אנו נמצאים כעת בשיאן של פרשיות השעבוד והגאולה ממצרים. אם נעקוב אחר הפסוקים נגלה שלאורך כל הדרך התורה כורכת באופן עקבי את היציאה ממצרים עם הכניסה לא"י "וגם הקימותי את בריתי אתם לתת להם את ארץ כנען" (שמות ו, ד) "והבאתי אתכם אל הארץ" (שם ו, ח) "והיה כי יביאך אל ארץ הכנעני…" (שם יג, ה) ועוד. אמנם, ניתן להסביר בפשיטות שיציאת מצרים היא תחילתו של מהלך שהמשכו בקבלת התורה וסיומו בכניסה לא"י ובבניין ביהמ"ק. אך לענ"ד יש מקום לנסות ולהעמיק עוד יותר. לשם כך ברצוני להקדים ולשאול שתי שאלות:
א. מיקומו של המעבר בין ספר בראשית לספר שמות מעורר תמיהה גדולה אצל המעיין, כיון שלכאורה הוא מהווה "חיתוך" באמצע הסיפור. התורה מספרת לנו על ירידת האחים למצרים והיינו מצפים שתמשיך ותספר על השעבוד שם והיציאה ורק אח"כ תעבור נושא (או לחילופין, להתחיל ספר חדש לפני הירידה למצרים – אבל ודאי לא לחתוך במיקום זה, באמצע הגלות!).
ב. האזכור הראשון בתורה לגלות מצרים מעורר גם הוא פליאה. אברהם אבינו נמצא בשיאו של מעמד מרגש של כריתת ברית בינו לבין הקב"ה בברית בין הבתרים כשלפתע הוא "מתבשר": "ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה" (בראשית טו, יג) האם אין מעמד מתאים יותר להנחית על אברהם מהלומה שכזאת (שלפי הגמרא בנדרים לב. היתה גם עונש לאברהם אבינו עצמו)?!
אלא, נראה לי שכדי לישב את שני הקשיים האלו, צריך לנסות להבין את מהותה ומטרתה של גלות מצרים. לשם כך נעזר בדבריו הנפלאים של המלבי"ם בפירושו לברית בין הבתרים: "הודיע לו שכמו שבאיש הפרטי יעברו עליו בנעוריו כמה יסורים ומכאובים, אם בעת הולדו, אם אח"כ מצמיחת השנים והחלאים הנקרים בילדים למען יזכך חמרם וירגישו אור נפשם כמו שכתב בחובת הלבבות, כן האומה אשר בחר ה'לסגולתו שם אותה תחילה בכור הברזל לצרף סיגי החומר ולזככה ולטהרה ע"י עוני ומכאובות…" . א"כ גלות מצרים לפי זה לא רק שאינה עונש, אלא להיפך, היא אבן יסוד בבנין האומה הישראלית וא"כ ברור שאין מקום מתאים יותר לבשר לאברהם על הגלות מאשר במעמד כריתת הברית בינו לבין הקב"ה על המשך קיום זרעו והפיכתו לעם.
ולפי זה מובן היטב גם המעבר מספר בראשית לספר שמות. ספר בראשית עוסק כולו רק ביחידים. בספר שמות דוקא מתוך גלות מצרים מופיעה ונגלית לפנינו האומה הישראלית, כפי שביאר את הדברים האברבנאל בהקדמתו הנפלאה לספר שמות: "… הנה אם כן הספר הראשון בא בספורי אנשים יחידים, קדושים אשר בארץ המה. והספר הזה השני, הוא בספורי האומה בכללותה. וכפי זא הבחינה היה ראוי שיקרא הספר הראשון "ספר היחידים" והספר השני הזה – "ספר האומה" …" אם כן נמצאנו למדים שגלות מצרים היא אבן דרך חשובה ומשמעותית ביותר בהפיכתו של עם ישראל מאוסף יחידים לאומה. ברור לפי זה שלא שייך כלל לדבר על גלות וגאולת מצרים מבלי אזכור שוטף של ארץ ישראל, כיון שאין המושג של עמ"י שלם ללא א"י, כדבריו המפורסמים של מרן הרב זצ"ל בהתחלת אורות: "ארץ ישראל איננה דבר חיצוני, קנין חיצוני לאומה, רק בתור אמצעי למטרה של ההתאגדות הכללית והחזקת קיומה החומרי או אפילו הרוחני. ארץ ישראל היא חטיבה עצמותית קשורה בקשר חיים עם האומה חבוקה בסגולות פנימיות עם מציאותה" (אורות, ארץ ישראל א).
