דיין שדן דין אמת לאמיתו

דיין שדן דין אמת לאמיתו
הספד באזכרת השבעה


דיין שדן דין אמת לאמיתו

הראשל”צ הרב עובדיה יוסף שליט”א

מורי ורבותי. ההספד הראשון בתורה כתוב אצל אברהם אבינו “ויבא אברהם לספד לשרה ולבכתה” (בראשית כג, ב). הסיבה של הבכיה באה מכח ההספד. שידעו מעלת הנפטר.
ולבכתה נכתבת עם כ”ף קטנה. ואמרו דורשי רשומות שבכה עליה מעט (עי” בעל הטורים), והדבר יפלא אברהם אבינו חי עם שרה כמאה שנה, ומעלתה של שרה שנקראה יסכה ע”ש שסוכה ברוה”ק. ואמר לו הקב”ה עליה “כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה”, ואברהם היה טפל לה ברוח הקודש. צדקת כזו לא מגיע לה בפטירתה אלא בכיה מעט ולא יותר?
אולם עיניו של אברהם אינם כעיני החומר שלנו. עיניו היו רוחניות. כי היה נושא עיניו למרום ורואה את נשמתה הטהורה תחת כסא הכבוד, איך שמקבלים אותה בסבר פנים יפות, וקוראים בפניה אשת אברהם. בואי אֵם יצחק שפשט צוארו ע”ג המזבח. ואף הקב”ה שמח “רוכב ערבות שש ושמח בבא אליו נפש נקי וצדיק” (מו”ק כה, ב). ושמח בה ככלה חדשה, והיא צוהלת ושמחה, בעוה”ז הכל יסורין. ושם “שם ינוחו יגיעי כח”. ואם כן על מה יבכה. הוא שמח בשמחתה. אך מה יאמרו הבריות, אפילו על אשתו לא בכה. הלכך בכה מעט לצאת ידי חובת הבריות.
כך בפטירת הצדיקים נשמתם עולה עד לרקיע מתחת כסא הכבוד, ששים ושמחים. אנחנו מצטערים “סעו המה למנוחות עזבו אותנו לאנחות”. אך הם עצמם שמחים “יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה” (אבות פ”ד יז)

 במדרש איכה (פרשה א סימן לז) נאמר: שקולה מיתת צדיקים יותר מחורבן בית המקדש, ויותר מצ”ח קללות שבמשנה תורה. שאילו בצ”ח קללות (דברים כח נט) “והפלא ד” את מכותך”. ואילו בחורבן ביהמ”ק נאמר (איכה א ט) “ותרד פלאים” ואילו במיתת צדיקים נאמר (ישעיה כט יד) “לכן הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא”. וכל כך למה? “ואבדה חכמת חכמיו ובינת נבוניו תסתתר”. ע”כ. ולפני פסוק זה אומר הנביא בשם ד”, “יען כי נגש העם הזה בפיו ובשפתיו כבדוני ולבו רחק ממני. לכן הנני יוסיף וכו”” וצריך להבין מה הקשר בין שני פסוקים אלה? ואיך בשביל חסרון כוונה בתפילה יענשו בעונש חמור שכזה?
כתוב במדרש (וכיוצ”ב במגילה לא, ב) אמר אברהם אבינו לקב”ה, רבונו של עולם שמא בני חוטאים לפניך ואתה עושה להם כדור המבול וכדור הפלגה, ד” אלהים מה תתן לי ואנכי הולך ערירי? אמר לו: לאו. אמר לו: במה אדע? אמר לו: קחה לי עגלה משולשת ועז משולשת ואיל משולש, שהקרבנות מכפרים עליהם. אמר לו רבש”ע. תינח בזמן שבית המקדש קיים, בזמן שאין בית המקדש קיים מה אתה עושה? אמר לו נוטל אני צדיק אחד ומכפר על הדור. ע”כ.
וכיוצ”ב מצינו במגפה שהיתה בזמן דוד המלך “וישלח ידו המלאך ירושלים לשחתה. ונחם ד” על הרעה, ויאמר למלאך המשחית בעם רב, עתה הרף ידך” (ש”ב כד, טז) ודרשו רז”ל (ברכות סב, ב) אמר לו הקב”ה למלאך, טול לי רב שבהם שיש בו ליפרע מהם כמה חובות. באותה שעה מת אבישי בן צרויה ששקול כרובה של סנהדרין. ע”כ.
נמצינו למדים שסילוקו של צדיק לכפר על הדור בא במקום קרבנות, הצדיק הוא כקרבן, והדמעות שאנו מורידים הם כמו ניסוך היין.
והשאלה הנשאלת: הנה ידענו שהקרבנות מכפרים וכמו שאמרו (שה”ש רבה) לא לן אדם בירושלים ועוונו בידו. תמיד של שחר מכפר על כל העוונות של הלילה. ותמיד של בין הערביים מכפר על כל העוונות של היום, ואמרו רז”ל (ברכות לב, ב) גדולה תפילה יותר מן הקרבנות שנאמר למה לי רב זבחיכם, גם כי תרבו תפילה אינני שומע. וא”כ משחרב ביהמ”ק ואין לנו קרבן שיכפר בעדינו, הרי יש תפילה במקום קרבן, שמעלתה יותר מהקרבן, ומה יש צורך בסלוקן של צדיקים?
אך דא עקא. התפילה שעליה מדברת הגמרא היא תפילה מכל הלב “תכין לבם תקשיב אזנך”. בחשק ובהתלהבות. אך כאשר “בפיו ובשפתיו כבדוני וליבו רחק ממני” לזה יקרא תפילה? על זה אמרו גדולה תפילה יותר מהקרבנות?! לכך “הנני יוסיף להפליא את העם הזה הפלא ופלא”. מפני שהתפילה לא עומדת במקום הקרבנות יש צורך ליקח צדיק שיכפר על הדור. זהו כוחם של צדיקים שמכפרים על הדור.

 במדרש רבה (בראשית, פרשה סב סימן ב”) כד דמך רבי אבהו אחוו ליה י”ג נהרי דאפרסמונא דכיא,  אמר להו: כל אלין למאן? אמרו ליה: לדידך. אמר כל אלין דאבהו. ואני אמרתי לריק יגעתי לתהו והבל כחי כליתי אכן משפטי את ד” ופעלתי את אלקי. (ישעיה מט ד). ע”כ.
וקשה איך עלה בדעתו של רבי אבהו לומר שיגע לריק. ואמרו רז”ל (סופ”ב דאבות) ודע שמתן שכרם של צדיקים לעתיד לבא. ואחד מי”ג עיקרים של התוה”ק שהקב”ה נפרע מן הרשעים ומשלם שכר טוב לצדיקים. וא”כ ודאי שרבי אבהו מאמין ואיך אמר לריק יגעתי?
והדבר יובן עפ”י מדרש (הו”ד בספר ראשית חכמה פרק הדינים עמוד רנז, וע”ע תנחומא משפטים ב, ודו”ק) מעשה ברבי אבהו כשבא להסתלק מן העולם נכנסו חכמי ישראל לבקרו מצאוהו בוכה. אמרו לו למה אתה בוכה? הלא כל ימיך יגעת בתורה והעמדת תלמידים. ולא עוד אלא שלא נתעסקת בדיינות! אמר להם: עליה אני בוכה שלא נשאתי במשאן של ישראל וקיימתי ואיש תרומות יהרסנה עכת”ד.
צערו היה על שלא היה דיין, על אף שהיה מנהיג הדור כנז” בכתובות (יז, א) דהוו קרי ליה רבה דעמיה מדברנא דאומתיה. וכך היו שרות משרתות המלך ע”ש. ולזה שלא שימש בדיינות אמר לריק יגעתי, והיה מתפלא על רוב שכרו “אכן משפטי את ד” ופעלתי את אלקי”.
ומזה נלמד כמה חשיבות יש לנושא בעול הציבור לפני הקב”ה “דיין שדן דין אמת לאמיתו שותף לקב”ה במעשה בראשית” (שבת י, א)
המנוח ע”ה, מלבד התורה שהרביץ, עד הגל הזה ועדה המצבה. כתלי בית המדרש יוכיחו. מלבד זה היה דיין מופלא דיין שדן דין אמת לאמיתו.
רבותינו שאלו מה הכוונה באמת לאמיתו? ותי” התוס” (שם) לאפוקי דין מרומה. ואמרתי דרך הלצה, כשנותן ביה”ד האזורי פסק בענייני ממונות על פי פוסקים מפורסמים זהו דין “אמת”. אולם כשהמתחייב מגיש ערעור לפני ביה”ד הגדול לערעורים והם מצאו בחפישה שיש פוסקים שסוברים אחרת. ולפ”ז המוחזק יכול לטעון קים לי. וביה”ד מבטל את פסק הדין ופוסק לזכות את המוחזק זהו דין אמת “לאמיתו” (וע”ע בשו”ת יביע אומר ח”ג חאהע”ז סי” ג אות לב).
כך היה ע”ה דן דין אמת לאמיתו.
היינו ביחד בביה”ד האזורי כשהיה ברחוב יפו. כשהיינו מסיימים את הדיונים היינו יוצאים יחד הולכים לדבר, כל דיבורו ושיחתו דברי תורה.
ראה אצלי ספר אחד “שיח שרפי קודש”. ביקש ממני להשאילו, ספר חדש ויפה. נתתי לו. החזיר לי אותו אחרי חודשיים שלשה, כולו קרוע כולו בלוי. אמרתי “מתה מחמת מלאכה”. מרוב שלמד, מרוב ששקד קרע אותו. לא דיברתי שום מילה. קיבלתי זאת באהבה. וכי נתתי לו ספר כדי שיהיה בספריה, נתתי לו שילמד, ומתוך שלמד מתה מחמת מלאכה.
היה שוקד על התורה. אהבת התורה הייתה יוקדת בליבו. אי אפשר לתאר כמה היה אוהב את התורה.
שלחתי לו לפני כמה שנים ספר יביע אומר חלק ט”. חזר השליח וסיפר לי איזה שמחה שמח. לקח את הספר נישקו ועמד לרקד בו. אמרתי לו: זה כתוב במדרש. וידגו לרב בקרב הארץ מה דגים הללו גדלים במים, כיון שיורדת טיפה אחת מלמעלה מקבלים אותה בצימאון, כמי שלא טעמו מים מימיהם. כך הם ישראל גדלים במים, בתורה, כיון שהם שומעים דבר חדש מן התורה הם מקבלים אותו בצימאון כמי שלא שמעו דבר תורה מימיהם. (מדרש רבה, בראשית פרשה צז סימן ג). הוא כולו בתורה, כל כולו מצוי בתוך התורה. רואה דבר חדש פוער פיו למלקושו. זה דרכם של צדיקים אוהבי תורה חשק של לומדי התורה.
ביקר אותי לפני שנה בחג הסוכות באיזה אהבה באיזה חיבה “מותב תלתא כחדא הוינא”. תמים דעות וב”ה לא היה בינינו ויכוחים, אלא הכל הולך למישרים והכל בחיבה באהבה בענוה ענוותו תרבני. היה בא לבקרני בחג הסוכות, ודיבר. זוכר אני דבר אחד. הישיבה שלנו הולכת ומתקרבת לפי השיטה שלכם, זו היתה שיחתו. ועוד נלך מחיל אל חיל נתקרב אליכם, מה נתקרב? עיון ישר, עיון אמיתי, לא פלפולים של סרק. קושיות ותירוצים סתם. הכל על פי אמיתה של תורה, לכוון לאמיתה של תורה, היתה שמחתו על זה.
כתב לי מכתב אחרי קבלת ספרי, פלפולא חריפתא. כמה עשרות דפים בנושא אחד שאני כתבתי, כתב ע”ז עשרות דפים, כמה היה שקוע בתורה. כולו תורה, חתיכא דאורייתא, חתיכה של תורה. לא היה דבר אחר. כל מוחו “סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה” כך היה בתורה. כ”כ אהב את התורה. כ”כ אהב את הדיינות, היה דן דין אמת לאמיתו. ביושר העיון. בהבנה מעמיקה, בשכל ישר, חבל על דאבדין ולא משתכחין.

 חלל ריק נשאר בעולם עם סילוקו של אותו צדיק. מי צריך להשלים את החלל הזה? תלמידיו. חייבים ללמוד ביתר שאת, ביתר עז, ביותר שקידה, “אין מזרזין אלא למזורזין”. הם מזורזים אבל צריך עוד לזרז אותם שישקדו עוד בתורה, שילמדו הרבה הרבה בתורה, שיהיו אנשי חיל, שימלאו את החלל.
אנשים בדור שלנו, דור דעה, דור נפלא, כ”כ אוהבים את התורה. המוני העם פשוטים כ”כ אוהבים את התורה. אני הולך בחודש אלול לעצרות התעוררות, הולך למקום אחד בעצרת בשעה אחת עשרה, רואה לפני אלפים שיושבים ומחכים. משעה שבע ושומעים דרשות מפי הרבנים. ומדבר אני עמם על התשובה, ולבסוף עומדים ומקבלים עול מלכות שמיים. עומדים כולם ואומרים ד” הוא האלהים, ד” מלך, ועוד. רבותי תאמינו. ראיתי כמה פעמים עיניהם זולגות דמעות כמו יום הכיפורים, והם אנשים פשוטים, ואפילו הכי אוהבים את התורה והמצוות.
והמה מחכים לכם אתם התלמידים היקרים, שזכיתם לשבת על שולחנו וללמוד מפיו “ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ד” צבאות הוא”. תמשיכו ביתר שאת וביתר עז, שבעז”ה תמלאו את החכמה שלכם, ואח”כ תמלאו ג”כ את עם ישראל, כל מה שאדם לומד “אם חכמת חכמת לך”, אבל זה לא מספיק, צריך לעשות לכבודו של הקב”ה. אין לך יותר מזיכוי הרבים.
וכמו”ש בתנא דבי אליהו כשבא ת”ח אצל הקב”ה אומר לו: מה עשית לכבודי? אומר למדתי תורה. אומר לו הקב”ה: למדת תורה בשבילך, אבל למה לא עסקת בכבודי. ומהו כבודו של קוב”ה? להשפיע על אחרים ללכת לכתת רגליו ממקום למקום “והם תכו לרגליך” כדי לקרב את ישראל לאביהם שבשמיים.
בספר החינוך אמר “כי תפגע שור אויבך או חמורו תועה השב תשיבנו לו”. התורה חסה על חמור תועה, ואם חברו עצמו תועה והוא מחזיר אותו לאביו שבשמיים כמה שכרו גדול, “הנה שכרו אתו ופעולתו לפניו”.

 מספרים על הגאון החפץ חיים זצ”ל שנכנס פעם לישיבתו שבראדין וסיפר לתלמידים. שהקיסר נפוליאון מצביא צרפת הופיע בפני מסדר של חייליו ואמר להם: רבותי, כל מי שלא שואף להיות גנרל אין מקומו פה, ואיננו אפילו חייל. אף אני אומר לכם כל מי שלא שואף להיות גדול הדור אין מקומו כאן, חייב לשאוף להיות גדול הדור. ואם לא יהיה גדול הדור יהיה פחות במעט. אך חייב לשאוף. חייבים לשאוף בתורה. לא יסתפק במועט, ילך מחיל אל חיל יחשוב בעצמו תמיד שצריך להתקדם הלאה. אדם שדורך במקום זו תחילתה של נסיגה. צריך להיות מתקדם מחיל אל חיל.
ואני אומר לכם תלמידים יקרים. זכיתם לטעום מדבש ונופת צופים של הרב עליו השלום. עליכם להתמיד, עליכם לשקוד. נשאר חלל ריק צריכים למלאו בשקידה, בהתמדה, בכתיבת חידושים, בכתיבת תשובות. ואשרי מי שבא לכאן ותלמודו בידו (פסחים נ, א) מה זה בידו. והלא תלמוד בפה? אלא שיכתוב, שיחבר ספרים לזכות את הרבים שזכות הרבים תלויה בו (אבות פ”ה משנה יח).
בספר חבורי הלקט (נדפס בלובלין בשנת שע”א (לר” אברהם בר יהודה) מספר הרב בהקדמתו שנפל למשכב ומצבו הלך והתדרדר, עד ששלושה ימים לפני חג השבועות איבד את הכרתו ונעשה כאבן דומם. באו הרופאים וקבעו שזו תחילת גסיסה והכינו את בני ביתו לקראת הסוף. שידברו עם חברא קדישא וכו”. וח”ק הביאו עמהם תכריכים לביתו. וז”ל שם: ופתאום נגלה לעיני איש הדור עומד לפני ונר דלוק בידו. והיה הנר הולך ודועך עד שבפתע פתאום נכבה לגמרי, אבל אחר כך כרגע חזר ונדלק מיד. ואמרתי לאיש שעומד אצלי, אדוני הגד לי מה ענין הנר הזה. והשיב לי לאמר “נר ד” נשמת אדם” (משלי כ כז) ראית את הנר שנכבה נרמז לך כי תמו ימי חייך עלי אדמות והשנים שנקצבו לך חלפו הלכו להם ועברו מן העולם, ובמשפטיך נצבו מיימינים ומשמאילים על ידך עד שהקב”ה הכריע את הכף לטובתך ואמר למלאך המשחית הרף ידיך, כי ידעתי שיש לאל ידו לזכות את הרבים, והוסיפו לך שנים רבות, ופקד להחזיר לך מיד את נשמתך. ודע כי אתה עומד לחבר ספר שיש בו מוסר השכל, ותהיה מזכה את הרבים שבאורו יראו אור, ובקרוב מאוד תזכה לרפואה שלימה. וביום השלישי שאז הוא חג השבועות תזכה לעמוד על רגליך ואל תשכח לברך ברכת הגומל. ויהי כאשר פתר לי כן היה, שביום חג השבועות נעשיתי כמו בריה חדשה, ואזרתי כגבר חלצי, והלכתי בכוחות עצמי לבית הכנסת בלי משען ומשענה” עכת”ד. וכשבירך הגומל היו הקהל בוכים, הרי היה צריך לברך מחיה המתים. זה זכות של מזכה הרבים, נותנים לו אשראי. נותנים לו חיים. מעניקים לו חיים.
אין לך מעלה ממעלת זיכוי הרבים, וכמו”ש בס” חובות הלבבות (שער אהבת ה” פרק ו) אם יהיה אדם צדיק גדול וחסיד גדול ודומה למלאכי השרת, לא יגיע לקרסוליו של מזכה הרבים שזכות כולם תלוי בו. אשרי חלקו ומה נעים גורלו.
לכן רבותי תעשו ככל יכלתכם והמנוח יתפלל עליכם ועל משפחתו היקרה.
הגמרא (ב”ב קטז, א) אומרת: דרש ר” פינחס בר חמא. מאי דכתיב והדד שמע במצרים כי שכב דוד עם אבותיו וכי מת יואב שר הצבא. מפני מה בדוד נאמרה שכיבה וביואב נאמרה מיתה? דוד שהניח בן כמותו נאמרה בו שכיבה, יואב שלא הניח בן כמותו נאמרה בו מיתה. ברוך ד” הותיר לנו ד” שריד, ראינו עכשיו, בן פורת יוסף צנא מלא ספרא, פה מפיק מרגליות רבי יעקב ד” ישמרהו ויחייהו יעלה מעלה מעלה יהי רצון, ימלא מקום אבותיו בתורה בחכמה ביראת חטא יזכה את הרבים, יגדיל תורה ויאדיר. והקב”ה יתן לכם משאלות לטובה ולברכה לא תוסיפו לדאבה עוד, והיה המחנה הנשאר לפליטה גדולה. נזכה בקרוב בביאת משיח צדקנו בתחיית המתים ובא לציון גואל במהרה בימינו אמן.

נגישות