דלדול עובר בשבת

דלדול עובר בשבת
ראש הישיבה הרב אברהם שפירא זצ"ל

מתוך “ניצני ארץ”, חוברת ט”ז, קיץ תשס”ו


 

דלדול עובר בשבת*

א. צ”ע בפשט הרמב”ן והרשב”א שבת ק”ז[1] דמוכיח שדלדול עובר הוי נטילת נשמה מכשותיה דאיזמי ומסיק וכמו חובל.

וצ”ע אם דומה לחובל למ”ל להביא ממרחק ראיה מהיזמי ולא מחובל? וי”ל או שהכוונה שאין הכרח שחובל חייב משום נטילת נשמה שמא משום צובע או כהתוס” משום מפרק, או די”ל שמכ”מ ל”ד לגמרי לחובל דכאן הספק שבמקור החיות עצמו אינו פוגע דנשאר כפי שהוא, ורק מנתק את הקשר עם המקור שנותן חיות אבל בחובל אם כי מקור החיות הוא בגוף עצמו ובלב אבל באבר עצמו נוטל את דמו שלו הוא.

ובזה ניחא שהרמב”ן כתב שהרמב”ם סובר כוותיה והרי הר”מ בפירוש כותב[2] שחובל אינו חייב אלא משום מפרק.

ב. מ”ש הרמב”ן דבגוזז לא מחייבינן גם משום עוקר דבר מגידולו וע”כ משום שאינו ג” קרקע, לכאורה י”ל דאימתי אמרינן חייב שתים, שזה במקרה כגון זומר ויש לפעמים שמגדל וצריך לעצים ויש שאין בו שתים, אבל אם תמיד יש שתים לא אמרינן דיש כאן שתי מלאכות אלא חידוש התורה דהוי רק אחד.

אבל ז”א שהרי אשכחן דלרב בשוחט חייב משום צובע ביה”ש (=בית השחיטה) ואמרינן דחייב שתיים[3] וי”ל שם שר”ל שלא חייב בב”א אלא אם בסימן אחד ורק החידוש שם לאחר דב” סימנים. אבל באמת כאן ל”ד שאם עוקר דבר מגידולו חייב היינו משום קוצר, וקוצר וגוזז הוי דבר אחד ממש וזה בבע”ח וזה בזרעים, א”כ איך נימא שחייב שתים ולפי”ז כל קוצר הוי גוזז, ובזה ודאי התורה חלקה דבזה אותה המלאכה היינו קוצר ובזה אותה המלאכה בבע”ח הוי גוזז.

וצ”ל שכונת הרמב”ן היא, שבשלמא אם נימא דקוצר אי”ז עוקר דבר מגידולו אלא הפרדת התבואה מהקרקע וא”כ ז”ד (=זה דוקא) בזרעים וע”כ כונת התורה כנ”ל דאותה המלאכה בזרעים הוי קוצר ובבע”ח הוי גוזז, אבל אם נימא דקוצר הוי הפסקת החיות ולכן זה הוי מלאכה גם בבע”ח כמו בדלדול עובר א”כ ממילא למה לא תהיה אותה מלאכה גם בגוזז, כשגוזז מן החי. ומזה מכריח דאין הפסקת חיות תולדה דקוצר ולכן מסיק שהירושלמי דאומר דמבדיל מחיות הוי קוצר הוא לא כהבבלי. אלא א”כ יִקשה הקושיה של הרמב”ן מגוזז וצ”ל דאין ראיה מהירושלמי דבגוזז מן החי לא הוי חייב שתים, עוי”ל דבמאירי[4] כתב דגוזז חייב שלא גזז כדרך קצירה.

ג. ולכאורה זה תלוי גם אם הכונה על עובר חי או לא, ובתוס” ע”ז[5] מיירי בכלו חדשיו ובריא”ז כתב ואפי” שלא כלו חדשיו. ובמאירי כתב שדוקא בלא מת דאם מת חייב משום נטילת נשמה ומביא בשם גדולי הדורות (צ”ע שבכ”מ כונתו לרמב”ן) שמיירי במת ובעובר שלא נולד אין בו נטילת נשמה.

ד. תוס” ע”ז (כ”ו) סברי דחיוב דמושיט ידו לעובר הוי גוזז וכ”כ תוס” ר” אלחנן ולכאורה יש לדייק דר”א הביא רק תירוץ דמיירי שכבר ישבה על המשבר ולא הביא התירוץ השני של התוס” שכלו חדשיו. והרשב”א[6] הביא ב” התירוצים ולא הזכיר גוזז אלא משום עוקר דבר מגידולו. ויל”פ דבאמת מדין גוזז לכאורה אין נפ”מ אם נגמר גידולו שהרי גוזז צפרנים וכיו”ב אין לנו הבדל בזה אלא כל שמחובר הוי גוזז, אבל אם האיסור הוא משום קוצר ומפסיק חיות אז נפ”מ שמה שכבר פסק חיותו אינו חייב ואפילו התישבה על המשבר. אבל באמת גם בזה צ”ע שהרי בחולין אמרו שתאנים שנתייבשו חייב הקוצרן (יעוין ברמב”ם[7]) אעפ”י שאין חיות יותר שאינו גדל כבר יותר. ולכאורה באמת זה תלוי במחלוקת של הרמב”ן הנ”ל ואחרים[8], שלרמב”ן שעוקר דבר מגידולו הוא נטילת נשמה אם נגמרו חדשיו מותר אבל אם האיסור משום קוצר אסור גם אם אין צורך. והנה מהר”מ אמנם מוכח שאפילו יבש כולן חייב משום קוצר ולרמב”ן הרי צריך להיות דפטור אמנם מהתוס” מכ”מ ולקמן ק”נ מוכח דפליגי על הר”מ ולדידהו ביבש גמור באמת פטור משום קוצר.

והרמב”ן הוכיח שהר”מ סובר כמותו והראיה היינו שהביא דין זה של דלדל עובר בה” נטילת נשמה[9] והמנ”ח כתב[10] שהר”מ סובר שחייב שתים אבל באמת זה צ”ע שאם כי לא תמיד הזכיר חייב שתיים היינו מה שלא נזכר בגמ” אבל כאן בש”ס גופא אין כל הוכחה יותר שחייב משום נטילת נשמה יותר מאשר קוצר והרי הרמב”ן מתפלפל בזה וא”כ אם הר”מ סובר שיש כאן גם קוצר הו”ל להביאו גם בפ”י ועכ”פ לכתוב דחייב שתיים. אכן זה תלוי בפירוש הגמ” אם ר”ל דלדל והוא חי אז יש מקום לומר שיש כאן גם עוקר דבר מגידולו כקוצר, אבל אם הפירוש שהוי נפל וכה”ג נ” שאין כאן קוצר שהוא צריך לנקצר וכה”ג חייב רק משום נטילת נשמה וזה כונת ה”ה מ”ש שרש”י כתב שהפילה היינו שאין כאן קוצר רק נטילת נשמה.

ונ” לכאורה כמה שיטות בזה. לפירש”י רק שהפילה ולא חיה ולתוס” לתירוץ אחד בכלו חדשיו נמי חייב וצ”ע אם גם שנשאר חי די”ל שהעיקר שלא חי ע”י הדלדול וכן בריא”ז אבל במאירי כתב בפירוש שאפילו חי י”א שחייב ואדרבה אם לא חי חייב משום נטילת נשמה ולדבריו יוצא שלרמב”ן שהחיוב משום נטילת נשמה באמת לא חי, אבל לשי” דהוי עוקר דבר מגידולו וכקוצר אפילו חי. וצ”ב דל”ד לקוצר, דאם כי ראוי כעת לאכילה אבל חיותו פסק אבל הכא לו יהא דחיות דאם פסק אבל הרי הוא חי כקודם ועדיף טפי? וצ”ל דאעפ”כ הוי מלאכה שפסק מהחיות הקודם ועוד לשיטה השניה כשמחובר אין בו חיות דנ”נ ואפ” זה המלאכה שפוסק חיות, וצ”ל שעכ”פ חיות הוי כצמח ולא כאדם ולפי המאירי עוקר אילן עם גושו שיכול לחיות צ”ע דלשיטה הראשונה י”ל דלא הוי (חסר).

ה. מ”ש הרמב”ן דהירושלמי לא סובר כבבלי, לכאורה מפני הראיות שכתב בקוצר, אבל לכאורה ז”א שהרי ממ”נ אם יש הכרח זה מדבריו של”ש גוזז וע”ז יל”ד לירושלמי, אבל זה ענין של סברה ואין הכרח בסוגיה לכאורה.

ונ” כונת הרמב”ן לסוגיא דילן לעיל שמוציא דג חייב משום נטילת נשמה וכשיבשו סנפיריו וג”ז הוא דין עוקר דבר מגידולו. ואם לירושלמי שכל דבר יש בו משום מפסיק חיות וחייב משום קוצר, א”כ מיד שהוציאו הוי עוקרו ממקום גידולו, וע”כ דלדידן הבדלה מחיות אינה אב מלאכה, דקוצר היינו רק שגדל מקרקע ממש.

ו. והשתא נ” כמה שיטות בדין דלדול עובר, לרמב”ן אין כלל מלאכה דעוקר דבר מגידולו אלא עוקר הוי מלאכה אחרת של נ”נ, לר”מ דסבר דכאן באמת משום נ”נ והרי חולק על הרמב”ן בזה שעוקר דבר מגידולו הוי מלאכה צ”ל או שמפרש כרש”י שהוי נפל וזה אינו קוצר רק נ”נ שאי”צ בנקצר. ולשיטות דגם בחי חייב, צ”ל דחולקין על הרמב”ן וסברי דכל עוקר מגידולו הוי מלאכה גם נשאר בחיים דהפסקת החיות הזאת הוי מלאכה.

ז. והנה הספק העיקרי כאן הוא אם הפסקת החיות היא המלאכה או הפרדת הדבר הוי מלאכה וזה הספק רק להמאירי. ולר”מ שמשמע שאינו חייב בעוקר עובר חי י”ל שסבר שהעיקר לא הפרדת דבר מדבר אלא הפסקת החיות וכאן אין הפסקת חיות. ולמאירי הוי האיסור הפרדת הדבר משורשו וכאן נמי הוי הפרדת דבר משורשו וגם לר”מ י”ל דסובר דהפסקת החיות הוי מלאכה אבל קוצר אינו רק בזרעים ולא בבע”ח.

וצ”ע לפי”ז בדין שכתב הר”מ[11] דהניחו ע”ג יתדות חייב משום קוצר והרי גם שם הוא יונק ויש כאן רק המעטת היניקה אבל הוי מחובר דקיי”ל (חסר הסוף).



* הכותרת, ההערות והנתון בסוגריים נעשו על ידי המערכת.

[1] ק”ז ע”ב ד”ה הא דאמרינן.

[2] הל” שבת פ”ח ה”ז.

[3] שבת ע”ה ע”ב.

[4] חי” המאירי ע”ד ע”ב.

[5] ע”ז כ”ו ע”א ד”ה סבר.

[6] הוא מתוס” הרא”ש, והעתיקוהו המדפיסים היכן שלא היה לפניהם מתוס” הרשב”א.

[7] הל” שבת פ”ח ה”ד.

[8] עי” חי” המאירי ע”ד ע”ב.

[9] הל” שבת פי”א ה”א.

[10] מוסך השבת “קוצר”.

[11] הל” שבת פ”ח ה”ד.

נגישות