“הא לחמא עניא”

“הא לחמא עניא”
הרב מנחם קמפינסקי




 

“הא לחמא עניא”
   

הא לחמא עניא די אכלו אהבתנא בארעא דמצרים… מצה זו שאנו אוכלים על שום מה – על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וגאלם…” (הגדה של פסח)

 

ביאור עניינה של המצה, כפי שמפרש ‘בעל ההגדה’, מקורו בספר דברים ט”ז: “וזבחת פסח לה’ אלקיך… שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני, כי בחפזון יצאת מארץ מצרים, למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כך ימי חייך”.

 

מצוה זו מתפרשת אם כן לשני פנים, מחד היא זכר לעבדות במצרים – ‘לחם עוני’ – כפי שמפרש שם רש”י: “לחם שמזכיר את העוני שנתענו במצרים”, וכפי שנראה, מכך שהציווי על המצה היה קודם שיצאו בפועל. ומאידך המצה היא זכר לכך שיצאו בחפזון ולא הספיק בצקם להחמיץ, כפי שמתואר בשמות י”ב: “ותחזק מצרים על העם למהר לשלחם מן הארץ, כי אמרו כולנו מתים, וישא העם את בצקו טרם יחמץ, משארותם צרורות בשמלותם על שכמם”, וכן: “ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עגת מצות כי לא חמץ כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צדה לא עשו להם”. ואף הרמב”ן בפרשת ראה פירש כן, שהמצה היא זכר לשני הדברים הללו, השעבוד והיציאה בחפזון.

 

ברם, המהר”ל בספרו גבורות ה’ (פרק נ”א) מביא את הפירושים, שהמצה היא זכר ללחם העוני שנאכל במצרים, ודוחה זאת מכל וכל, שכן לא יתכן שבמקום הגאולה יהיה לחם של עוני. על כן מבאר המהר”ל ואולם נראה, שאף אם נאמר שהמצה היא זכר לעוני, מ”מ אין בזה סתירה לזכרון הגאולה, ולהיפך, בזה גופא טמון שורש הגאולה. וביאור הדברים מצינו בדבריו הקצרים והתמציתיים של ה’שפת אמת’ (פסח תרל”ג ליל ב’) וז”ל: “לחם עוני, המפרשים נחלקו אם הוא סימן על הגלות והעינוי או על החירות… והאמת נראה כי הוא על כלל הירידה למצרים והגאולה, כי בוודאי עלינו לשבח על הגלות גם כן, דאל”כ מה השבח על הגאולה אם היינו יכולין להתקרב להשי”ת בלי זה א”כ לא הן ולא שכרן, אלא וודאי הגלות היה עצה שנוכל להתקרב להשי”ת… ומאחר שהיינו עבדי פרעה ויצאנו להיות עבדי ה’ קבלנו מלכותו ית’ עלינו בקבלה שלימה”.

 

וכדברים הללו ממש, כתב מרן הרב זצ”ל בביאור משמעות הדין ‘מתחיל בגנות ומסיים בשבח’: “…צריך להכיר איך שיעבוד מצרים ויציאת מצרים הם הנושאים של שני מיני החיים, חיי ההכנה וחיי התכלית. אמנם צריך להכיר כי כל המגרעות הנמצאים בחיי ההכנה המה באים כדי להקנות אותנו קניינים כאלה שישלימו אותנו בהגיע זמן חיי התכלית. ואלמלא הכחות שהם נראים לנו שפלים ויוצאים מתעודת הטוב והאושר, שהקנינו אותם לנו בזמן ההכנה, דוקא ע”י מה שאז היינו ראויים לדברים קטנים, לא היה אפשר שנבוא למעלה רוממה באמת בהגיע זמן התכלית… מתחיל בגנות של ‘עבדים היינו’ – אמנם העבדות ודאי גרמה כמה דברים רעים, כמה תכונות נשחתות, ואצ”ל רעות וצרות בהווה שלה לאותם הסובלים אותה אז, אבל גם תכונת ההכנעה וההשתעבדות למי שראוי להשתעבד, להיות עבד ה’ באמת, להיות יכולים לבטל הרצון העצמי והנטיה העצמית בשביל קבלת עול מלכות שמים, שישראל מצטיינים בה, ושהביאו בזה ועתידים להביא טובה רבה להם ולעולם, גם זה ההכשר נקנה ע”י קנין העבדות והרגל השעבוד…”  (‘עולת ראיה’ ח”ב עמ’ ר”ס)

 

ועל פי זה באר הרב, במקום אחר (שם עמ’ רפ”ח), מדוע נאכל המרור לאחר המצה, שהרי מכיון שהמרור הוא זכר לעבדות והמצה היא לחם חירות, מן הדין ראוי היה שקודם יאכל המרור ולאחריו המצה. אלא שלאחר שקנינו בנפשינו את היכולת להיות עבדים, שיודעים לסבול אף מה שעומד בניגוד לנטיית ליבם, כעת יכולים אנו לקבל באהבה את דברי התורה, אף שפעמים הם מרורים לנו. ועל כן המרור הוא לאחר המצה, ללמד שאף שאנו בני חורין, מ”מ אין אנו משוחררים מכל עול, אלא החירות האמיתית היא דוקא זו שנותנת מקום לעבדות כלפי ריבונו של עולם.

 

ומתוך דברים אלה מתבהרים במקצת דברי הרב ב’אורות הקודש’ (ח”ג ‘מוסר הקודש’ כ”ח) לגבי הבחירה והחירות בישראל: “הבחירה במילואה לישראל היא נתונה… ישראל נתנשאו לחירות ביציאת מצרים. זאת היא חירות עליונה, שחרור הרצון, חופש האופי. והיא היא התכונה היותר עליונה הראויה להיות מתממת את כל העולם באור החירות העליון, שהוא צריך להיות הולך ונקנה, עד שבאה התכונה העליונה מכל שאיפה שבחירות, שהיא היא המבוטאה בהעבדות האלהית של ד’ אלהי ישראל, ‘עבדי הם אשר הוצאתי אתם מארץ מצרים, לא ימכרו ממכרת עבד’. המצה היא לחם עוני ולחם חירות. באותו הזמן שנגלה עלינו מלך מלכי המלכים וגאלנו גאולת עולמים, נוצרה בנשמתנו תכונת החופש, חירות הרצון, המוכשר לשעבוד מלכות שמים בצורתו האידאלית. ורז עולם הוא שיש בסגולת המצה, לתן כח חופשי בחירות הקודש. וכשהוא בא בפרק זה, שהנשמה הכללית והאישית שבה עוד הפעם להתחדש, כל נקודה ונקודה מעצמיות חייה אין שיעור לערכה. החמץ עושה כח צביוני מיוחד, משולל כבר החופש הגמור. והאוכל חמץ בזה הפרק של התחדשות נשמתו ונשמת כנסת ישראל נוטל הוא חייו מהעולם, ‘הכרת תכרת הנפש ההוא’. והמצה היא נהמא דאסותא, רפואת הנשמה המשוחררת, חירות עליון, בגאולה שלימה”.

 

נגישות