– ד –
בס"ד, שבת פרשת נצבים, כח אלול, ערב ר"ה
מידת החמלה
כתב הגאון הצדיק ר" אריה לוין זצ"ל:
"זכרתי ימים מקדם, כאשר זכיתי לעלות לארץ ישראל בשנת תרס"ה, שיחרתי את פני רבנו זי"ע ביפו וקיבלני בסבר פנים יפות, כדרכו בקודש לכל אחד.
אחר כך הלכנו לשוח מעט בשדה. בדרך קטפתי איזה פרח, והתחלחל רבינו זצ"ל ואמר לי בחיבה: "תאמין לי שמימי נזהרתי לא לקטוף שלא לקטוף עשב או פרח אשר יכול לגדול עוד או לצמוח, כי אין עשב מלמטה שאין לו מזל מלמעלה ומכה אותו ואומר לו: גדל! ובפרט בארץ הקודש".
הדברים האלו שיצאו מלב טהור וקדוש נכנסו עמוק בלבבי, והתחלתי להרגיש ביותר מידת החמלה על כל דבר".
(אוהב ישראל בקדושה, כרך חמישי)
הנקודה המרכזית
כתב הרב ר" דוד כהן "הרב הנזיר" זצ"ל ביומנו:
"הנני יושב בלב ישראל, בלב ירושלים עיר הקודש, ובבית גדול הדור. הנקודה המרכזית שבכל חכמת ישראל. הוא המקיף הכל וכולל הכל, ולבו מלא רגש עדין, עמוק וחד. ונפשו מלאה טוב ורצון וחסד. ושכלו מלא חריפות והברקה וידיעותיו רבות. הוא גאון, חוקר, צדיק, תמים, חסיד, ענוותן וגאה כהלל".
(זכרונות נזיר אלקים, משנת הנזיר עמ" נז)
במחיצתו של הרב
מתוך יומנו של הרב משה צבי נריה זצ"ל:
"חמש שנים זכיתי להיות במחיצתו של הרב זצ"ל והשתדלתי להימצא בקרבתו. מדי פעם הייתי נכנס אליו לחדרו, מתעניין, שואל. להיכנס ביום שישי עם עיפרון ביד ודף נייר ולשאול את הרב שאלות על תקופת ילדותו, על משפחתו ועל ימי הלימוד בוולוז"ין -זאת היתה תעוזה גדולה מאוד.
ידעתי שאביו היה מתנגד חריף ואמו ממשפחה חסידית מובהקת, וניסיתי לעמוד על השפעת הכיוונים השונים על חינוכו. הרב סיפר שבגיל צעיר למד "תניא" ובסעודה שלישית הלך לשטיבל ללמוד חסידות. דברי המשפיע החסידי אמנם נקלטו אצלו, אבל הבהיר לי שעיקר לימודו הוא בדרכי הגר"א מווילנא.
בעת רצון זאת שאלתי, במה השפיעה עליו ישיבת וולוז"ין, ותשובתו הייתה: "בכמות המופלאה של לימוד התורה שהייתה בה, ובאישיותו התמימה והטהורה של הנצי"ב. אצל הנצי"ב ראו שהכול בא מתוך תורה – המידות והדעות, אהבת ישראל וחיבת ציון, הכל בא מבפנים, ללא שום תערובת של השפעה צדדית".
מעניין לעניין נתגלגלו הדברים והרב סיפר שעוד לפני שגמר את ספר בראשית, עוד לפני פרשת ויחי, כבר דיבר בעברית והשתמש במילים שעד פרשה זו. כך נהגו בביתם ללמד ילדים לשון הקודש".
שיעור בלשון הקודש
כתב הרב שאר־ישוב כהן זצ"ל:
"באותם הימים היה שיעורו של מרן הרב ניתן בשפה המדוברת באידיש, ואבא מורי זצ"ל [=הרב "הנזיר"] היה נוהג להשתתף בשיעור. אכן, אירע הדבר, שלמרות כל רצונו לא יכול היה לעמוד בשמיעת הסברים באידיש, שהייתה קשה למשמע אוזניו, ויבואו תלמידי הרב ויספרו לרבם על העדרו של אבא זצ"ל מן השיעור.
באותו יום עמדו ללמוד בבית מדרשו של הרב את המשנה הידועה במסכת פאה: "אפילו תשעים ותשעה אומרים לחלק ואחד אמור לבוז, לזה שומעים שאמר כהלכה" (פ"ד ה"א).
פתח מרן הרב זצ"ל את שיעורו, ואמר: רבותי, תשעים ותשעה אומרים ללמוד באידיש, ואחד יחיד ומיוחד אומר: ללמוד בלשון הקודש, שומעים לו – צריכים לשמוע לזה האחד שאמר כהלכה. מיד המשיך הרב זצ"ל, והרצה הסבריו על טהרת לשון הקודש. משפסק הרב את פסוקו, נשתתקו הויכוחים. מאותו יום הפך השיעור במשניות, לשיעור קבוע, שניתן עם הסבריו בלשון הקודש".
("במעלות קדושים ונזירים", נזיר אחיו חלק ג")
גוף קדוש
כתב הסופר ש"י עגנון ז"ל בזכרונותיו:
"יום אחד לאחר שקמו אבליו של רבינו מאבלם, נכנסתי אצל הרבנית הצדקת עליה השלום, אלמנתו של רבינו נשמתו בגנזי מרומים. ידעה אותה הצדקת שדבוק הייתי ברבינו שהיה מקרב אותי וקיבלה אותי וישבה עמי וסיפרה לי מקצת מהליכותיו. בתוך הדברים נתאנחה ואמרה, אזא הייליגר גוף. פירוש גוף קדוש שכזה.
סיפרתי לסופרת אחת גרמנית דבריה של אותה הצדקת, שמעה הסופרת והיתה תמיהה. לאחר כמה שנים ביקרה אותי אותה הסופרת הגרמנית בביתי. דיברנו על אנשים ועל מעשים, על סופרים ועל ספרים. שאלה אותי פתאום, זוכר אתה מה שסיפרת לי על אותה הרבנית מה שאמרה לך אחר מות בעלה? אמור לי, יש אצלכם בסיפורים העברים דמות איש שאלמנתו אומרת אחר מותו כאותם הדברים שאמרה אלמנתו של אותו הרב אחר מות בעלה? אמרתי לסופרת, הבקיאים בספרותנו יותר ממני אפשר שהם יודעים".
(מעצמי אל עצמי, עמ" 201-202)
"כל מעייני לכלל"
כך כתב מרן הגרי"מ חרל"פ זצ"ל על מרן הרב זצ"ל:
"יסוד קומת הקדושה שלו, שהיה כולו כללי, ולא היה בו שום חוש פרטי.
ובשעה שהזדקק ליחיד ולפרט, לא היה עולה כלל על דעתו כי עושה חסד עם פרט. כי בהשקפתו, בפרט היה רואה בעיני הבדולח שלו את כל הכלל כולו, שהפרט הוא חוליה ממנו. ולא היה צריך לכפות עצמו לזה על ידי חשבונות, אלא כך היה מסיח לפי תומו שלו, שכל פרט הוא כלל.
וכשהיו מבקשים ממנו להתפלל עבור פרט, הנה יחד עם השתתפותו בצערו של הפרט, עמד לנגד עיניו כל הכלל, ונכלל בו צער הפרט, בתוך צער הכלל, ובזה עצמו היה מביא את התשועה להפרט, מפני שהרים אותו לתוך הכלל. ואף גם בצער קרובי משפחתו לא היה מרגיש בהם יותר ממה שהרגיש באחרים, שכן בכל מבטו וחוג ידיעתו לא היה נמצא מושג של פרטים, כי אם כללים, ומאי נפקא מיניה בינם לבין אחרים.
ועוד יותר ראיתי, כי פעם אחת נחלה אחד מיוצאי חלציו, וכל המשפחה הומה, ובדקתי אחר רשימותיו שרשם אז, ומצאתי כתוב בערך לשון כזה: "מה יש לעשות אם מרגישים בכל מה שפעל ד" טוב גמור, ואיך יש מקום לתפילה על הטוב שגומל ד" עמו".
ופעם אחת אחד מיוצאי חלציו היה נדרש לתשועה, ורב גדול בחו"ל שהיה מקורב ליוצא חלציו ההוא, הצטער מאוד מחוסר התשועה ההוא, וערך מכתב לכ"ק מרן הרב זצ"ל: שהוא מאמין באמונה שלימה שאם היה מרגיש בזיקוקה של הישועה ליוצא חלציו, והיה מעתיר בעדו, בודאי שהיה נענה מן השמים, והתשועה היתה כבר באה, אלא שמתוך עבודתו להכלל, הוא מוסח דעתו ממנו, ואינו פונה להעתיר בעדו, אף שאותו יוצא חלציו כל כך אהוב עליו, אהבה בלי מצרים. אז בהשיגו את המכתב ההוא, שלח אחרי במיוחד, ואמר אלי בזו הלשון: "אני מתפלא איך קלע הרב ההוא אל המטרה, ומה אעשה אם אין לי זיקה אל הפרט, וכל מעייני להכלל, ואיך למלאות עניין המבוקש של הרב ההוא, הנני מוסר את התפילה לכבודו, ובעל הרחמים לא ימנע מלהיות נעתר לתפילה שיתפלל כבודו לד" בלב ונפש". עד כאן דבריו אלי".
(קובץ "מאבני המקום" חוברת י"א)
אספקלריה המאירה
כתב הרב שאר־ישוב כהן זצ"ל:
"כך דרכו של האור שאין המצויים בקרבתו ובתוכו מכירים בעצמותו ובברכתו, שרויים הם באור ונהנים ממנו, כדרך הטבע, באקראי או במתכוון, אך אין הם יורדים לסוף ערכו ואין הם מכירים היקפו לסגולותיו.
מרן קדוש ישראל רבי אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל היה כולו אור, משואה של קדש לוהטת ומפיצה זהר. לא עמדו המצויים אצלו, למרות הערצתם הנאמנה והתבטלותם השלימה בפניו, על היקפו ושגב גדלותו, ונהנו ממנו כדרך הטבע וכתלמידים על הייחוד שבדמותו.
מתוך התרחקות מועטת של מספר שנים בלבד, דומה עלינו שאנו כבר מתחילים לעמוד על משמעותו העמוקה של התופעה הנפלאה שזכה לה דור זה, על גדלותו שלו, על מבשר דורנו, אליהו שלו, ועל היקף אישיותו הכבירה רבת הגוונים וגווני הגוונים, שלאורה נסע ונלך עוד רבות בשנים.
מרן זצ"ל המיוחד שבו הוא באחדות התכונות הרבות והמנוגדות, שבגדולי ישראל במשך כל הדורות, שהתמזגו בקרבו למשואת קדש נשגבה, שהכל בה. הגאון הליטאי והאדמו"ר החסידי, המקובל הארץ־ישראלי ואיש־ האגדה והדרוש, המנהיג המדיני ואיש האלוקים, הפילוסוף האלוקי והמאמין התמים, הנביא הקדמון בסגנונו והסופר המחודש והמחדש בכתביו, הרב הפוסק וראש הישיבה המתפלסף, פשטן קיצוני ומתפלסף נפלא, איש הנגלה ואיש הנסתר, קנאי קיצוני ורודף שלום מתלמידיו של אהרן.
מרן זצ"ל נסתלק לבית עולמו. נלקחה מאתנו אספקלריה המאירה את המשׂוּאה של קודש שהעלה בראש הררי ציון, והיא בוערת ומפיצה אורה למרחוק, לישראל ולעמים, לקרוא בשם ה". הנוער הנאמן יבוא וידלה בשמחה נפשית וברטט של קדושה מאור מעיינות הישועה, ממקור חי העולמים, מרן זי"ע. יתדבק בדרכיו וילמד תורתו בטהרה ובהתרוממות רוח. אש קודשו, אשר הדליק על המזבח, תמיד תוּקד ולא תכבה".
(ג" באלול תש"י, ט"ו להסתלקות מרן הרב זצ"ל)
זכותו תגן עלינו
משיחת מרן ראש הישיבה הגאון הרב אברהם שפירא זצ"ל בג" אלול:
"חלפו למעלה מיובל שנים מאז נפטר הרב זצ״ל. צוואתו האחרונה של הרב קודם פטירתו, כפי ששמענו מר" צבי יהודה זצ״ל, הייתה להוציא לאור את כתביו ולהשגיח על ההמשכיות של הישיבה. אלו הן שתי הנקודות שהדגיש הרב זצ״ל.
אנו רואים היום את ההתפתחות בהפצת תורתו וכתביו של הרב זצ״ל, וכך יש גם שמירה מיוחדת על הישיבה ודור חדש צומח בה.
הדור הזה שונה מאוד מהדור הקודם. הגמרא אומרת, שהראהו הקב״ה למשה, דור דור ודורשיו, דור דור וחכמיו. לכל דור יש חכמים משלו, וחכמה משלו. לכל דור יש מהות מיוחדת וצריכה להיות בו גם הבנה מיוחדת. "בינו שנות דור ודור". התורה איננה משתנה, אבל ההבנה של הדור מתחדשת בכל דור ודור".
הרב בסיפון בשובו מאנגליה
כל הזכויות שמורות
