האם כולם קדושים או שמא ישנו קודש וחול – מחלוקתו של קרח על משה ומניעיה

האם כולם קדושים או שמא ישנו קודש וחול – מחלוקתו של קרח על משה ומניעיה
ראש הישיבה הרב שאול ישראלי זצ"ל

מה תשובתינו כתלמידי משה רבינו לנסיונו של קרח לטשטש מדרגות של קדושה. הרב ישראלי מתווה לנו את הסיבה לההכרח בהבדלה בין קודש לחול ובין קודש לקודש- הקודשים, כנגד האמירה ש”כולם קדושים”.


ב”ה

שיחה לפרשת קרח

“כי כל העדה כולם קדושים ובתוכם ה” ומדוע תתנשאו?” (במדבר ט”ז ג) – והתביעה מושכת לבבות, תביעה שנראית ליש בה ממש. זוהי כבר לא תביעה לבשר תאוה שמקומו באספסוף, שהנאים והמשובחים מסתיגים הימנה למפרע – אין זה לפי כבודם. במקום התביעות והתרעומות הישנות על ריבוי האזהרות “בוכה למשפחותיו” – על עסקי משפחות (במדבר י”א א ברש”י על פי המדרש), “ויסעו מהר האלקים” – כתינוק הבורח מבית הספר (במדבר י” לה ברמב”ן על פי המדרש), אחז פתאום את העם בולמוס של קדושה, ולא רק קדושה רגילה, אלא בולמוס של התקדשות נפרזת – “כל העדה כולם קדושים”…

ותביעה זו דוקא מפי הגדולים והטובים נשמעה, דוקא אלה היו יותר רגישים בזה, הכיצד? הסתיגות והתבדלות, יצירת כיתות יותר קרובות ויותר מרוחקות מאלקים, מונופולין של קדושה? האם לא טוב יהיה יותר לתת לכולם להתקדש ולהטהר, לגשת לעבודת המקדש, לעבוד בקודש, לראות יום יום גילוי שכינה…

והיתה התשובה “בוקר ויודע ה”” (במדבר ט”ז ה) – “אמר להם משה גבולות חלק הקב”ה בעולמו יכולים אתם לערב יום ולילה, והוא שאמר הכתוב: “ויבדל אלקים בין האור ובין החושך” בשביל תשמישו של עולם, כך הבדיל ישראל מן האומות שנאמר ואבדיל אתכם מן העמים וכן הבדיל אהרן קודש קדשים שנאמר (ד”ה): “ויבדל אהרן קדש קדשים”, אם אתם יכולים לבטל אותה הבדלה שהבדיל בין האור ובין החושך אתם יכולים לבטל את זו (במד”ר י”ח).

תשמישו של עולם בהבדלים האלה, קילוסו של הקב”ה כשם שהוא יוצא מהיום כך הוא יוצא מהלילה. טשטוש הגבולות לא יהא בו משום תועלת, ואדרבא בהתפרטות והתבדלות אז רק תוכל לצאת הקדושה בצביונה המלא, אז יוכלו כל המדרגות השונות לקבל את שלהן. לא בהריסה אל הקודש מתקדשים, כי אם בהסתיגות הימנו. קדושה ביאורה פרישות לא רק מהטומאה כי אם גם מהקדושה של המדרגה היותר גבוהה.

“”ויסתר משה פניו” – יפה עשה שהסתיר פניו, אמר לו הקב”ה אני באתי להראות לך פנים וחלקת לי כבוד והסתרת פניך, חייך שאתה עומד להיות אצלי בהר מ” יום ואתה עומד ליהנות מזיו השכינה שנאמר: “ומשה לא ידע כי קרן אור פניו”. אבל נדב ואביהו פרעו ראשיהם וזנו עיניהם מזיו השכינה שנאמר ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו” (שמו”ר ג”).

המדה הישראלית היא שמירה על הגבולות, אפילו באותה מדה שיש כאילו עוד אפשרות לראות כבוד מקדש הוא מורא מקדש. ושמירה זו דוקא היא שהורסת לפניו את הגבולות – בשכר הסתרת פנים זכה לדיבור פנים אל פנים (מ”ר שם).

תשמישו של עולם בכך. קדושה וחול – הבדלה. קדש וקדש קדשים – אף זו הבדלה.

ובזמן שהחול שומר על גבולו הוא מתבשם מריחה של הקדושה, ואף הקודש אינו מקודש אלא ע”י הקדושה של מעלה הימנו.

“הבדלת וקדשת”. בלי הבדלה אין קדושה, ועל ידי הבדלה הקדושה חודרת לכל. אשר חשבו כי בכדי להחדיר את רעיונות הטוב שבתנ”ך וביהדות מוטב להתבולל יותר בין הגויים חשבו וטעו. לא הוחזרו הגויים למוטב, אלא שכוחות אלה אבדו, הלכו. המתקשים לישב את הסתירות הנראות בדברי הנביאים אשר מצד אחד הם מנבאים לשפה אחת ולכל הגויים הנוהרים אל הר ה”, ואף על פי כן מאידך גיסא מקיימים את “בית אלקי יעקב”, לא חדרו לסוד הזה, שדוקא בקיום בכל שפעות הגילוי המהותי של “בית אלקי יעקב” אז רק תהא אפשרות של נהירת כל הגויים.

ולמעלה מזה שוב אותם הגבולות ואותם הסייגים. בית המקדש ועבודתו השרו את השכינה בישראל ובארצו כולה. אבל גם דוקא ע”י ההתבדלות המיוחדת עם כל דיני ההשמרות וההסתיגות – “וזר הקרב יומת” (במדבר א” נא).

משבאים להרס אל הקודש, לפרץ את הסייגים, להשתמש באספקלריה בה עוד לא הגיעו לחזות, לא זו בלבד שלא מגיעים לקדושה יתירה אלא מאבדים גם את המעט שיש.

עכו”ם העוסק בתורה חייב מיתה (סנהדרין נ”ט א). “ובני פריצי עמך ינשאו להעמיד חזון ונכשלו” (דניאל י”א יד).

אין להקים את מומנט הקדושה בזמן, אלא אם כן יש יום מובהק שבו מתבלט סגנון הקדושה בהבדלה ובהטעמה משאר הימים. אין להכניס את הקדושה באנושיות, אלא אם כן יהיה עם אחד מיוחד שבו תובא הקדושה לידי ביטוי עליון – ממלכת כהנים. אולם אף הם כשהם לעצמם צריכים הבדלה אחרי הבדלה של הגזע המיוחד הנבחר – אהרן ובניו.

הרואה את העולם כיצירה אורגנית מורכבת מחלקים, מאברים שיחד מתאגדים להוציא לאור שבחו של הקב”ה, לא יוכל לראות בשום אבר מהם התבדלות והתנשאות. אדרבא, יבין כי דרושה היא התבדלות האבר המיוחד שבו יובא לידי ביטוי משוכלל תכונה מיוחדת מסוימת למען הצלחת הפעולה המורכבת בכללה. הוא יבין שבכלל לא שייכת כאן התנשאות, מכיון שמהתפקיד תוצאות לכלל כולו. הרי אין זו אלא שאלה של חלוקת תפקידים, שהממלא תפקיד נישא פירושו יותר אחראי. להבין שיש כאן התנשאות יכול רק זה שרעיון האחדות נעלם הימנו, הוא חושב שעמדה יותר גבוהה פירושה יותר זכויות, בעוד שהתפיסה האמיתית היא שאין בה אלא יתר חובות. ומשום כך מובן הסירוב אצל בעלי התפיסה הנכונה – “שלח נא ביד תשלח”. כשם שמובנת מאידך גיסא ההתפרצות וההנשאות למלך ע”י מיצג הטיפוס השני.

“סטרא דקדושה שרי בפירודא וסיים בחיבורא. סטרא אחרא שרי בחיבורא וסיים בפירודא”. בתביעה לשויון מתגלה תמיד הנוגע בדבר גם כשכלפי חוץ יש כאן כאילו לשם שמים ואף אם הבעלים עצמם אינם מרגישים בזה.

דעתנו אינה בעד שויון, אלא בעד התאמה הדדית לשם הכלל כולו.

נגישות