בס"ד
לפני כעשרים שנה, ימים מספר לאחר אירוסיי עם הנכדה הבכורה לבית כהנא שפירא, באתי בהתרגשות והפעם כחתן צעיר לבקר בבית הרב והרבנית ושוחחתי לראשונה באריכות עם הסבתא הרבנית פנינה ע"ה.
הרבנית כדרכה שואלת על המשפחה ועל מוצאה הליטאי, על האחים ושאר המשפחה, ואז ממש תוך כדי דיבור היא נכנסת למטבח, אולי להגיש משהו לאכול, כ"אישה הרוצה בתקנת בתה". אני שנותרתי לבד בסלון, ניגשתי אל ארון הספרים והוצאתי את אחת הגמרות. ישבתי אל השולחן ללמוד. ואז בזווית עיני אני רואה את הרבנית מתקדמת לעברי כדי להמשיך ולשוחח מן המקום שבו הפסקנו. הרבנית עמדה ממרחק, לא מבחינה בכך שאני רואה אותה מתקרבת, ואז בטרם תקרב היא שמה לב שאני לומד גמרא. היא נעצרת לפתע, עומדת במקומה כחוששת שמא תפריע לי מלימודי וצעדה אחורה חזרה למטבח על מנת שאוכל ללמוד ללא הפרעה, כאומרת אומנם היינו ממש באמצע שיחה ורק עתה נתוודענו כסבתא לנכד, אך לימוד התורה חשוב מן הכל ושום דבר בעולם לא חשוב ממנה.
אני זוכר כיצד באותו הרגע, חשתי שזכיתי להצצה קטנה ונדירה לחיים שהיו כל כולם מסירות נפש לתורה. הבנתי ולו במעט את המשמעות של "עזר כנגדו" למורי ורבי זצ"ל, ובאיזו מסירות הקדישה את כל חייה על מנת שיוכל לשקוד על דלתי התורה הקדושה.
מאז, בבואי ללמוד תורה מעם מורי ורבי זצ"ל היתה דואגת לכך שנוכל ללמוד ללא הפרעה והיתה מביאה פירות או מיני מזונות על מנת שנשיב את נפשנו בזמן הלימוד. ניתן היה לראות בעיניה עד כמה שמחה היא, עד כמה גאה היא בלימוד התורה.
כל כך היתה גאה ומתרגשת מתורתו של מו"ר זצ"ל עד שפעם אחת, כאשר תוך כדי הלימוד נכנס מורי ורבי זצ"ל לחדרו לכמה דקות, ניגשה אלי הרבנית כשברק בעיניה, ואמרה לי בהתרגשות כממתקת סוד – "אתה יודע, אבי, שרבני ירושלים אמרו על סבא שבלימוד התורה שלו הוא עוקר הרים וטוחנן זה בזה…"". ואני חושב לעצמי, הנה אני זוכה ללמוד תורה ולשמש את גדול הדור, מי שהרעיש את העולם כולו בתורתו עוד מימי נעוריו, כבר למעלה משישים שנה, מי שהיה דיין רב ראשי וראש ישיבה, והרבנית, אשתו, מתגאה בו ובתורתו ומתרגשת מלימוד התורה שלו כאילו היתה אשת אברך צעיר שזה עתה החל את לימודיו בכולל.
הרבנית לא רק הסירה את הטרדות מהרב על מנת שיוכל ללמוד, היא גם דאגה במסירות אין קץ לבריאותו ולכל צרכיו. דומני שכל תלמיד בישיבה מאותם הימים זוכר כיצד הייתה הרבנית דואגת לשלומו של הרב ומקפידה שהשיעורים במוצ"ש יסתיימו בזמן. מו"ר זצ"ל מצדו היה מכבדה יותר מגופו, ותמיד היה אומר בנוגע לעניינים שונים – "צריך לשאול את הרבנית".
בחתונתנו, לאחר שמו"ר זצ"ל סיים לערוך את החופה הוא עלה במדרגות יחד עם שאר המשתתפים והרוקדים בשמחה לעבר האולם. לפתע בקצה המדרגות נעצר הרב, הסתובב על עקביו ואמר "לא בירכתי את אשתי!". לתמיהת האורחים ירד הרב שוב במדרגות למקום החופה שם עדיין עמדה הרבנית ע"ה. הרב התקרב אל הרבנית וברך אותה בחיוך "מזל טוב מזל טוב" ורק אז שב למעלה למקום הסעודה באולם. היה זה לימוד גדול לכל הנוכחים שם.
המסירות האינסופית והתמיכה של הרבנית היו בלתי נתפסים, עד יומו האחרון של מו"ר זצ"ל. אפשר לכתוב על כך כל כך הרבה סיפורים, עד שהדיו יכלה והם לא יכלו. בערב סוכות תשס"ח יום לפני פטירתו של הרב כאשר הוא היה מורדם, שאלה הרבנית ע"ה האם הרב שומע את מה שאומרים לו ואז היא רכנה ואמרה באוזנו "אברום שיהיה רפואה שלמה, חג שמח". היה זה מחזה קורע לב. אהבה גדולה מסירות אין קץ ושותפות של כשבעים שנה הסתכמו במשפט אחד שהתברר למחרת כמשפט פרידה.
"שמע בני מוסר אביך ואל תיטוש תורת אמך". לימדנו שלמה המלך שיש מסורה של תורה מיוחדת שנמסרת דרך האמהות מדור לדור. הרבנית ע"ה היתה חלק ממסורת "תורת אמך" חיה זו. כאשר ביקש רבן יוחנן בן זכאי את יבנה וחכמיה הוא הוסיף לבקש גם את רפואתו של רבי צדוק. אמרו על כך בעלי המוסר, שישיבה ללא דמות מהדור הקודם כרבי צדוק, חסרה היא. הרבנית היוותה עבורנו גם את דמות ההוד הזו, את הקשר החי לרב קוק זצ"ל לרבנית קוק ע"ה ולבית הרב כולו.
בשעות של חסד היתה הרבנית מספרת על שאוולי העיר הליטאית שגדלה בה, על רבניה הגדולים רבי מאיר אטלס ורבי אהרן באקשט. היתה מספרת על דוד נתן (הוא הרב שלום נתן רענן, אחיה של הרבנית שהיה חתנו של הרב קוק) ועל בית הרב קוק. על אביה הרב יעקב אלעזר הירשוביץ שעלה עם אמה הרבנית צ"סנא כמה חודשים אחרי שהרב שלום נתן רענן נשא את בתו של הרב קוק לאישה.
נדמה היה שדרכה ניתן היה לראות באספקלריה המאירה את הוד הקדומים של הדורות שעברו. חן וזיו של גדלות תורה עוד מבית המלכות של מרן הרב קוק זצ"ל שהרבנית ע"ה חסתה בצילו, ראתה את הנהגותיו והנהגות הרבנית קוק ע"ה וסיפרה עליהם. בהיותה שם בת בית, ספגה מהקדושה ומהטהרה של הבית הגדול הזה שהאיר את כל בית ישראל. כמה פעמים סיפרה שכאשר הציעו לה לשידוך את הבחור העילוי דאז הרב אברהם כהנא שפירא היא התייעצה על כך עם הרבנית קוק ע"ה שאמרה לה – "הבחור הזה עוד ירעיש את העולם בתורתו". הנה, בעיניהן לא היה עולם אחר חוץ מעולם התורה.
הרבנית פנינה ע"ה היתה אישה משכלת, שנונה וחכמה. גם עת שכבה על ערש דווי, כאשר דיברה, התבטאה בישרות ובחדות האופייניים לה. באחד מימיה האחרונים בבית החולים, כדי להסיח את דעתה, סיפרה לה אשתי על כך שהיא מלמדת את התלמידות באולפנה תנ"ך ואמונה. הרבנית שתקה לרגע ושאלה –"ודרך ארץ את מלמדת אותן"? אולי ביטאה בכך את תמצית חייה. הרבנית ידעה המון וקראה כל דבר שרק אפשר, אך דרך ארץ ויראת השמיים הפשוטה היו העיקר שעליו נבנה הכל. כל חייה חיה בפשטות ובצניעות ללא גינונים וללא טקסים כשהאמת בלבד נר לרגלה. דוגמא אחת לכך היתה בערב הבחירות לרבנות הראשית, כאשר הלכה הרבנית ע"ה לכותל להתפלל על מנת שבעלה הרב לא ייבחר להיות רב ראשי, משום שחששה לבריאותו.
בכ"ז טבת עת נדם ליבה, ניטלה מאיתנו מי שהיתה מהשרידים האחרונים לדור הענקים, אישה דגולה וצדקת שהיתה עבורנו בחייה הגדולים דוגמא וסמל. חיבור חי אל הדורות הקודמים.
