורה שבעל פה. וכפי שכותב המדרש בסדר עולם רבה (פרק ל), אחר שמתאר את הפסקת הנבואה: "עד כאן היו הנביאים מתנבאים ברוח הקודש, מכאן ואילך הט אזנך ושמע דברי חכמים". חכם עדיף מנביא.
עכ"פ אנו רואים, שבימי בית שני החלה להתבסס התורה שבעל פה, ולפי זה ניתן להבין, שהרמב"ם מדגיש הן בהלכות עבודת יום הכיפורים והן בהלכות חנוכה, שהדבר נעשה בימי בית שני, וזאת בשל הקשר של הלכות אלו לתורה שבעל פה. בהלכות עבודת יום הכיפורים עוסק הרמב"ם בהתמודדות עם המינות והצדוקיות, כתות הכופרות בתורה שבעל פה. הרמב"ם מדגיש שכתות אלו צצו דווקא בימי בית שני, מכיוון שאז החל זמן ההנהגה על פי התורה שבעל פה. בימי בית ראשון היו שכפרו בתורה, אך לא היו שחילקוה לשניים, ורק בשעת הופעת האור של תורה שבעל פה קמו כתות אלו הרוצות לחלק את התורה, כך גם לגבי הלכות חנוכה.
מלכות יוון, בניגוד לשאר שלוש המלכויות, נלחמה בעם ישראל על ידי שגזרה על התורה. כל שאר המלכויות נלחמו נגד גופו של עם ישראל, ואילו מלכות יוון נלחמה נגד רוחו של עם ישראל ונגד התורה: "להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך". בכל שאר הגלויות גלה עם ישראל מארצו, ואילו בגלות יוון היה עם ישראל בארצו. ואף שהיה עם ישראל בתוך ארצו, הייתה זו גלות בתוך הארץ, מכיוון שעם ישראל בלא תורה איננו עם, וכפי שכותב רס"ג (אמונות ודעות מאמר ג, פרק ז), ש"אומתנו איננה אומה כי אם בתורותיה", ומתוך נצחיותו של עם ישראל הוא מוכיח את נצחיות התורה [וראה נר מצוה למהר"ל, עמ" טו].
היוונים רצו להשכיח את התורה, שכן על ידי השכחת התורה שוב לא יהיה עם יהודי. והרמב"ם מדגיש שהדבר אירע בימי בית שני, מכיוון שאז החלה התורה שבעל פה להופיע. החילוק בין בית ראשון לבית שני אינו עניין היסטורי גרידא, שבתחילה היה בית ראשון ולאחר מכן בית שני, אלא עניין מהותי. הגזירה נגזרה דווקא בבית השני, כיוון שהכוחות החיוביים מופיעים בעולם יחד עם הכוחות השליליים המתנגדים להם, וכפי שביטול הנבואה בא יחד עם ביטול יצר הרע של העבודה זרה, כך הופעת התורה שבעל פה באה יחד עם הופעת המינות והצדוקיות, ואף ההתייוונות הייתה חלק מתופעה זו, ובתקופה זו החלו היוונים ללחום בתורה שבעל פה.
