בעל שליח לחרטת אשתו / ח:

בעל שליח לחרטת אשתו / ח:
הרב נתנאל אוירבך



בעל שליח לחרטת אשתו/ ח:

 בגמ" איתא: "בעל מהו שיעשה שליח לחרטת אשתו. א"ל אי מכנפי אין אי לא לא. ש"מ תלת – ש"מ בעל נעשה שליח לחרטת אשתו, וש"מ לא שרו למשרי נדרה באתרא דרביה, וש"מ כי מכנפי שפיר דמי."

ויש לשאול כמה שאלות יסוד בסוגייא:

א.      מדוע דווקא בעל.

ב.       מדוע דווקא לחרטה.

ג.        מה מועיל מכנפין.

ד.       כיצד סוגייא זו משתלבת בדברי הגמ" לעיל שעסקה בנידוי.

 הנה, הר"ן  (ד"ה בעל) הביא דברי הרמב"ם דס"ל דדוקא בעל נעשה שליח לחרטת אשתו אבל לא אחרים, דצריך שיהיה הנודר בפני המתירים והבעל כאשתו. והביא ראייה מהירושלמי שהסתפק בעניין מתורגמן, ומוכח דבענין שהנודר עצמו יהיה לפני המתירים.

ורב אשי נקט להלכה, דלא הקלו לבעל אלא דווקא במקום שכבר היו מכונפים, אך לכנופי לכתחילה לא שרי.

ובהמשך דבריו, הביא הר"ן דברי התוס" שלמדו הפוך. שבאחרים פשיטא שנעשה שליח, דאין צורך שהנודר יהיה בפני המתירים, אלא בבעל יש לחשוש שמא יוסיף על חרטת אשתו. ופשט רב אשי, גדם בבעל ל"ח שיוסיף אם המה מכונסים, אך כשמכנסם לכתחילה חיישינן שמתוך טורחו יוסיף בחרטה.

והביא דברי רבינו שמשון, שאפשר לשלוח חרטתו בכתב ידו לבי"ד, "שאפילו בלא ידיעת הנודר יכול החכם להתיר כיוון שיודע שהנודר מתחרט, דהתרת חכם הרי היא כהפרת בעל".

חזינן, דנחלקו הראשונים בשאלת היסוד בסוגייא, האם בעינן התרת נדרים בפני הנודר ממש. דהרמב"ם והירושלמי סברי דבעינן, אך התוס" והר"ש סברי דלא בעינן.

ויש לעיין בסברת מחלוקתם זו.

ונראה לחקור בהתרת חכם כיצד פועלת היא, וניתן להבין ג" אפשרויות:

א.      חכם מתיר כמו בעל, כשם שלבעל יש כוח להפר נדרי אשתו ללא ידיעתה כן יש כוח לחכם. וביאור הדבר הוא, דכל הנודרת ע"ד בעלה היא נודרת וכמו"כ בחכם האדם נודר ע"ד חכמים שירצו כשם שמצינו בעניין "כל המקדש" בקידושין.[1]

ב.       חכם אינו כבעל, דאין לו כוח התרה עצמי, אלא תפקידו הוא להפעיל את הנודר לעקור את נדרו. כלומר, הנדר ניתר ממילא ע"י שנעשה נדר טעות, אלא אין בכוח האדם ליצור  נדר טעות אשר ע"כ נצרך חכם. ולפי"ז, פעולת החכם אינה עצם ההתרה אלא להגדיר את הנדר כנדר טעות.

ג.        החכם אינו פועל כלל בחרטת האדם, אלא לאחר שהאדם התחרט בעינן כוח של תורה לעקור נדר, מצד "דלא אתי דיבור ומבטל דיבור" ולכך בעינן לחכם שיתיר בפועל את הנדר. כלומר, התורה נתנה כוח לחכם להתיר נדרי טעות וחרטה.[2]

 והנה, לדרך א", נראה פשוט שאין צריך בפניו, דלעצם כוח ההפרה אינו תנאי שיעמוד בפניו.

לדרך ב", בעינן שיעמוד בפניו, דיש קשר בין החכם לבין הנודר, דע"י פעולת שניהם ניתר הנדר. ולדרך ג" יש לחקור, האם ההתרה היא להוציא את הנדר מן הנודר או לפרק את הנדר בעצמו וללא צורך בנודר עצמו.    

ולפי"ד אלו, נראה דהתוס" סברי כדרך א" או כדרך ג", דלא בעינן בפניו.

והרמב"ם מוכרח לסבור כדרך ב" או כדרך ג", דבעינן בפניו, דכתב הרמב"ם (שבועות ו, ד): "זה שנשבע הוא שיבוא לפני החכם להתיר לו…ואינו עושה שליח להישאל לו על נדרו. והבעל נעשה שליח לחרטת אשתו ומתירין לה ובלבד שיהיו הג" מקובצים אבל לא יקבץ אותן להתיר לה לכתחילה. ואינו נעשה שליח להתיר נדר אשתו".

ולכאו" סותר דבריו מיניה וביה, האם בעל נעשה שליח להתרה או שינו יכול להתיר נדרי אשתו.

ועוד צ"ב, כיצד מועיל בעל.

והמאירי ביאר בדעת הרמב"ם, וז"ל: "היתר חכם אינו ע"י שליח אלא בפני הנודר, ואף הבעל דווקא נעשה שליח לחרטת אשתו אבל לא להתיר נדרי אשתו".[3] ונראה דלמד, דהחכם אינו פועל עצם החרטה ואף בעל יכול לעשות זאת, אלא דלעניין ההתרה בעינן שהנודר יהיה לפני המתיר, דא"א להתיר הנדר ללא הנודר. אשר לכן, בעל נעשה שליח לחרטת אשתו והחכם יתיר את הנדר בפניה.

אולם, צ"ב בביאור זה דהרי כל עניין החכם הוא לצורך ההתרה ולא לעניין החרטה, א"כ מדוע לא יתאפשר שאחר יהיה שליח לחרטה. והיה ניתן לומר, דאה"נ דבעל לאו דווקא נעשה שליח לחרטת אשתו, אלא נקט הרמב"ם בעל דווקא למעט שאינו יכול לכנף לכתחילה שמא יוסיף על חרטתה.

והרדב"ז מבאר בדעת הרמב"ם, דהא דבעינן בפניו הוא מתרי טעמי. כדי שיתבייש ולא יהיה רגיל בשבועות, ועוד, כדי שיהיה אפשר לחקור את החרטה ולפיכך שולח חרטתו בכתב פסול, דא"א לחקור ואינו מתבייש בדבר. ובבעל מועיל מפני שקי"ל בכל דוכתא דבעל כאשתו, וכל הספק בגמ" הוא דחיישינן שמא יוסיף הבעל על החרטה, אך ללא חשש זה פשוט שמועיל ולא היה מיבעי מידי.

והדברים צ"ב, אם כל העניין הוא ידיעה על אמיתות החרטה, מדוע לא מועילים אחרים.

וביאר את סו"ד ההלכה, דאע"פ שיכול להיות שליח אל החכם שיתיר נדר אשתו, אך בעצמו אינו יכול להתיר נדרה ואפילו קיבל רשות מן החכם.[4]

ויש להקשות, דהרמב"ם בפיהמ"ש (נגעים ב, ה) פסק לא כר"י ולא כר"מ, דאדם יכול לראות נגעי אשתו וקרוביו ולהתיר נדריהם.

והלח"מ למד בדברי הרמב"ם, דבעל נעשה שליח לחרטה אך לא לפתח. דדווקא בחרטה אין חשש שיוסיף משא"כ בפתח דחיישינן טפי. ודבריו מדוייקים מלשון הגמ" דשאלה דווקא על חרטת אשתו ולא על כל שאלה. ולדבריו יש לעיין מה יועיל בעל.

ונראה להציע ביאור בדעת הרמב"ם בהצורך בפניו, דהנה, נחלקו הר"ש וההגה"ה בביאור המש" נגעים (ב, ה) האם במקום שמצטרף הבעל עם ג" יהיה כשר ויחקרו היטיב[5], או שמא זהו פסול בעצם דאינו יכול לדון כלל את אשתו.

והנה, פסק השו"ע (יו"ד רלד, נו) דבעל נעשה שליח להישאל על נדרי אשתו. ובהלכה שאחריו פסק, שאין בעל מצטרף עם ב" להתיר נדרי אשתו, אבל האב כן יכול להצטרף.

והש"ך (ס"ק ע) "אע"ג דאמרינן לעיל, דאין אדם יכול לעשות שליח להישאל על נדרו, בעל שאני דאשתו כגופו דמיא, ומה"ט אין הבעל מצטרף עם ב" להתיר נדרי אשתו והאב מצטרף".

הרי חזינן חידוש גדול, דהסיבה שבעל נעשה שליח הא הסיבה שאינו מצטרף עם ב", דאין זה משום חשש שמא לא יחקור היטיב אלא הוא חסרון מהותי הנובע מדין "אשתו כגופו", ולא כדברי הר"ש.

ובביאור הדבר נראה עפי"ד הראב"ד (הובא ברא"ש מכות סי" יד): "קמ"ל דאשתו כגופו ואין זה עדות כלל, הלכך פלגינן דיבורא, כדפלגינן בגופו", והמשמעות היא, "כגופו" אין זה כלל עדות ולא יהיה דין של "עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה". כלומר, "אשתו כגופו" יוצר גדר של בעל-דין ולכן אינו פוסל את שאר העדים, דאינו בכללם.

ולפי"ז נבאר כאן, דהצורך בבפניו אינו נובע מתוכן התרה, אלא דנדרים הוו מעשה בי"ד וללא בע"ד לא שיך לעשות מעשה בי"ד, אשר לכן הבעל יכול לייצג את אשתו כבע"ד לעניין התרת נדרים ובי"ד יוכלו להתירה, דלא בעינן את הנודר לעצם ההתרה אלא כדי לפתוח את הדיון וכוח ההתרה עצמו מסור הוא לבי"ד.

והקר"א ביאר בדרך זו את הצורך בפניו, מדין בי"ד. אך התקשה, דהרי מתירים נדרים בלילה וע"י קרובים, דבר המוכיח שלא בעינן בי"ד. ונראה ליישב, דאכן דהתרת נדרים אינה פסק דין של בי"ד. אך בכדי שיהיה כוח לחכם להתיר בעינן מעמד של בי"ד, לכך בעינן בע"ד, דלא יתכן שבי"ד יפעלו ללא תביעת בע"ד להיכנס לדיון, אך עצם ההפרה אינה דין.

לפי"ד, ניתן ליישב את דברי הרמב"ם בפיהמ"ש, דפסק לא כר"י ויכול הבעל להתיר נדרי אשתו, מדברי השו"ע, דפסק שאין הבעל מצטרף להתיר. ולפי"ד מובן, דכל דברי הרמב"ם בפיהמ"ש עוסקים בראיית מום בבכור בהמה והתם הוי משום חשש שמא יתיר לעצמו ובהכי פסק הרמב"ם דלא חיישינן שיקל לעצמו. אבל נדרים אינם מטעם של חשש, אלא מדינא דבעינן בע"ד ובהכי לא מועיל בעל מחמת דאשתו כגופו והוי בע"ד שאינו יכול לדון כלל. ולפי"ז לא קשיא ע"ד הרדב"ז.

ולאור דברינו, יש לקבל דברי הרדב"ז בביאור דברי הרמב"ם, דכוונת הרמב"ם שבעל נעשה שליח – בע"ד לתת כוח להפרת חכם אך הבעל בעצמו אינו יכול להיות דיין כיוון שהוא בע"ד.  

 אולם, שיטת תוס", דלא בעינן להתיר בפניו, יתפרש ספק הגמ" הקם חיישינן שהבעל יוסיף בחרטת אשתו, ותשובת הגמ" דאי לא מכפי לא מועיל.

והרא"ש (סי" ז) הביא דעת הר"א ממיץ, דגם להוספת בעל אין לחשוש, כמו"ש הריטב"א (פב:) דלא חיישינן שהבעל יוסיף מפאת שחמור עוון נדרים שבגללו בנים מתים, וספק הגמ" הוא בנידון מיוחד, שהאשה רצתה שהבעל יתיר לה והבעל עצמו לא רצה להתיר במקום רבו והשתא רוצה הבעל ליקח חרטת אשתו לחכם שיתיר, דיש כוח לחכם להתיר כמו כוח הבעל "דהתרת החכם

כהפרת הבעל". והספק הוא האם אמדינן את דעת האשה שמתביישת שיספר לחכם את נדרה ומעדיפה לקיים את הנדר מאשר לספרו לחכם.[6]

והקשה הקרבן נתנאל (אות ס): "בשלמא הפרת הבעל מכאן ולהבא הוא מיפר ולא צריך דעת אשה כלל, משא"כ בהתרת חכם נראה כמו דין דהא בעינן תלתא, מהיכא ילפינן דלא בעינן שהיא צריכה להיות בעצמה בפני החכם לשאול את פיה על הפתח או על החרטה". והביא דברי הירושלמי כראייה לדבריו, דיש חילוק בין הפרה לחרטה, דבחרטה בעינן לפניו ומועיל בתורגמן רק כאשר עומד הנודר לפנינו.

ונראה שהבין הק"נ, דהפתח והחרטה המה חלק מעצם התרת נדרים והם כוח ההיתר בעצמו ולכן הקשה דבעינן שיהיו בפני החכם גם בחרטה.

אך נראה לומר, דהתוס" והרא"ש סברי דאכן אין הפתח והחרטה חלק מכוח ההיתר, דעצם ההתרה הרי שווה היא להפרה, כדרך א" שהחכם מיפר בכוח עצמו, אלא דיש כללים מתי החכם משתמש בכוח זה ורק אם יש חרטה לפתח אזי אמרה תורה לחכם להפר, אך אלו הם רק תנאים וסיבות להפרה ולא כוח ההפרה בפועל.

אשר לכן, ההשוואה בין חכם לבעל נכונה ומדוייקת, דכוח ההיתר נמצא ביד החכם, דלא מצינו התרה לעצמו דלא יחל דברו ואין כוח זה מסור אלא לחכם ומשו"כ אין צריך להתיר בפני הנודר, דכל הפעולה מיוחסת אל החכם ולא אל הנודר. ואלו הם דברי הירושלמי, שחרטה בעינן בפניו, מטעם שהיא לא חלק מהנדר, אבל ההתרה עצמה שהיא כוח המתיר בעינן בפניו.[7]

ולפי יסוד זה, דיש להפריד בין החרטה לבין עצם ההתרה, היה ניתן לבאר את דברי הר"א ממיץ: דהאשה מתחרטת על תוכן הנדר, שהרי אמרה לבעל שיפר לה, וכל הספק הוא שבושה היא לספר לחכם ותיגבר הבושה על הרצון להתחרט. ונראה כוונתו, דס"ד דבעינן בחרטה לא רק הרצון להתחרט מעצם הנדר אלא גם את הרצון להישאל לחכם, וכאשר לא גילתה דעתה על הרצון להישאל לחכם אלא רק על החרטה, הוי ספק. ורב אשי פשט,דלא בעינן רצון להישאל, דהרי הוא חלק מהחרטה. דיש הבדל בין עצם החרטה לבין השאלה עליה, דהחרטה היא לעצם הנדר ומכאן והילך לא בעינן לדעת האדם.

אך בלשון הר"א ממיץ כתוב אחרת: דכל הספק הוא רק באומדנא בלחוד, האם בביזוי כה"ג האשה מוכנה לסבול. ורב אשי ענה, דמכנפי אינו ביזוי גדול ואמדינן דעתא שרוצה גם במקרה כזה, אך לכנף במיוחד להתרה זו הוי בושת גדולה ואמרינן דהייתה מעדיפה לקיים נדרה.

ולפי"ד הר"א ממיץ, אין דיון מיוחד  בבעל אלא כך היה הנידון, ועצם הספק אינו האם בעל נעשה שליח אלא האם גם מדעת כך האשה התחרטה, ודוחק בלשון הגמ".

 שליחת כתב ידו

רבינו שמשון כתב שאפשר לשלוח כתב ידו לחרטתו.

ולמד הר"ן מכך שאין צריך להתיר בפניו וסגי ע"י שליח. מבואר מהר"ן דאיו חילוק בין חרטה להפרה ובתרוויהו לא בענין בפניו.

אך המאירי ביאר בדעת הרמב"ם לחלק דחרטה בעינן בפניו והתרה לא בעינן בפני, ובכך חולק הוא ע"ד רבינו שמשון שסבר דלא מחלקים בניהם. אולם, הריב"ש (סי" שע) נקט להיפך, דחרטה בעינן בפני הבי"ד אבל התרה אין צריך בפני הבי"ד. והוסיף, דגם הרמב"ם שסבר שלא מועיל חרטה אלא בפניו יכול להסכים לדברי הרבינו שמשון, שאפשר לשלוח כתב ידו לחרטתו לבי"ד.[8]

וכ"כ הריטב"א (פא:) דכתב ידו הוי טפי מועיל מאשר שליח, דהוי כגופו.[9]

וניתן לסייע להבנה זו, דמועיל כתב ידו טפי משליח, דבדיני עדות דשליחת כתב ידו כשר לעדות משא"כ עד מפי עד.

ויסוד המחלוקת בין המאירי והריב"שתלוי בב" דרכי ההבנות לעיל, בהצורך בפניו, דהריב"ש שנקט שהחרטה צריכה בי"ד, אשר לכן סבר דשליחת כתב ידו מועילה דהוי רק עניין של ידיעה על החרטה. אך המאירי שסבר דבעינן התרה בפניו, הרי וודאי ששליח עדיף טפי מכתב ידו מפני שאין אפשרות לנציגות בשעת קבלת ההיתר.

 שיטת הרשב"ם בתוס"

התוס"הביא דברי הרשב"ם, המבאר את הקשר בין הסוגייא הכא לבין הסוגייא דלעיל בנידוי.

ובדברי הרשב"ם ברא"ש, הקשה עוד דאם בעל נעשה שליח להתיר נדרי אשתו, א"כ הרי אינה מתבזה בבי"ד מדוע אמרינן בגיטין (מו.) דאין אדם רוצה שתתבזה אשתו בבי"ד, הרי אפשר ע"י שליח. 

ולכן גרס: "הו"ל נידוי לדביתהו". והספק הוא האם נידוי בחלום נחשב בפניו וצריך התרה בפניה או לא. ורב אשי ענה, דאם מכנפי הרי מסתייעא מילתא  ויכול להפר שלא בפני האשה, ואם לא צריך לאסוף אנשים ולהתיר לפניה.

והמאירי דחה הראיות, דנקט דמעשה דרבינא אגב סיפא הוא דשמתא מתיר אפילו יחיד, ויש ביזוי לאשה אפילו כשהבעל הולך בעצמו לבי"ד מפני שיוצא עליה שם נדרנית, כמו"ש בפרק "אלמנה ניזונת", שאע"פ שיכולה לשלוח שליח לתבוע מזונות בבי"ד עכ"פ יש בזיון בכך שאלמנה תובעת ולא בזיון מעצם ההגעה לבי"ד.

 

סיכום

האם צריך התרה בפניו

תוס", ר"א ממיץ: לא בעינן בפניו.

מאירי: בפניו בשביל ההתרה.

הקרבן נתנאל, ריב"ש: בפניו בשביל החרטה.

 

מדוע דווקא בעל

תוס": שמא יוסיף, אחר ל"מ.

ש"ך, ריטב"א: בשביל בע"ד או משום קולא דרבנן, אחר ל"מ.

ר"א ממיץ: אין יתרון לבעל טפי מאחר.

 

שליח לחרטה דווקא?

מאירי: חרטה דווקא ולא התרה.

הר"ן: אין חילוק.

לח"מ: דווקא חרטה ולא לפתח דחיישינן טפי.

ריב"ש, קרבן נתנאל: התרה לא בעי כלל, ודווקא חרטה.

 

דברי הר"ש – שליחת כתב ידו

ר"ן, מאירי: מוכח מכאן שאין צורך בפניו כלל, שליח עדיף מכתב.

ריטב"א, ריב"ש: כתב עדיף משליח.

 

ביאור ספק הגמ"

תוס": האם חשש שמא בעל יוסיף.

רמב"ם: האם "אשתו כגופו" מועיל.

ר"א ממיץ: האם אומדנא שמתחרטת אע"פ שמתבזת.

רשב"ם: האם נידוי בחלום חשיב בפניו.

 

מדוע לא מכנפין

תוס": מתוך שטורח יוסיף.

רשב"ם: לא מסתייעא מילתא.

ריטב"א, ריב"ש: לא הקלו להקהיל קהילות לחרטה.



[1]כ"כ לבאר הכלי יקר (במדבר ל, ג).

[2]הנה, ג" צדדים אלו תלויים במחלוקת: דישנה מחלוקת המהרי"ט  (שו"ת ח"א סי" יט) ואביוהמבי"ט, האם החכם פועל ממש בהתרה או שאין צריך התרת חכם אלא יכול הנודר עצמו להתיר לעצמו, ומה שנצרך חכם הוא רק דין דרבנן אך ההתרה נעשית ע"י נדר טעות.

וכן מצינו דעת רש"י (עירובין סד: ד"ה אין) דנקט לבאר לשון הגמ" "אין פותחין כך, וז"ל: "אי"צ לפתוח לו בחרטה, אלא החכם עוקרו אע"פ שאינו מוצא לו טעם עקירה", וכן היא שיטת התוס" ישנים (כא: ד"ה אילו), וז"ל: דמן התורה אי"צ חרטה, אלא החכם מתיר בלא שום חרטה דכתיב לא יחל דברו…ורבנן הוא דתיקנו לפתוח בחרטה". ולפי"ז מש"כ בגמ": "אין פותחין בחרטה", לא כמו"ש התורי"ד שם  דחיישינן שמא ישקר, אלא דאין כוח לחכם להתיר. והנפק"מ תהייה בסוגיית נזיר שהתחרט (ט:) האם כשהתחרט הוי קרבנו חולין לעזרה או לא, ונחלקו בכך הר"ן (ט:) והתורי"ד (כא.), ואלו הם ב" הצדדים האם חכם פועל בהתרת הנדר או הנודר פועל בהתרת עצמו.

והצד המשלב בין השניים, דבעינן חכם בצירוף לנודר, כ"כ התורי"ד (כא.) לבאר לשון "פותחין לו בחרטה", וז"ל: כמו פתח פיך לאילם…" א"כ בי"ד פותחין לו פתח בכדי שיבוא לידי חרטה, דבר המצריך חכם בצירוף הנודר. ולפי"ז מש"כ בגמ": "אין פותחין בחרטה", היינו כמו"ש התורי"ד עצמו לשיטתו, דחיישינן שמא ישקר.      

 

[3]וכ"כ ר"א מן ההר ברמב"ם.

[4]ואפשר, שכן למד הר"ן ולא כהמארי. דלא חילק הר"ן בין חרטה לפתח ברמב"ם, ועדיין דברי המאירי מתיישבים טפי בלשון הרמב"ם, דקשה על הרדב"ז לשון "שליח".

[5]וכ"כ הברטנורא וכ"כ הריטב"א (פא:).

[6]והקרבן נתנאל(אות ע) סבר דלא כרבי יהודה דבעל יכול להתיר נדרי אשתו. אך הרא"ש עצמו פליג דלאו כל אינשי גמירי דינא. 

[7]דהק"נ למד בו לחבר בין חרטה להתרה, ואם בחרטה בעי בפניו ה"ה בהפרה, ולפימש"כ הוו ב" עניינים. והריב"ש (סי" שע) התקשה מירושלמי זה, דמשמע דלא בעינן בפניו דמתורגמן הוי כשליח. ודחה, דמצינו רק שליח לשמוע את ההיתר מהחכם אבל ר" יוחנן עצמו שהתיר ע"י אותו מתורגמן הבין את לשון האשה בעצמו, והמתורגמן נועד רק כדי שהאשה תבין את דברי ר"י שידע להבין את לשונה אך לא ידע לדבר בשפתה. עולה מכך, דהריב"ש למד דלהתרה לא בעינן בפניו אך לחרטה בעינן בפניו.

וב" דרכים אלו בביאור הירושלמי (מש"כ והריב"ש) הם ב" הדרכים לעיל בהצורך להתרה בפניו.

[8]אולם, עי" בריב"ש בתו"ד, דבתחילה נקט דגם מי שפוסל שליח דבעינן בפניו יודה בשליחת כת"י, ואח"כ הוסיף דלרמב"ם לא מהני כלל אף ע"י שליחת כ"י. וצ"ב.

[9]והסברא היא, דהוי טפי אוטנטי מאשר שליח, כשם שמצינו בגיטין דחתימת ידו כמאה עדים דהכתב זועק הוא ולכך עדיף על שליח שנתון לשינוי. הערה בריטב"א: עי" בריטב"א שהסתפק האם מועילה שליחות בדיעבד. ונראה דלמד דכל הדיון הוא רק מדרבנן והאם חכמים הקלו לוותר לאשה להתייצב בבי"ד, דלבעל הקלו ולא באחר. ולפי"ז יוסבר עניין כנופי, דכל מה שהתירו הוא דווקא בלא כנופי. וכעי"ז משמע בריב"ש בדעת הרמב"ם.

נגישות