בס"ד
ההפרש בין יום טוב לשבת
הרב מיכאל לוצקי , ראש כולל רמת שלמה שע"י ישיבת מרכז הרב
השבת היא "תחילה למקראי קודש" ופתחה את פסוקי המועדים בתורה ואת מסכתות סדר מועד. גם השבת וגם הימים הטובים אסורים במלאכה. דיני שבת הם הבסיס לאיסור המלאכה. דיני יום טוב בכללותם שוים לדיני שבת, וישנם כמה הבדלים. במאמר זה נראה את שורשי ההבדלים שבין יום טוב לשבת, בדגש על איסורי המלאכה.
-
אוכל נפש הותר ביום טוב
במשנה (ביצה פ"ה מ"ב מגילה פ"א מ"ה) נאמר "אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד". הדברים מבוססים על פסוקי התורה. כך נאמר לגבי פסח: (שמות יב, טז): "וּבַיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם אַךְ אֲשֶׁר יֵאָכֵל לְכָל נֶפֶשׁ הוּא לְבַדּוֹ יֵעָשֶׂה לָכֶם". וזהו אכן ההבדל העיקרי בין יום טוב לבין שבת – העושה מלאכה בשבת לצורך אוכל נפש חייב, ואילו ביום טוב מותרת המלאכה לצורך אוכל נפש לכתחילה.
כך כותב הרמב"ם כלל זה בתחילת הלכות יום טוב (הל" יו"ט פ"א ה"א): "ששת ימים האלו שאסרן הכתוב בעשיית מלאכה שהן ראשון ושביעי של פסח וראשון ושמיני של חג הסוכות וביום חג השבועות ובאחד לחדש השביעי הן הנקראין ימים טובים, ושביתת כולן שוה שהן אסורין בכל מלאכת עבודה חוץ ממלאכה שהיא לצורך אכילה שנאמר (שמות י"ב) אך אשר יאכל לכל נפש וגו"".
לכן כלל איסורי שבת תקפים ביום טוב, וכל עוד אין מדובר על אוכל נפש די בכך שלמדנו על דבר מסוים שהוא אסור בשבת (כגון במסכת שבת או בהלכות שבת, ובין אם האיסור דאורייתא או דרבנן) כדי שנדע שדבר זה אסור גם ביום טוב.
זהו ההקשר במשנה בביצה (פרק חמישי מ"ב): "כל שחייבין עליו משום שבות משום רשות משום מצוה בשבת חייבין עליו ביום טוב. ואלו הן משום שבות: לא עולין באילן ולא רוכבין על גבי בהמה… ולא מגביהין תרומה ומעשר, כל אלו ביום טוב אמרו קל וחומר בשבת, אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד".
כמובן, מגבלות ההיתר של אוכל נפש (לצורך היום, לא לצורך בהמה או גוי, שוה לכל נפש) מגבילות את ההיתר הזה. לאור דברי הראשונים בדין "מתוך שהותרה לצורך" (להלן סעיף 3) יש לבחון האם המגבלות האלה אוסרות את המלאכות האלה מהתורה או מדרבנן.
אחד הנידונים המרכזיים בהלכות יום טוב הוא אילו מלאכות הותרו לצורך אוכל נפש ואילו לא הותרו, וכן האם המלאכות שלא הותרו לצורך אוכל נפש (כגון קצירה) אסורות מהתורה או מדרבנן (ר" למשל בתוס" ביצה ג. ד"ה שמא, ברא"ש ובר"ן בתחילת פרק שלישי, ברמב"ם הל" יו"ט פ"א ה"ד, ה"ה וה"ז ובמ"מ להלכה ה).
ככלל, גם איסורי מלאכה דרבנן הותרו לאוכל נפש. תוס" (ח. ד"ה אמר) כתבו שגם "מוקצה אינו אסור לטלטל ביום טוב בשביל אוכל נפש ושמחת יום טוב", וכך פסק הרמ"א (תקט ז) אך העירו שמצאנו איסור מוקצה ביום טוב בביצה שנולדה (מתרנגולת העומדת לגדל ביצים) ועוד. המגן אברהם (תקט ס"ק טו) כתב לחלק בין טלטול מוקצה לשימוש בו ואכילתו. טלטול המוקצה מותר לצורך אוכל נפש ואילו אכילתו והשימוש בו אסורים. ויש אחרונים שלא קיבלו חילוק זה (ר" בראש יוסף ביצה ח. בד"ה אמר ע"פ המהרש"א שם והב"ח סי" תקט), ואכמ"ל (ע"ש במג"א שתלה את חילוקו גם בדברי הרמב"ם פ"א הי"ז וי"ח, ויש פירושים אחרים בדברי הרמב"ם, ר" למשל בערוך השלחן תקט יז, שחלק על המג"א הן בהבנת הרמב"ם והן בהלכה).
למרות שזהו אכן הכלל הגדול בהפרש שבין יום טוב לשבת, כלל זה אינו ממצה את ההפרשים שבין יום טוב לשבת. ישנם הבדלים רבים נוספים שלא נמנו במשנה זו. ננסה להלן לאסוף את ההבדלים הללו. יש לבחון בכל אחד מהם מה המקור שלו, לאילו חילוקים עקרוניים בין יו"ט לשבת הוא שייך, ומדוע אינו נמנה במשנה.
-
מכשירי אוכל נפש הותרו ביום טוב
בתוספתא (מגילה פ"א, ומובאת בבבלי מגילה ז: ביצה כח.) נאמר: "אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד. ר" יהודה אומר אף מכשירי אוכל נפש". בגמרא (ביצה כח:) מובאת מחלוקת רבי יהודה וחכמים בדרשת הכתוב "הוא לבדו יעשה לכם", האם כלול בו גם היתר למכשירי אוכל נפש או לא. שורש היתר זה הוא כמובן הרחבה של אוכל נפש, הטעם שאינו נמנה במשנתנו הוא משום שזו דעת רבי יהודה.
בשאלה האם הלכה כר" יהודה או כחכמים, פשטות לשון הרמב"ם (הל" יו"ט פ"א ה"ח) היא כרבי יהודה (ושאיסור המכשירים שאפשר לעשותם מערב יו"ט הוא מדרבנן. בנקודה זו של איסור המכשירים שאפשר לעשותם מערב יום טוב אנו נזקקים גם כן לדברי הראשונים בעניין "מתוך", האם הוא היתר כולל או מוגבל, כמובא להלן סעיף 3), וכן הוא לשון השולחן ערוך (תצה, א), אך יש בנושא זה דיונים ארוכים (ר" בב"י סי" תקט בביאור דעת הרמב"ם), ואכ"מ.
-
מתוך שהותרה מלאכה ביום טוב לצורך הותרה גם שלא לצורך
בגמרא (ביצה לז.) הקשו על המשנה ש"אין בין יו"ט לשבת אלא אוכל נפש בלבד" ממה שמצאנו לגבי דין השלה דרך ארובה (שיובא להלן סעיף 10 א) שמקילים ביו"ט יותר משבת, ותירצה הגמ" "אמר רב פפא הא בית שמאי הא בית הלל, דתנן בית שמאי אומרים אין מוציאים לא את הקטן ולא את הלולב ולא את ספר תורה לרשות הרבים ובית הלל מתירין". הגמ" (ביצה יב.) מבארת שבית הלל סוברים שמתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה שלא לצורך. יסוד ההיתר של מתוך הוא כמובן הרחבה של ההיתר של אוכל נפש, ניתן להבין בו שאם התורה התירה סוגים מסוימים של מלאכות לאוכל נפש סוברים בית הלל שאין מלאכה שחציה מותרת וחציה אסורה, והמלאכה כולה הותרה. הסיבה שלא הוזכר במשנתנו לפי הגמ" הוא שמשנתנו היא כבית שמאי.
ההלכה היא כמובן כבית הלל שהותרה הוצאה שלא לצורך, אך יש שני נושאים עיקריים שיש בהם מחלוקת ראשונים: א. האם כלל זה מתיר (עכ"פ מדאורייתא) מלאכה שלא לצורך כלל או רק מלאכה לצורך היום (ר" רש"י יב. ד"ה אלא ותוס" שם ד"ה ה"ג רש"י). המחלוקת הזו נוגעת, למעשה, גם לכל פרטי המלאכות של אוכל נפש שלא הותרו ביום טוב: מלאכות לצורך חול, או לצורך גוי או בהמה ומלאכות שאינן שוות לכל נפש. ב. באילו מלאכות נאמר כלל זה (ר" רמב"ם פירוש המשניות בפרק א מ"ה ובהלכות פ"א ה"ד שפשטות לשונו שכלל זה רק בהוצאה ובהבערה, אע"פ שאין זו משמעות הסוגיא בביצה דף יב; מאידך ר" תוס" שבת צה. ד"ה והרודה, שמדבריהם נראה שמתוך הוא כלל לכל המלאכות. דרך אמצעית היא לומר ש"מתוך" הוא כלל למלאכות שעיקרן באכילה. ר" מגיד משנה פ"א ה"ד, ויש לדון בדבריו).
שלשה כללים אלה: היתר אוכל נפש, מכשירי אוכל נפש ומתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך הם ההבדלים העיקריים לפיהם יש לבחון הלכה מהלכות שבת האם היא תקפה למעשה ביום טוב, כיון ששלושה כללים אלה עוסקים בשאלת ההיתר לכתחילה.
-
מוקצה נאסר ביום טוב
לדעת רב נחמן (ביצה ב:) אנו פוסקים שמוקצה מותר בשבת ואסור ביום טוב. דברי רב נחמן נדחו (שם) כהסבר לגמרא, אך כתב הרמב"ן (מלחמות לביצה ב. ברי"ף) "ואף על גב דפירוקי" דרב נחמן אידחי ליה בביצה מיהו עיקר סבריה לא מידחי". וכן פסקו ראשונים רבים, ביניהם הרי"ף (בסוף ביצה) והרמב"ם (פ"א מיו"ט הי"ז). וכן פסק השו"ע (תצה ד). הראב"ד, הרא"ש ועוד חלקו כל כך, ולדעתם נדחו דברי רב נחמן ואין הבדל בין יו"ט לשבת, וכמותם פסק הרמ"א בשו"ע שם.
על השאלה מדוע לא הובא הבדל זה במשנתנו כתב התוס" יו"ט (ביצה פ"ה מ"ב) שחומרי שבת קתני וחומרי יום טוב לא קתני. עוד ניתן לומר שהבדל זה אינו מוסכם, ואם משנתנו היא ב"ש (כמו שאמרה הגמ" בביצה דף לז.), ב"ש עצמם ייתכן שאין להם מוקצה הן בשבת והן ביו"ט (או שבשניהם יש להם) ואנו אלה שמבחינים בין יו"ט לשבת בעניין הזה.
שורש ההבדל הוא בחשש הזלזול ביום טוב, ובדברי רבנו חננאל (ביצה ב:) חשש הזלזול נובע ממה שיום טוב קל לאינשי משום ש"אופין ומבשלין בו ועושין בו כל צרכי אוכל נפש ואי שרית להו מוקצה אתו לזלזולי ביה". ולפי זה גם הבדל זה הוא ענף של ההיתר של אוכל נפש (נראה שר"ח אינו קושר את הזלזול לעניין קלות העונש של יום טוב לעומת שבת משום שעונש מלקות אינו קל כל כך ועוד שרוב האנשים אינם בקיאים בעונש).
כמובן, אין מדובר כאן על כלל דיני מוקצה הרגילים, שאלה גם בשבת אסורים, אלא על "מוקצה" סתם, שבשבת דינו להיתר, כגון כלים ופירות שמיועדים לסחורה ועצים של אוצר סגור ומיועד לזמן ארוך וכדומה. דין זה הוא חריג ברשימה זו של ההבדלים בין יו"ט לשבת שבו יו"ט חמור משבת, והוא, כאמור, שנוי במחלוקת. לשיטת בעל המאור (ביצה א:-ב. ברי"ף) ההשלכות של הכלל הזה מוגבלות רק לדברים שבשבת בלאו הכי אסורים כמו עצים, ולא לדברים שבשבת מותרים כגון פירות, וזה משום שלא ייתכן שיום טוב יהיה חמור משבת. אך ראשונים אחרים חלקו על הגבלה זו. הרמב"ן (מלחמות ביצה ב.) מסביר שאין קושיה מכך שבעניין זה יום טוב חמור משבת כיון שזו תולדה של חומרת השבת, משום ששבת היא חמורה לא יבואו לזלזל בה ואילו יום טוב שהקלה בו התורה ראו חכמים חשש שיזלזלו בו ולכן החמירו בדין המוקצה שבו.
-
עונש יום טוב מלקות, ועונש שבת סקילה כרת וחטאת
הבדל בולט ביותר בין יום טוב לשבת הוא בחומרת העונש לעושה מלאכה אסורה. בעוד העונש על חילול שבת הוא סקילה לעושה במזיד ובהתראה, כרת לעושה במזיד ללא התראה וחטאת לעושה בשוגג (ר" רמב"ם הלכות שבת פ"א ה"א), העונש לעושה מלאכה אסורה ביום טוב במזיד הוא מלקות, והשוגג פטור (ר" רמב"ם הל" יו"ט פ"א ה"א). שורש הבדל זה הוא בפסוקי התורה שהחמירו בעונש המחלל את השבת ואילו לגבי איסור המלאכה ביום טוב לא נאמר עונש מיוחד, לכן עונשו כשאר לאוין שבתורה, מלקות.
רש"י ותוס" במגילה (ד"ה אין בין) התייחסו לשאלה מדוע לא הוזכר הפרש זה במשנה, וכתבו שהמשנה אינה עוסקת בעונשים אלא בחילוקי המלאכות המותרות והאסורות, ואכן בעונשים יש הבדל גדול בין יום טוב לשבת.
-
המבשל ביום טוב לחול פטור הואיל ואי מקלעי ליה אורחים חזי להו
הלכה מרכזית נוספת בהלכות יום טוב שאינה שייכת לשבת היא "הואיל". הלכה זו שנויה במחלוקת אמוראים בפסחים, וכך פוסק בה הרמב"ם (הלכות יום טוב פרק א הט"ו): "המבשל ביום טוב לגוים או לבהמה או להניח לחול אינו לוקה, שאילו באו לו אורחים היה אותו תבשיל ראוי להן".
מקור הלכה זו הוא מסברא, והיא מבוססת על ההיתר של אוכל נפש, אילו היו באים אורחים הייתה הפעולה מותרת, ומשמעות הלכה זו נוגעת לפטור מעונש (בעניין עירוב תבשילין יש הבנה המבססת את ההיתר לבשל מיום טוב לשבת על טעם "הואיל", והדברים תלויים בשאלה האם יש איסור דאורייתא לבשל מיום טוב לשבת; ר" למשל בבאור הלכה ריש סי" תקכז).
תירוצם של רש"י ותוס" על כלל עניין העונש שלא הוזכר במשנה תקף גם להסביר מדוע לא הוזכר "הואיל" במשנה. בדרך אחרת ניתן ליישב ש"הואיל" הוא הרחבה של אוכל נפש, לא רק אוכל נפש שמלכתחילה תוכנן לאוכלו ביום טוב, אלא גם אוכל נפש שיש פוטנציאל שיאכלו ביום טוב מותר (מדאורייתא). והעירני הרה"ג ר" שלמה קורץ שליט"א שע"פ האור זרוע (סי" תשנ"ד) שהואיל ומתוך הם עניין שווה, שכיון שהוקלש האיסור לעניין אחד הוקלש גם לדברים אחרים, אם כן בכלל מה שאמרה הגמ" שמתניתין ב"ש ולב"ה יש גם "מתוך" יועיל לנו גם לעניין זה, שלב"ש לית להו הואיל ומתניתין ב"ש היא.
-
חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות ליום טוב
בשונה מהלכות שבת בהן כל אחת מט"ל המלאכות נחשבת כאילו היא איסור בפני עצמה והעושה מלאכות רבות בשוגג חייב על כל מלאכה ומלאכה (ר" משנה בשבת פ"ז מ"א וברמב"ם הל" שבת פ"א ה"ח). לעומת זאת העושה כמה מלאכות ביום טוב בהתראה אחת אינו לוקה אלא אחת (ר" בגמ" מכות וברמב"ם (פ"א מיו"ט ה"ג) שכתב: "העושה אבות מלאכות הרבה ביום טוב בהתראה אחת כגון שזרע ובנה וסתר וארג בהתראה אחת אינו לוקה אלא אחת, חילוק מלאכות לשבת ואין חילוק מלאכות ליום טוב".
מקור ההבדל הוא בלימוד ממנו יצא הדין של חילוק מלאכות בשבת. רש"י במכות (כא:) מסביר את הטעם להבדל בין שבת ליו"ט: "למ"ד (שבת דף ע) הבערה לחלק יצאת סבירא ליה אין חילוק מלאכות ביום טוב, דביו"ט לא יצאת הבערה. ומ"ד נמי הבערה ללאו יצאת ונפקא ליה חילוק מלאכות מ"ועשה אחת מהנה", הני מילי באיסורי דאית בהן חיוב חטאת כגון מלאכות דשבת דזדונן כרת ושגגתן חטאת דבההיא פרשה דועשה מאחת מהנה קמיירי בחטאת, אבל יום טוב דחיוב מלקות הוא ואין זדונו כרת אין בו חילוק מלאכות".
הסיבה שלא הוזכר הבדל זה במשנה היא שזהו הבדל בעונשים ולא בהלכות המלאכות, וכמו שהסבירו רש"י ותוס" לעיל בטעם שהחילוק הבסיסי בעונש לא הוזכר במשנה.
-
ריבוי שיעורים ביום טוב לעומת ריבוי שיעורים בשבת
ריבוי שיעורים מתייחס לפעולה מותרת שבא האדם להוסיף בה מעבר לכמות הנדרשת לצורך ההיתר. הראשונים הקשו שמצאנו סתירה בדין זה: בגמ" בביצה (יז.) נאמר "ממלאה אשה כל הקדרה בשר אע"פ שאינה צריכה אלא לחתיכה אחת, ומשמע מכאן שהוספת כמות לתבשיל של יום טוב מותרת. לעומת זאת בגמ" במנחות (סד.) מובא: "בעי רבא: חולה שאמדוהו לשתי גרוגרות, ויש שתי גרוגרות בשתי עוקצין ושלש בעוקץ אחת, הי מינייהו מייתינן, שתים מייתינן דחזו ליה, או דלמא שלש מייתינן דקא ממעטא קצירה, פשיטא שלש מייתינן…". ומכאן שיש איסור בריבוי השיעורים ורק במציאות של פיקוח נפש הסיקה הגמרא שאיסור ריבוי השיעורים קל יותר מאיסור ריבוי המלאכות.
בדברי הראשונים אנו מוצאים כמה מהלכים לתירוץ הסתירה הזו (השיטות דלהלן ע"פ המובא בר"ן על הרי"ף ביצה ט:): ר"י חילק בין שבת ליום טוב, ששבת שהיא איסור סקילה החמירו בה בריבוי שיעורים וביום טוב שקל ממנה הקלו. הרשב"א הסביר שריבוי שיעורים הוא איסור מדרבנן, ולכן חילקו בו חכמים בין שבת לבין יום טוב. לדרך זו ההבדל בין יום טוב לשבת נובע מההבדל בחומרת העונש. ייתכן שאין זה נמנה במשנה כהבדל בין יום טוב לשבת מכיון שרק במציאות של פיקוח נפש יש היתר מלאכה בשבת ולא עסקנו במשנה במקרים כאלה.
לדעת הר"ן ההבדל אינו בין יום טוב לבין שבת אלא בין ההיתר של אוכל נפש, שהוא היתר "לכתחילה" שרצתה התורה להתירו ולכן גם ריבוי השיעורים בו מותר, לבין ההיתר של פיקוח נפש, שהוא היתר מחמת ההכרח, שיש לצמצמו להכרח בלבד (ע"ש בר"ן). לדרך זו גם ביום טוב אם יהיה צורך להרבות בשיעורים במלאכה שאין בה היתר של אוכל נפש אלא היתר של פיקוח נפש (כגון קצירה), יאסר ריבוי השיעורים.
-
שביתת בהמתו ועבדו
הרמ"א (סי" רמו סעיף ג) כתב: "אין אדם מצווה על שביתת בהמתו ביום טוב". ודבריו מבוססים על הבית יוסף (בסימן שה). יש בעניין זה מחלוקת כמובא בבית יוסף (סי" תצה) כתב: "אין נראה שתהא כן דעת הפוסקים שהרי סתמו דבריהם לומר שיו"ט שוה לשבת לכל דבר חוץ מהוצאה והבערה וכו" ולא הוציאו שביתת בהמה ומחמר מן הכלל, אלמא סבירי להו דביו"ט נמי אסורים". וראה גם במשנה ברורה (סי" רמו ס"ק יט, ובשעה"צ ס"ק כ"ב).
טעמם של המתירים הוא משום שהפסוק המחייב את השביתה עוסק בשבת: "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת לְמַעַן יָנוּחַ שׁוֹרְךָ וַחֲמֹרֶךָ וְיִנָּפֵשׁ בֶּן אֲמָתְךָ וְהַגֵּר" (שמות כג יב). עכ"פ, הקשה רע"א (חידושים למגילה ז:), מדוע לשיטה זו המתירה לא הובא הדבר במשנתנו כהבדל בין יום טוב לשבת.
-
הבדלים פרטיים בדינים מדרבנן
מלבד ההבדלים הכלליים הללו, מצאנו בכמה משניות הקלה בדינים דרבנן ביום טוב לעומת אותם דינים בשבת:
א. במשנה בביצה (פ"ה מ"א): "משילין פירות דרך ארובה ביום טוב אבל לא בשבת". בגמ" (ביצה לז., וכן בשבת קכד) מוסבר שזה על פי דעת בית הלל שסוברים מתוך שהותרה הוצאה לצורך הותרה שלא לצורך ולכן הקלו גם בטלטול, ואילו המשנה "אין בין יו"ט לשבת" היא על פי בית שמאי. כך כתב הרמב"ם בפיה"מ (ביצה פ"ה מ"ב): "וזה שאמר אין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד, סברת בית שמאי היא. אבל לדעת בית הלל יש עוד הרבה דברים חוץ מאוכל נפש שמותרין ביום טוב ואסורין בשבת, מהם מה שנתבאר בתחלת הפרק משילין פירות, וכן הוצאת לולב וקטן וספר תורה".
ב. במשנה בסוכה (פ"ג משנה טו) נאמר לגבי הכנסה של ארבעת המינים למים: "מקבלת אשה מיד בנה ומיד בעלה ומחזירתו למים בשבת, רבי יהודה אומר בשבת מחזירין ביום טוב מוסיפין ובמועד מחליפין". בספר כפות תמרים (סוכה מב.) הסביר שמשנה זו (דברי רבי יהודה) היא כדעת בית הלל, ולכן לא קשה מהמשנה "אין בין וכו"", שהיא נאמרה, כאמור, על פי דעת בית שמאי.
ג. במשנה בשבת (פ"כ מ"ב) בנוגע לעשיית אנומלין, נאמר: "…ועושין אנומלין בשבת. רבי יהודה אומר בשבת בכוס ביום טוב בלגין ובמועד בחבית. רבי צדוק אומר הכל לפי האורחין". ייתכן שגם כאן הדברים אינם נכונים למ"ד שהמשנה נאמרה לפיו או שכיון שהדבר מותר בשבת והמגבלה היא רק על הכמות לכן אין זה נחשב הבדל בין יום טוב לשבת.
בשורש שלושה היתרים אלה נראה שחכמים הקלו בדיני יום טוב כשם שהתורה הקלה בדיניו (לגבי אוכל נפש), וכאמור דינים אלה אינם לשיטת בעל המשנה "אין בין וכו".
-
מזמנים את הנכרי בשבת ואין מזמנים אותו ביום טוב
עוד חילוק מדרבנן בין יו"ט לשבת הוא מה שמצאנו בגמ" בביצה (כא:) "מזמנין את הנכרי בשבת ואין מזמנין את הנכרי ביום טוב גזירה שמא ירבה בשבילו". חילוק זה נובע מההיתר של אוכל נפש, שכיון שביום טוב מותר לבשל אין להזמין את הגוי, ואילו בשבת שאסור לבשל גם לישראל אין חשש שירבה בשביל גוי באיסור. שער המלך כתב לתרץ את הקושיא מדוע לא נזכר הבדל זה במשנה, ע"פ הריטב"א (מגילה ז:) והתוי"ט (ביצה פ"ה מ"ב) שחומרי יו"ט קתני וחומרי שבת לא קתני.
-
עונג שבת ועונג יום טוב וקביעה למעשרות
בשולי הדברים נעיר הערה קטנה על נקודה זו של עונג כבוד ושמחה כהבדל בין יום טוב לשבת. מצאנו על כך דיונים בראשונים ובאחרונים. אחד הדיונים נוגע לדין "שבת קובעת למעשרות", וכתבו הפני יהושע (ביצה מ. ד"ה אלא דבאמת) והצל"ח (ביצה לה.) שיום טוב אינו קובע למעשר כי "…גם אכילת ארעי עונג הוא ושייך בו וקראת לשבת עונג, אבל בי"ט לא מצינו עונג אבל מצינו בו שמחה, "ושמחת בחגך", והרי שמחה זו שכתובה בתורה היינו בשר שלמים דבר שלא שייך בו מעשר ותרומה, ולכן נראה דבדוקא אמרו בכל מקום שבת אבל יום טוב אינו קובע…". לדבריהם ביום טוב יש שמחה ואין עונג, ולכן אין יום טוב קובע למעשר. שיטה זו מובאת בפתחי תשובה (יו"ד שלא ס"ק יא).
היו שנחלקו על דבריהם. לגבי קביעה למעשרות מובא במאירי (ביצה לד:): "ולקצת גאונים ראיתי שהיו"ט כשבת לענין זה". ובהערות בעל השואל ומשיב על הצל"ח שם כתב להוכיח שיש חובת עונג גם ביום טוב, ובין היתר הוכיח מדברי הרמב"ם (הלכות יום טוב פ"ו הט"ז) שכתב: "כשם שמצוה לכבד שבת ולענגה כך כל ימים טובים שנאמר "לקדוש ה" מכובד" וכל ימים טובים נאמר בהן "מקרא קדש", וכבר בארנו הכיבוד והעינוג בהלכות שבת". וכן לגבי שלש סעודות, לדעת הרמב"ם (הלכות שבת פ"ל ה"ט): "חייב אדם לאכול שלש סעודות בשבת אחת ערבית ואחת שחרית ואחת במנחה… וכן בימים טובים". פשטות הדברים היא שיש חובת עונג וסעודה שלישית ביום טוב (ולגבי סעודה שלישית ביו"ט לדעת הרמב"ם ר" בב"י תקכט, שאין זה ברור). ובשו"ע (תקכט א) כתב שלא נהגו לסעוד סעודה שלישית ביום טוב.
-
תפילות וכיוצא בהם
עניין זה של התפילות וקריאות התורה הוא שונה מהעניינים דלעיל. בעוד בכלל העניינים השבת היא החמורה, בענייני קריאות התורה "מפסיקין למועדות וליום הכפורים וקוראין בענין המועד לא בסדר שבת" (רמב"ם הל" תפילה פי"ג ה"ח). וכן לעניין נוסח העמידה נהגו שנוסח המועדים הוא תפילת יום טוב שמוזכרת בה השבת (אע"פ שחותמים בשבת תחילה מדינא דגמרא, מקדש השבת וישראל והזמנים). דבר זה מעיד על גדולתם של המועדים. המועדים הם דבר שבא לנו אחת לשנה והשפעתו ניכרת לכל השנה כולה, לעומת השבתות שהן הקדושה שבשבוע, המועדים הם הקדושה השנתית. וכבר אמרו חז"ל (ספרא אמור ט ט): "ומה ענין שבת לענין מועדות אלא ללמד שכל המחלל את המועדות מעלים עליו כאלו חילל את השבתות, וכל המקיים את המועדות מעלים עליו כאילו קיים את המועדות ואת השבתות".
סיכום
במאמר זה ראינו הבדלים רבים בין יום טוב לבין שבת. ניתן לחלק אותם לשלוש קבוצות:
-
הבדלים הקשורים ל"אוכל נפש": אוכל נפש, מכשירי אוכל נפש, מתוך שהותרה לצורך הותרה שלא לצורך, מוקצה, הואיל, ריבוי בשיעורים (לדרך הר"ן). הקלות בדינים דרבנן (תולדה של ההקלה מדאורייתא באוכל נפש), החמרה בדין מוקצה ובהזמנת גוי – תולדות של היתר "אוכל נפש".
-
הבדלים הקשורים לעונש: חומרת העונש, חילוק מלאכות, הואיל.
-
הבדלים נוספים: שביתת בהמתו ועבדיו, עונג ושמחה, תפילות וקריאות בתורה.
