בעיקרו קא מתפיס או בהשתא קא מתפיס/ יא:
בגמ" (יא:) "בעי רמי בר חמא, האומר הרי עלי כבשר זבחי שלמים לאחר זריקת דמים מהו וכו" כגון דמחית בשר זבחי שלמים קמיה ומחית דהיתרא גביה ואמר זה כזה מאי, בעיקרו מתפיס או בהיתרא קמתפיס וכו" ", ע"כ. וצריך להבין מהו ספק הגמ".
והנה, בפשטות זהו ספק מהי דעת הנודר, אך א"כ קשה מה הספק, הא קיי"ל סתם נדרים להחמיר.
ובפירוש הרא"ש לעיל (ה:) כתב בטעם הדין דסתם נדרים להחמיר: "דכיוון דדעתו להתפיסו בנדר, אמרינן דלדבר הנדור נתכוון".
ולפי"ז י"ל, דאצלנו הספק אינו בדעת הנודר אלא ספק כללי בדעת בנ"א, שהרי אם אין רגילות בנ"א לומר לשון זו כשכוונתם למעיקרא ולא אמרינן בזה סתם נדרים להחמיר, ודומיא דמתפיס בתרומה בגליל או בחרמים ביהודה (לקמן יח:).
וביסוד הספק ניתן לומר שהפשטות היא שכוונתם להשתא כיוון שאומרים "כזה", וכל הצד של "בעיקרו קא מתפיס" הוא, שהסברא נותנת שבכה"ג כוונת בני אדם לאסור, וכסברת סתם נדרים להחמיר.
עוד י"ל דאין הספק בכוונתו, דכיוון דכוונתו לאסור הרי בודאי מתכוון לעיקרו, רק הספק הוא האם אנו רואים את הבשר לפני הזריקה כיחידה אחת עם הבשר שמונח לפנינו עכשיו, וא"כ אין סתירה בין מה שאומר "זה כזה" לכוונתו, או דאמרינן שנחשב שהבשר שינה את שמו ומונח לפנינו בשר אחר שהוא מציאות חדשה, ובמילא א"א ליחס את אמירתו "כזה" לזמן שהיה דבר נדור, דאפילו מתכוון לעיקרו דיבורו סותר זאת[1].
בהמשך הסוגי" לקמן (יב.) איתא: "איזהו איסר האמור בתורה וכו"".
כתב הר"ן, דההו"א דמיירי שאביו נפטר ביום א" בשבת ראשון של ניסן ונדר מלאכול באותו היום, וכעת עומד בא" בשבת ראשון של ניסן אחר ואומר יהא יום זה עלי כיום א" בשבת ראשון של ניסן, וז"ל: "ואעפ"י דאיכא טובא חד בשבת דהיתרא קתני אסור, וש"מ בעיקרו קמתפיס".
וצריך להבין איך ניתן לפשוט לנידון דידן. וצ"ל לפי ההסבר הראשון בספק שגם כאן היה ניתן להסתפק בדעת בנ"א האם כוונתם כפשטות הלשון דהיינו יום א" בשבת דהשתא, או דכוונתם לאסור ומתכוונים ליום שנדרו בו. וא"כ ניתן לפשוט דכוונתם לעיקרו.
אך לפי ההסבר השני קשה מה היה שייך להסתפק כאן, כיוון דפשיטא דכוונתו לאסור הרי ודאי שיש לתלות שכוונתו ליום הנדור.
וי"ל בדוחק שספק זה שייך גם בימים, שכל ימי ראשון נחשבים יחידה אחת, אך כיון שנדר מאותו יום ראשון יש צד שנחשב לגביו כיחידה נפרדת.
והנה, לשון הרא"ש בפירושו על ראיית הגמ" מאיזהו איסר האמור בתורה, וז"ל: "בעיקרא קא מתפיס באותו חד בשבא שאוסר עליו אכילת בשר, משום דהנודר לאסור קמכוון, הלכך תלינן באיסור", עכ"ל.
ומדבריו משמע שספק הגמ" הוא בכוונתו, והצד של בעיקרו הוא דאמרי" שכוונתו לאסור.
המהר"ש דעסויא הגיה בדברי הר"ן שלשון הנודר היא "יהא יום זה עלי כיום אחד בשבת", בלי "ראשון של ניסן". וביעב"ץ קיים הגירסא שלפנינו.
ובפשטות נראה, שכוונת ההגהתו של מהר"ש דעסויא היא, דהיכא דאמר בפירוש "ראשון של ניסן" פשיטא שכוונתו ליום שמת בו אביו שהרי הזכיר את חודש הפטירה, ובכה"ג לא הסתפקנו.
לפי"ז פשוט הוא שלמד שהספק הוא בדעת בנ"א ולא ספק עקרוני במהות החפץ שמתפיס בו.
והנה, בראיה הקודמת של הגמ": "ת"ש נותר ופיגול וכו"", פירשו הראשונים דע"כ מיירי לאחר זריקת דמים, וא"כ הבשר מותר באכילה, ואיסורי נותר ופיגול שבו הם בגדר דבר האסור שא"א להתפיס בו.
א"כ, ראיית הגמ" היא שבעיקרו מתפיס, דהיינו בקדושתו שקודם זריקת הדמים.
אולם, המפרש כתב בהיפך, דכעת כשהוא נותר חשיב דבר הנדור, ואי מתפיס בעיקרו מותר, דעיקרו היינו לאחר זריקת דמים. וא"כ הגמ" באה לפשוט דבהשתא מתפיס.
והחת"ס ביאר שיטה זו, דנותר חשיב דבר הנדור כיוון שאיסורו בא מכוח הנדר הראשון, והא דעיקרו של הנותר הוא לאחר זריקת דמים ולא לפני הזריקה, מפני שקודם הזריקה לא ראוי לבוא לידי נותר, עיי"ש.
אך יש לתמוה לשיטה זו מה הצד דבעיקרו מתפיס, דלכאו" כל הצד של מעיקרא הוא בכדי לאסור.
הר"ן בהמשך הסוגיא (יב: ד"ה לימא כתנאי) כתב לגבי האומר "הרי זה כבכור" דבסתמא בעיקרו מתפיס, אפילו לצד שבאומר "זה כזה" בדהשתא מתפיס. הנה, הר"ן לא ביאר את הסברא, אך נראה מדבריו שאין זה מדין סתם נדרים להחמיר, אלא מפני שעיקר שמו של הקרבן הוא לפני זריקת דמים.
לפי"ז נראה לומר, דהספק לדעת המפרש באומר זה כזה הוא האם מתייחסים לחפץ כמות שהוא כעת, או לעיקרו מכיוון שזהו עיקר מהות החפץ, אעפ"י שהשתנה. וע"כ גם אם בעיקרו הוי היתר הרי ניזיל בתר עיקרו לצד זה.
ואולי ניתן לתלות ספק זה בחקירה במהות התפסה כשאומר "זה כזה", האם היא המשכת הקדושה מהחפץ או דימוי. דלצד של המשכת קדושה בעינן שיתפיס בקדושה שנמצאת כעת בחפץ, אך לצד של דמיון אפש"ל שמדמה לעיקר מהות החפץ.
בשלהי הסוגיא (דף יג. ד"ה ולעניין הלכה) כתב הר"ן בשם הרמב"ן להוכיח דלמסקנא בדהשתא מתפיס, מהאומר "הריני נזיר ושמע חברו ואמר ואני ואמר חברו ואני", דבהותר האמצעי ממנו ולמטה מותר.
ואם איתא דבעיקרו מתפיס – הרי האחרון לא התפיס בקודמו אלא בנזיר הראשון, והרי הוא לא הותר.
ולכאו" יש לתמוה מה הראיה של הרמב"ן, הרי בפשטות כל הצד לומר דבעיקרו מתפיס הוא מפני שדווקא עיקרו אסור והרי כוונתו לאסור, ואילו בהא ד"הריני נזיר ושמע חברו ואמר ואני" בשעה שהתפיס כולם היו אסורים ורק לאחר מכן נשאל האמצעי, וא"כ בזה אין ספק שמתפיס בדהשתא. אך אם נפרש שהצד של בעיקרו אינו מפני ששם האיסור אלא מפני שזהו עיקר שם הדבר, א"ש, דאף בנידון דידן הנזיר הראשון הוא עיקר הנזירות כאן.
אכן הרמב"ם (נדרים א, טו) פסק דבעיקרו מתפיס, וי"ל דהא דלא הוקשתה לו ראיית הר"ן מפני שפירש את ספק הגמ" כמו האפשרות הראשונה.
איברא, דבחידושי הגר"ח על הש"ס כתב בדעת הרמב"ם וז"ל: "הנה נראה דהך שאלה אם בעיקרו או בדהשתא אינה חקירה בדעת האדם איך היא דעתו, אי התפיס באיסור הקודם או בדהשתא, אלא השאלה אי מתפיס בעיקר הדבר דהוא סיבת האיסור דהיינו בחלות הקדושה שבהם, או באיסורים הנמצאים בו עכשיו וכו"" עכ"ל. ועיי"ש שכתב ליישב בזה שיטת הרמב"ם לגבי בכור.
ולפי הסבר זה, קשה לכאו" על פסק הרמב"ם מהא דמי שאמר הריני נזיר וכו".
ושמא יש לחלק דגבי נזיר אעפ"י שעיקר הנזירות היא בנזיר הראשון, כיון שהם גופים מחולקים אין לומר שמתפיס בראשון[2].
יש להעיר קצת על שיטת הר"ן והמפרש בהבנת הספק מראיית הגמ" מאיזהו איסר האמור בתורה, לגירסת מהר"ש דעסויא שלשון ההתפסה היא "כיום א" בשבת", דלכאו" אין שום סברא שעיקרם של כל ימי ראשון הוא דווקא היום שמת בו אביו. אך לגירסתנו ניחא, שהרי מזכיר את יום השנה של הפטירה, ושפיר י"ל דלדידיה יום הפטירה עצמו הוא עיקרם של כל ימי השנה של הפטירה.
התוס" שם הביאו גירסא דקמ"ל כיוון שיום זה אינו אסור אלא מדרבנן חייל. וכתב, דרש"י לא גרס לה, דהא אף בדאו" קיי"ל דנדרים חלים על דבר מצווה.
והתוס" כתב ליישב הגירסא, דהא דקיי"ל דנדרים חלים על דבר מצווה היינו דווקא לבטל, כגון קונם סוכה לישיבתה, אך לקיים אין איסור חל על איסור. עוד תירצו התוס" דודאי חל הנדר על איסור דאו", אלא דבאיסור דאו" לא יחשב כדבר הנדור שאפשר להתפיס בו כיון שהיה אסור בלא נדרו.
והנה בדעת רש"י צ"ל, דהחידוש בברייתא הוא שנדרים חלים ע"ד מצווה. וקצת קשה לפי"ז מדוע הברייתא נקטה מצווה דרבנן. לפי התירוץ הראשון של תוס" צ"ל שהחידוש הוא עצם החילוק בין מצווה דאו" למצווה דרבנן לעניין נדר לקיים דבר מצווה.
לפי התירוץ השני בתוס" החידוש מבואר, אך צריך להבין הסברא, אם חל הנדר מדוע א"א להתפיס בו.
ניתן לומר שזו סברא בדעת בנ"א, שכיוון שאינו מפרש באיזה מהאיסורים של אותו היום מתפיס אמרינן שמתפיס באיסור העיקרי של אותו יום, והרי הוא דבר האסור. אך צום גדליה כיון שאינו אסור אלא מדרבנן אין איסורו חשוב עיקרי ביחס לנדרו.
אלא, דיש להקשות ע"כ דאדרבא, נימא סתם נדרים להחמיר, וכיוון שמתכוון לאסור מסתמא מתכוון להתפיס בנדרו אעפ"י שאינו האיסור העיקרי.
ואפילו לשיטת המפרש בספק הגמ", שהצד שבעיקרו מתפיס הוא מפני שזהו עיקר מהות החפץ ואזלינן בתריה אפילו כנגד הסברא שכוונתו לאסור, הרי כעת אנו מפרשים את הברייתא לפי הצד דבהשתא מתפיס.
ושמא יש לחלק, שהצד של "בדהשתא קא מתפיס" אינו חולק על הסברא שעיקר חשיבות החפץ היא בעיקרו, אלא כיון שכעת החפץ השתנה ואין בו את האיסור שהיה בו בהתחלה הרי דהפשטות היא שהאדם מתכוון למצבו כעת. אך אם האיסור שהיה בהתחלה עדיין קיים, אדרבא, י"ל שמתכוון אליו כיון שהוא עיקר החשיבות וגם זהו מצבו כעת.
עוד י"ל, דגזיה"כ שצריך להתפיס דוקא בדבר הנדור שאינו דבר האסור כלל. וזאת י"ל עפ"י דברי הר"ן לקמן (יד.), דהטעם שא"א להתפיס בדבר האסור הוא: "דהיכי לימא ככר זה עליי כבשר חזיר, לא אפשר, דבשר חזיר אסריה רחמנא והוא לא אסריה". וה"נ י"ל הכא, דכיוון שהוא גם דבר האסור לא יוכל להיות כמוהו.
אך יש להקשות על הסבר זה, דהא לעיל דחתה הגמ" גבי נותר ופיגול דמיירי בבשר עולה ובהשתא קא מתפיס, והרי השתא יש גם איסור עולה שהוא דבר הנדור וגם איסור פיגול שהוא דבר האסור, ואפ"ה יכול להתפיס.
והנה לקמן גבי כחלת אהרן ותרומתו נחלקו הראשונים אמאי חשיב דבר האסור:
הר"ן כתב, דכיון דבשעת ההפרשה לא חילק בין כהנים לזרים ואפ"ה מותר לכהנים, א"כ אין האיסור מחמת נדרו והוי דבר האסור.
אך לשון התוס" שם כך היא: "וא"ת והלא קדושת התרומה חלה ע"י דיבור והפרשה, וא"כ הוי דבר הנדור. וי"ל מ"מ אין האיסור שבתרומה בא ע"י הפרשה, שהרי קודם לכן נמי היה אסור משום טבל וכו"". משמע מדבריו שמחלק בין קדושת התרומה לאיסור, דאעפ"י שהפירות השתנו מטבל לתרומה ע"י פיו, אך כיון שלא נוצר כאן איסור ע"י פיו שהרי גם בהיותם טבל היו אסורים, תו לא חשיבי דבר הנדור. א"כ דבר הנדור לא הוי אלא כשהנדר מחדש את האיסור. אך אם כבר היה אסור – אעפ"י שהנדר חל ולוקים עליו – א"א להתפיס בו, דלא חשיב אסור מחמת נדרו.
לפי"ז י"ל גם בנידון דידן, דדווקא גבי יום שנהרג בו גדליה בן אחיקם כתב התוס" בשבועות דאי הוי איסור דאו" לא היה נחשב דבר הנדור אעפ"י שהוסיף נדר, כיון שהנדר לא יצר את האיסור ביום זה. משא"כ בנותר ופיגול של עולה הרי הנדר קדם לאיסור, ושפיר חשיב דבר הנדור אעפ"י שנוסף גם איסור דנותר, כיון שהאיסור נוצר ע"י הנדר.
הנה, שיטת הר"ן לקמן (יח.) דהא דנדרים חלים ע"ד מצווה היינו אף לקיים, וא"כ אינו יכול לסבור כהתירוץ הראשון בתוס" בשבועות.
ולפי"ז צ"ל שסובר כגירסת רש"י, או כהתירוץ השני בתוס". אלא דלפי"ז צריך להבין מה החילוק בין זה לבין חלת אהרן ותרומתו שתירץ הר"ן באופן אחר מתוס".
וי"ל דס"ל לר"ן, דדווקא בכגון צום גדליה אי הוי איסור דאו" הרי תוספת הנדר לא הייתה מחשיבה אותו כדבר הנדור, שהרי סיבת האיסור הקודם עדיין קיימת, שאיסורו של היום קיים גם לאחר נדרו. אך לגבי טבל ותרומה, אעפ"י שלא היה הפרש היתר ביניהם, אך כיון שכעת מלבד התרומה אין סיבה אחרת לאסור שהרי הפירות כבר אינם טבל – שייך לומר שאיסורו מחמת הנדר והוי דבר הנדור.
[1]הערת מערכת: עי" עוד בעניין זה בשו"ת הריב"ש (סי" שנ), תוס" נזיר (כב. ד"ה "מר זוטרא" בריש דבריו).
[2]ולא דמי לאיזהו איסר האמור וכו" די"ל שהימים חשובים יחידה אחת וכדלעיל.
