הגדרת דרישה וחקירה/ לב.
א. הקדמה
ב. הגדרה כללית לדרישה וחקירה
ג. שיטת רש"י
ד. שיטת הרמב"ם
ה. הרמב"ם בפירוש המשנה
ו. שיטת הראב"ד
ז. גדר הדרישה לרמב"ם
ח. בסברת המחלוקת
ט. ישוב שיטת רש"י
י. שיטת הר"ז הלוי
יא. ביאור שורש המחלוקת
יב.סיכום השיטות וסברתן
המשנה ריש פרק רביעי (לב.) פותחת: "אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה ובחקירה[1] שנאמר משפט אחד יהיה לכם".
ובמשנה ריש פרק חמישי (מ.) איתא:
"היו בודקין אותן בשבע חקירות: באיזה שבוע, באיזו שנה, באיזה חודש, בכמה בחודש, באיזה יום, באיזה שעה, באיזה מקום. רבי יוסי אומר: באיזה יום, באיזה שעה, באיזה מקום. מכירין אתם אותו, התרתם בו, העובד עבודה זרה את מי עבד, ובמה עבד. כל המרבה בבדיקות הרי זה משובח".
ובהמשך המשנה שם:
"מה בין חקירות לבדיקות, חקירות אחד אומר איני יודע, עדותן בטילה. בדיקות אחד אומר איני יודע, ואפילו שנים אומרים אין אנו יודעין, עדותן קיימת. אחד חקירות ואחד בדיקות, בזמן שמכחישין זה את זה עדותן בטילה"[2].
הגמרא על המשנה בפרק רביעי מקשה על מה שהמשנה אומרת שגם בדיני ממונות בעינן דרישה וחקירה מברייתא שממנה מוכח שלא מקפידים על החקירה בממונות. ושלושה תירוצים בגמרא[3], מהם נמצאנו למדים שבדיני נפשות יש צורך בדרישה וחקירה, בעוד שלמעשה בדיני ממונות – לפחות בהודאות והלוואות היכא דאינו דין מרומה – אין צריך דרישה וחקירה, מתקנת חכמים.
לגבי הבדיקות בדיני ממונות מובא בגמרא (ל:): "אמר רב יהודה אמר רב: עדות המכחשת זו את זו בבדיקות כשרה בדיני ממונות"[4].
הגדרת החקירות הפשוטה נלמדת בגמרא בפרק חמישי מהפסוקים[5] בעיר הנידחת, בעובד עבודה זרה ובעדים זוממים. מהמילים בפסוקים לומדת הגמרא שצריך שבע חקירות והן המוזכרות במשנה.
כהקדמה, ועל סמך הדעות שבהמשך נציע שתי אפשרויות מרכזיות להבנת מטרת הדרו"ח:
א. הזמה: שבע החקירות נועדו לאפשר הזמת העדים. אם לא ידברו על זמן מדוייק ומקום מסויים לא נוכל להזים אותם, ולכן העדים חייבים לענות על שבע החקירות שעוסקות בזמן ובמקום, ע"מ שתתקבל עדותם[6].
ב. בירור האמת: ומתחלק לשני פנים: 1. אפשר להבין שהשאלות בחקירה נועדו לברר טוב יותר את המקרה שבו עוסקת העדות, כדי לדעת אם אכן הנדון חייב או פטור וכו".
2.עוד ניתן להגדיר זאת, שהתורה הצריכה לפחות שבע שאלות אלו, כדי שאם לא יימצאו דברי העדים מכוונים תיבטל עדותן ומטרת השאלות היא בירור אמיתות העדות מצד העדים[7].
לפי הסבר א" מטרת החקירות היא טכנית, לאפשר הזמת העדות[8], שלתורה חשוב שכל עדות יהיה אפשר להזימה. לפי הסבר ב מטרת החקירות קשורה בעצם בירור העדות וקבלתה, ובאה לברר טוב יותר את המציאות או את אמינות העדות.
אחרי שבע החקירות ממשיכה המשנה (מ.): "מכירין אתם אותו, התרתם בו, העובד עבודה זרה את מי עבד, ובמה עבד".
וכתב רש"י (ד"ה מכירים):
"מכירים אתם אותו – את ההרוג, שמא נכרי הוא. וזו אינה מן החקירות של הזמה, אלא ככל שאר בדיקות שאינן אלא להכחיש, שמא לא יאמר כדברי חבירו ותבטל עדותם – והוא והם פטורין. אבל מן החקירות של הזמה, אי אתה מוצא יותר משבעה, כדאמרינן בגמרא"[9].
נמצא שחקירה ודרישה אלו הן שבע השאלות הראשונות ואם העד אינו יודע תשובת אחת מהן הרי עדותו בטלה כדברי המשנה בפרק חמישי. ושאר השאלות על מה שהיה הן הבדיקות והן אינן מעכבות, אלא שמרבים בהן שמא תימצא עדות העדים שאינה מכוונת, ותיבטל.
וכן כותב רש"י (מ. ד"ה חקירות):
"דשבע חקירות מקראי נפקי לן, ובעינן בכולהו שתהא יכול להזימן דהזמה כתיבא בהו, וכיון דאמר איני יודע אי אתה יכול להזימו באותה חקירה, וכיון דאי אפשר לקיים בה מצות הזמה באותו העד, בטלה כל העדות ואפילו הן מאה, דאין עדים נעשין זוממין עד שיזומו כולן כדאמרינן במסכת מכות (ה, ב): מניין שאפילו הן מאה – תלמוד לומר עדים".
ומשמע בפשטות שעניינן של שבע החקירות היא אפשרות ההזמה. זו הסיבה שאם יאמר איני יודע עדותו בטלה, כי אין אפשרות להזימו.
לפי זה, דעת רש"י היא שהתורה הצריכה שבע החקירות האלה בכדי שיהיה אפשר להזים את העדות[10].
כתב הרמב"ם (הל" עדות א, ד), וז"ל[11]:
"מצוות עשה לדרוש את העדים ולחקרן ולהרבות…ומכלל החקירות יתר על השבע השוות בכל, שאם העידו עליו שעבד ע"ז שואלין להן את מה עבד ובאי זו עבודה עבד. העידו שחילל את השבת שואלין אותן אי זו מלאכה עשה והיאך עשה. העידו שאכל ביום הכפורים שואלין אותן אי זה מאכל אכל וכמה אכל. העידו שהרג את הנפש שואלין אותן במה הרגו, וכן כל כיוצא בזה הרי הוא מכלל החקירות".
הרמב"ם מחדש שמעבר לשבע החקירות השוות בכל העדויות, גם שאלות אחרות הנוגעות לעצם המעשה נחשבות חקירות.
וכן הגדיר בהלכה הבאה שם:
"החקירות והדרישות הן הדברים שהן עיקר העדות ובהן יתחייב או יפטר, והן כוונת המעשה שעשה וכיוון הזמן וכיוון המקום שבהן יזומו העדים או לא יזומו, שאין אנו יכולים להזים העדים עד שיכוונו הזמן והמקום".
עולה מכך שני גדרים: א. עיקר המעשה. ב. אפשרות ההזמה.
רק אח"כ בהלכה הבאה כתב: "ועוד מרבין לבדוק העדים בדברים שאינן עיקר בעדות ואינה תלויה בהם".
וכתב על כך הלחם-משנה:
"רבינו חולק על רש"י ז"ל וכן הר"א ז"ל בהשגות שכתב בפרק שלאחר זה "טעה בזה כי הבדיקות אם אמר איני יודע" וכו" סובר כדברי רש"י ז"ל, דהם סוברים דדוקא השבע הנזכרות במשנה בזמן ומקום הם חקירות וכל השאר הם בדיקות…אבל רבינו סובר דמלבד החקירות של זמן ומקום יש חקירות אחרות בגוף המעשה"[12].
על הרמב"ם קשות שתי שאלות בסיסיות:
א.מדוע המשנה שנתה שיש רק שבע חקירות, והרי לרמב"ם יש חקירות הנוספות שבגוף המעשה.
ב.הרי הגמרא בפרק חמישי הנ"ל שאלה "מנא הני מילי"[13], ולמדה שבע חקירות בדיוק מהפסוקים, ומניין לרמב"ם חקירות נוספות.
וכן הקשה הכס"מ (עדות ב, א), וז"ל:
"…ומנ"ל הא, דהא בין חקירות בין בדיקות מדאורייתא נינהו וטעמא דחקירות פסלי כשאומר איני יודע נתבאר בפרק היו בודקין משום דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה, ובשלמא בשבע חקירות השוות בכל העדים נזומין על ידן אבל במ"ש רבינו שהם מכלל החקירות אם אמר איני יודע למה עדותו בטלה הא אין העדים נזומין על ידן וצ"ע".
מסביר הלחם-משנה (עדות א, ד) בדעת הרמב"ם, שהמשנה שנתה רק את החקירות השוות בכל העדויות, דהיינו ששבע החקירות נצרכות בכל עניין באופן שווה. בעוד שהחקירות שבעיקר המעשה משתנות מעניין לעניין לפי העדות.
ומוסיף הלחם משנה וכן כתב המשנה-למלך (עדות ב, א), שמה שהגמרא שאלה מנא הני מילי ומצאה מקור לשבע חקירות ולכאורה מניין לפי הרמב"ם שיש עוד חקירות פוסלות העדים, הוא משום שחקירות עיקר המעשה שמוסיף הרמב"ם פשיטא שהן פוסלות, שהרי הן מעיקר העדות ועל העדים לדעת את תשובתן, ואם אומרים שאינם יודעים עדותם אינה עדות. הגמרא שאלה על שבע החקירות שאינן ממש מעיקר העדות, מנלן.
ואולי ניתן להבין שהרמב"ם הבין כך מהמשנה שאומרת "היו בודקין אותן בשבע חקירות: באיזה שבוע, באיזו שנה…" ולאחר שבע החקירות ממשיכה: "מכירין אתם אותו, התרתם בו, העובד עבודה זרה את מי עבד, ובמה עבד", שכל השאלות האלו פוסלות העדים. שבתחילה מנתה המשנה שבע החקירות השוות ואח"כ מנתה השאלות הנוספות שגם הן כחקירות הפוסלות אלא שאינן נלמדות כשבע השוות. ורק אח"כ אומרת "כל המרבה בבדיקות הרי זה משובח", והוא דין חדש להרבות בבדיקות[14].
אפשר שיש מקום לסיוע לרמב"ם מדברי הגמרא (ריש פרק חמישי, משנה מ. גמרא מ:):
במשנה מובאת דעת ר" יוסי שסובר שמספיקות שלוש חקירות בלבד: באיזה יום, באיזו שעה ובאיזה מקום.
מביאה הגמרא:
"תניא אמר להם רבי יוסי לחכמים: לדבריכם מי שבא ואמר אמש הרגו, אומר לו באיזו שבוע באיזו שנה באיזו חדש בכמה בחדש. אמרו לו: לדבריך מי שבא ואמר עכשו הרגו, אומר לו באיזה יום באיזה שעה באיזה מקום, אלא אף על גב דלא צריך רמינן עליה כדרבי שמעון בן אלעזר, הכא נמי, אף על גב דלא צריך רמינן עליה כדרבי שמעון בן אלעזר. ורבי יוסי, אמש הרגו שכיח ברוב עדיות עכשיו הרגו לא שכיח ברוב עדיות".
ומסביר רש"י: "כר" שמעון בן אלעזר – להטריחם, דאמר (סנהדרין לב:): מסיעין היו את העדים ממקום למקום, כדי שתטרף דעתן עליהן ויחזרו בהן". דהיינו שכמו שמטריחים העדים כדי שיודו בשקרם כך אנו מרבים עליהם בשאלות, אף שאינן נצרכות לאפשר ההזמה, כדי לבדקם אם נכונים דבריהם או שיכחישו זה את זה.
את רבי יוסי אפשר להבין כרש"י, שמטרת החקירות היא רק לאפשר הזמה. אך רבנן מצריכים מעבר לכך והם חוששים להא דרבי שמעון בן אלעזר, שעניינו הוא לנסות לברר יותר טוב את אמיתות העדות. וכמו שמסיעים אותם ממקום למקום[15] כדי שתיטרף דעתם עליהם, כך מרבים עליהם בחקירות אף שאינן נצרכות להזמה, כי אין מטרתנו רק לאפשר להזים אלא יותר מזה.
ייתכן שהרמב"ם מסיק מכאן שהחקירות אינן רק לאפשר הזמה, לפי ההלכה כרבנן, וממילא יש מקום להבין שצריך לשאול שאלות נוספות, לפי עניין העדות[16].
נראה עוד שהרמב"ם מסביר בשני סוגי השאלות האלו את שני המושגים "חקירה" ו"דרישה". שהחקירות הן שבע השאלות השוות, שעל ידי בירורן העדות ניתנת להזמה. ואילו הדרישות הן השאלות שנוגעות לעצם המעשה[17]. כן נראה לדייק מלשון הרמב"ם (ב, א), שכתב:
"מה בין חקירות ודרישות לבדיקות…כיצד, העידו שהרג זה את זה ואמר האחד כשנחקר בשבוע פלוני, בשנה פלונית…וכן כשדרשו במה הרגו אמר הרגו בסייף, וכן העד השני כיון עדותו בכל חוץ מן השעות שאמר איני יודע בכמה שעות היה ביום, או שכיון את השעות ואמר איני יודע במה הרגו ולא הבנתי בכלי שהיה בידו הרי עדותן בטלה…".
משמע שלשון חקירה היא על שבע החקירות, ודרישה היא על שאלות עיקר העדות[18].
וכן יש לדייק ברמב"ם בפרק שלישי, שכתב:
"אף על פי שאין עדי ממונות צריכין דרישה וחקירה, אם הכחישו העדים זה את זה בדרישות או בחקירות עדותן בטילה, ואם הכחישו העדים זה את זה בבדיקות עדותן קיימת, כיצד אחד אומר בניסן לוה ממנו והשני אומר לא כי אלא באייר… היינו עדותן בטילה, וכן אם אמר האחד חבית של יין הלוהו והשני אומר של שמן הייתה עדותן בטילה שהרי הכחישו בדרישה".
ומשמע שיש חלוקה בין דרישות לחקירות מכך שאמר "או בחקירות", וכן נראה לפרש שמה שאמר בסוף "שכן הכחישו בדרישה" קאי על הדוגמה האחרונה שכתב בחבית של יין ושל שמן, שההכחשה קשורה לעיקר המעשה אך אינה משבע החקירות[19].
בדברי הרמב"ם בפיהמ"ש נראית סתירה בין מש"כ בריש פרק רביעי לבין מש"כ בריש פרק חמישי. שבפ"ד כתב:
"והחילוק בין הדרישה והחקירה והבדיקה, שהחקירה והדרישה הם דברים המוסיפים עניין בדין כגון שנאמר לו כמה הלוהו, ומתי הלוהו, וכיצד הלוהו, ובאיזה מקום הלוהו כלומר באיזו עיר. ובדיקה היא הדקדוק בדברים שאינם מוסיפים עניין…".
וכלל בדרו"ח "כמה הלווהו" ו"כיצד הלווהו" שהן דרישות עיקר המעשה.
ולעומת זאת בפ"ה, על מה שאמרה המשנה ששואלים "מכירין אתם אותו התריתם בו", כתב: "אין זה מכלל החקירות ולא הדרישות, אלא הם דברים שלא תהא שם עדות הצריכה דרישות וחקירות אלא עד שיהו בה דברים אלו". ובזה סותר לכאורה דבריו בפ"ד וגם את ההגדרה שיצאה מדבריו בהלכה ששאלות בעיקר המעשה הן הדרישות.
בשו"ת ר" בצלאל אשכנזי העלה סתירה זו, וכתב בתירוץ אחד שבאמת שאלות אלה אינן כחקירות אלא עדיפי מנייהו, ולכן בפ"ד גבי ההבדל בין דרו"ח לבדיקות כללן עם החקירות, שהרי דינן שווה לעומת הבדיקות.
אמנם נראה לי שהסבר זה קצת קשה שהרי ברמב"ם בהלכה משמע ששאלות אלו הן הדרישות.
ותירץ עוד הר"ב אשכנזי, שיש חילוק לרמב"ם בין שאלות "מכירים" ו"התרתם בו" שהן אינן מהדרישות אלא הן גוף המעשה וכמו"ש הרמב"ם "שלא תהא שם עדות הצריכה דרו"ח אלא עד שיהו בה הדברים הללו". שבלעדן אין עדות כלל. אמנם שאלות "במה עבד" וכו" שבמשנה הן הדרישות. ומ"מ לשני ההסברים לדינא כולן כחקירות.
על דברי הרמב"ם (ב, א) שכתב: "…וכן העד השני כיון עדותו בכל חוץ מן השעות… או שכיון את השעות ואמר איני יודע במה הרגו ולא הבנתי בכלי שהיה בידו הרי עדותן בטלה…", השיג הראב"ד: "א"א, טעה בזה כי הבדיקות אם אמר איני יודע אין עדותן בטלה". וכוונתו להשיג על מה שאמר הרמב"ם שאם אמר "איני יודע במה הרגו" עדותם בטלה, שאין הדין כן כי היא מן הבדיקות שאם אמר איני יודע אין עדותם בטלה.
ומכאן הסיק בלח"מ הנ"ל שדעת הראב"ד כדעת רש"י שרק שבע החקירות מבטלות העדות כשאומר איני יודע, ואילו כל שאר השאלות הן כבדיקות, אפילו הן בעיקר העדות.
אלא שקצת קשה, מדוע המתין הראב"ד בהגהתו עד כאן, והרי הדבר מפורש כבר בהלכה בפ"א ה"ד, שם כתב הרמב"ם במפורש שגם שאלות בעיקר העדות הרי הן כחקירות ומבטלות העדות. אמנם יש שכתבו שהראב"ד המתין עד כאן בגלל שכאן יש בזה נפק"מ להלכה שעדותם בטלה ולכן השיג כאן.
ר"ב אשכנזי וכן החזון-איש (חו"מ ליקוטים סי" כב בד"ה ובחו"מ) אומרים, שהראב"ד אינו חולק על הרמב"ם בעצם הדין ומסכים עימו שגם שאלות בעיקר המעשה הרי הן כחקירות ומבטלות העדות, אלא שכאן חולק על המקרה שכתב הרמב"ם. ומסביר החזו"א, משום דמשמע ליה לראב"ד שמש"כ הרמב"ם "ואמר איני יודע במה הרגו" הוא אפילו אם מעידים באופן שאין נפק"מ במה הרגו וכגון "שאמר ששפך מוחו או התיז ראשו"[20], ובכ"ז כתב הרמב"ם שהעדות פסולה, ובזה הרי פשוט שחייב ואין בזה נפק"מ לעיקר החיוב. ומ"מ לפי"ז כותב החזו"א שאין מחלוקת כלל בין הרמב"ם והראב"ד שבאמת גם הרמב"ם צ"ל שהתכוון רק היכא שצריך אומד הכלי[21], ולא במקום שלא כן.
אמנם, עיין במנחת-חינוך שהקשה על הכס"מ והלח"מ והמל"מ, ולפי"ד יקשה גם על הסבר הר"ב אשכנזי והחזו"א, שכולם הסבירו בדין הדרישה לרמב"ם שהוא מטעם עיקר העדות שבלעדי זה אין העדות יכולה להתקיים, אם לא נדע במה עבד לע"ז ובמה חילל שבת וכו". והקשה, איך אפשר לומר כן והרי בוודאי שמעידים שחילל שבת באופן המחייב וכן בוודאי שמדובר שהעדים מעידים שהיה בכלי כדי הריגה ואי"צ אומד, דאל"כ אין זו עדות כלל, עיי"ש.
ואולי הדבר תלוי במה שנסביר להלן, שלדעת הרמב"ם גם אם יעידו שיודעים שהיה באופן מחייב אך לא יספרו פרטי המקרה, אין זה מספיק כלל, כי אין אפשרות לסמוך על העדים בזה שפסקו בעצמם שחייב. ולכן הדרו"ח ממש נצרכות לחיוב והן סברא פשוטה. ומ"מ יש שֵם עדות על דברי העדים גם בלי הדרו"ח, שהרי באו והעידו שהנדון חייב.
המפרשים[22] מסבירים בדעת הרמב"ם שלא כל פרט שנוגע לעצם המעשה פוסל העדות, אלא רק פרטים שיכול להיות שאם יהיו באופן אחר יתברר שאין הנדון חייב. ולכן כתב הרמב"ם (א, ד) דוגמאות אלו:
"שאם העידו עליו שעבד ע"ז שואלין להן את מה עבד ובאי זו עבודה עבד, העידו שחילל את השבת שואלין אותן אי זו מלאכה עשה והיאך עשה, העידו שאכל ביום הכפורים שואלין אותן אי זה מאכל אכל וכמה אכל, העידו שהרג את הנפש שואלין אותן במה הרגו".
שאם עבד ע"ז באופנים אחרים ייתכן שלא חייב כלל, וכן אם עשה בשבת מלאכה באופנים שאינם מחייבים וכדומה.
אלא שלכאורה היה נראה שאפשר להוכיח שלא כן מדברי הרמב"ם (ג, א), שכתב:
"אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה…אבל אמרו חכמים כדי שלא תנעול דלת בפני לוין אין עדי ממון צריכין דרישה וחקירה, כיצד, אמרו העדים בפנינו הלוה זה את זה מנה בשנה פלונית, אע"פ שלא כיוונו את החדש ולא את המקום שהלוה בו ולא את המנה אם היה ממטבע פלוני או ממטבע פלוני עדותן קיימת".
ומשמע שרק משום שהוא בד"מ עדותם קיימת, אבל בנפשות הוי כדרו"ח שאם אמרו איננו יודעים עדותם בטלה. ואם כדבריהם, מה לי באיזה מטבע הייתה ההלוואה לעצם החיוב.
לכן היה נראה יותר שכל פרט שנוגע לגוף המעשה שעליו העדות, על העדים לדעת אותו ואם לא ידעו העדות בטלה. ולפי זה היינו צריכים להסביר שכוונת החקירות אינה לעצם בירור המקרה אם עשה הנדון מעשה מחייב, אלא ניסיון לבדוק את אמיתות דברי העדים, שאם לא יידעו בגוף המעשה, ייפסלו.
אך נראה שאין זאת דעת הרמב"ם: ראשית, שלכך אין הסברא של הלח"מ והמל"מ מוכרחת, ורק מה שנפק"מ לעצם החיוב הוא סברא פשוטה שיש לשאול את העדים. אך סתם שאלות שאין בהם נפק"מ לחיוב מנא ליה לרמב"ם שחוקרים ודורשים בהן. ועוד, שהרי הרמב"ם בעצמו פסק (ג, ג): "אם אמר האחד מנה שחור והשני אומר מנה לבן היה… עדותן קיימת", אע"פ שהוא בעצם העניין, אלא מפני שאין נפק"מ בזה לחיוב, אין אלו חקירות אלא דרישות שבדיני ממונות אינן פוסלות. לכן נצטרך להסביר שמה שכתב בהלכה א על סוג המטבע יש בו נפק"מ לעצם החיוב[23], ולכן נחשבת דרישה וחקירה, אלא שבממונות אינם צריכים דרישה וחקירה.
כהסבר זה ברמב"ם נראה בלח"מ ובמל"מ הנ"ל, וכן בר"ב אשכנזי וכן הוא פשוט לחזו"א[24].
הר"ן(מ. בסוף ד"ה מכירין) הקשה על הרמב"ם מהגמרא (מא.) גבי אחד אומר בסייף הרגו ואחד אומר בארירן הרגו, שמשמע משם דהווי בדיקות. ונראה ששאלתו ממהלך הסוגייא שם ומהאוקימתות שם בגמרא שעוסקות בדברים שבעצם העדות, ומ"מ פשט הסוגייא הוא שהם בדיקות ולא חקירות, ולא כרמב"ם שכתב (ב, א) שאם אומר איני יודע במה הרגו הווי כדרו"ח ופסול.
ולפי הנ"ל נראה שיש לחלק שבגמ" מדובר היכא דאין בזה נפק"מ לעצם החיוב וכך נצטרך להעמיד אוקמיתות הגמרא, וייחשבו כבדיקות שבגוף המעשה ולא כחקירות. ואילו הרמב"ם דיבר במקום שיש בזה נפק"מ, וראה לעיל ובמה שהבאנו מהחזו"א בהסבר שיטת הראב"ד[25].
אמנם בדברי הר"ב אשכנזי נראה שהבין ברמב"ם שחקירת במה הרגו דינה כחקירה בכל אופן (ם אם אין בה נפק"מ לחיוב), והאריך בבאור הסוגייא הנ"ל לדעת הרמב"ם בחילוקי הגדרות בתוך דרו"ח ובתוך בדיקות, עיי"ש.
בעיקר העניין, נראה להסביר את המחלוקת בין רש"י ודעמיה ובין הרמב"ם ודעמיה, שייתכן שיחלקו בהבנת תכלית החקירות והדרישות. שכבר כתבנו שפשט לשון רש"י הוא שמטרת הדרו"ח היא לאפשר הזמה, ונראה שאין זה סימן בעלמא לשאלות המעכבות אלא זוהי מטרת הדרו"ח, כדי שהעדות תהיה עדות שאפשר להזימה. וכן משמע בלשון הכס"מ דלעיל שכתב: "וטעמא דחקירות פסלי כשאומר איני יודע נתבאר בפרק היו בודקין משום דהוי עדות שאי אתה יכול להזימה", ומשמע שזוהי תכלית השאלות והצורך בהן[26]. ושאר שאלות ובירור עצם המקרה אינו בגדר עיכוב העדות.
ואילו הרמב"ם יסבור, שמטרת החקירות אינה לאפשר הזמה אלא לעזור בבירור עצם המקרה או להביא את העדים לחזור בהם משקרם, דהיינו שע"י החקירות אנו מנסים לעזור לבירור האמת, ואינן רק לאפשר ההזמה.
זו הסיבה שלרמב"ם כלולות בדרו"ח גם השאלות על עצם המעשה שהן שאלות עקרוניות וחשובות לבירור, ומוכרחים העדים לדעת תשובתן, ואם ישתקו וכדומה יש לנו לפסול העדות.
לפי"ז גם שבע החקירות זהו עניינן, שהן שאלות ששייכות בכל עדות ותמיד על העדים לדעת אותן, ולכן אנו תולים בהן קבלת העדות, שאם ישתקו תתבטל העדות. אבל שאר בדיקות, אם לא הכחישו זה את זה אין לנו לפסלם, שהרי אין הם מוכרחים לשים ליבם לפרטים שאינם מעיקר תוכן המעשה.
ועוד אפשר לומר שלרמב"ם אלו שני עניינים שונים, שחקירת שבע החקירות היא לצורך ההזמה וכרש"י, ונלמדת בפני עצמה. ועניין דרישת המקרה הוא עניין בפני עצמו שמטרתו בירור העדות. אמנם, עיין בדברי הרמב"ם פיהמ"ש (ריש פ"ד) שמשמע שם שהגדרת כל החקירות והדרישות אחת והיא "הדברים המורים אל העניין בדין, כגון כמה הלווה לו ומתי הלווה לו ועל אי זה דרך הלווהו ובאיזה מקום הלווהו". לכן נראה קצת שעדיף למצוא הגדרה כוללת לכל הדרו"ח, והיא בירור האמת.
ועדיין יש לדון ברמב"ם בין שתי אפשרויות: האם עניין החקירות הוא בירור עצם חיוב הנדון, אם עבר באופן המחייב (אפשרות ב, 1 לעיל), או שהעניין הוא שאלת שאלות בעצם העדות שעליהן העדים אמורים לדעת להשיב, כדי שאם לא יידעו תיפסל עדותם, שהרי אינם יודעים פרטי המקרה שאמורים היו לדעת (אפשרות ב, 2 לעיל).
וכמו הצד השני משמע מדברי הרמב"ם שכתב: "מצות עשה לדרוש את העדים ולחקרן ולהרבות בשאלתן ומדקדקין עליהן ומסיעין אותן מעניין לעניין בעת השאלה כדי שישתקו או יחזרו בהן אם יש בעדותן דופי", שנראה שכל מטרת השאלות היא כדי שיחזרו בהן או ישתקו ותתברר אמיתת עדותם.
וכן נראה שהבין החזו"א[27] בפשטות בהסבר סברת שבע החקירות שכתב: "דין החקירות שיהיו העדים מחוקרים בז" חקירות למען יוכל להיוודע שקרן אם המה מבודין"[28].
אמנם, סברת הלח"מ והמל"מ במקור הרמב"ם שאמרו שפשיטא שצריך לברר הדברים הנוגעים לעצם החיוב שאל"כ אין אפשרות לחייבו, נראה יותר שהבינו כאפשרות הראשונה שהדו"ח הן לבירור עצם העדות[29].
ונראה להסביר דעת הרמב"ם, שלעצם שבע החקירות אין מקום לסברת הלח"מ והמל"מ, שהרי אין נפק"מ לחיוב בנדון באיזה יום או באיזה מקום עשה המעשה. ולזה נצטרך את הסברא השנייה וכהסבר החזו"א בשבע החקירות שמטרת שבע החקירות היא להרבות בשאלות שהעדים אמורים לדעת תשובתן, ואם יכחישו או יאמרו איני יודע יתברר שהם דוברי שקר[30]. ושאר הדרישות שהן בגוף המעשה, שם הוא משום בירור עצם החיוב של הנדון[31].
ט. יישוב שיטת רש"י
לפי הבנה זו בדעת הרמב"ם, לפי מה שכתבו הלח"מ והמל"מ דלעיל בדעתו, שהדבר הוא פשוט מסברא ששאלות בעיקר המעשה פוסלות, צריך עיון גדול בשיטת רש"י וסיעתו. שהרי הדבר פשוט שהעדים צריכים להעיד על מעשה מחייב, ואם אינם יודעים במה הרגו או במה עבד ע"ז כיצד נחייבו, ומה שייך לקרוא לשאלות כאלה בדיקות שאינן מעכבות. וכן משמע מרש"י בסוף דבריו[32], שמטרת שאלות המשנה "מכירין אתם אותו" וכו" היא רק שאם יכחישו ייפסלו, ומשמע שאם יאמרו "איננו יודעים", עדותם קיימת כשאר בדיקות. ואיך אפשר לומר כן, והלא אם יאמר האחד שאינו יודע שהיה ההרוג ישראל, הרי גוף העדות בטלה.
בחזו"א כתב שסברת הלח"מ והמל"מ ברורה ופשוטה, והוא מבין שא"א לחלוק עליה.
לכן הוא אומר שגם בדעת רש"י יש לדחוק שמה שאמר בד"ה "מכירין" ששאר שאלות אינן מהחקירות "צריך לדחוק לשאר בדיקות ולא על אותן שהוזכרו במשנה".
והדבר נראה דחוק ביותר בלשונו שאומר "וזו אינה מן חקירות של הזמה", שמדבר על דברי המשנה עצמה. ונראה שכוונת החזו"א היא שמה שכתב רש"י בסוף דבריו בהסבר מטרת הבדיקות לביטול העדות בהכחשה (אבל יכולים לומר איני יודע), בזה לא התייחס לשאלות שבמשנה. שהרי פשוט שהשאלות במשנה אם יאמר איני יודע עדותם פסולה שאינם יודעים בגוף הפרטים הגורמים לחיוב. ומה שאמר רש"י "זו אינה מן החקירות" התכוון שהמושג "חקירות" נאמר רק על חקירות ההזמה והן שבע וכמו שמנתה המשנה. ושאלת "מכירין אתם אותו" וכו" ייקראו בדיקות, אך האמת שדינן כחקירת לכל דבר[33].
וכן בר"ב אשכנזי כתב להסביר שרש"י כדעת הרמב"ם ורק התכוון ששאלת "מכירין" אינה משבע החקירות, אך דינה כדרו"ח, עיי"ש.
ומ"מ הדבר דחוק ברש"י, שהרי לפי"ז דינן של שאלות אלה הוא כחקירות לכל דבר, ומדוע ייקראו בדיקות. וכמו שכתב חזו"א עצמו שיש לדחוק בזה ברש"י.
ונראה שאפשר להסביר דעת רש"י עפ"י דברי הר"ן במחלוקת הר"ז הלוי וה"ר דוד שמביא, כדלהלן.
כתב הר"ן (מ. בד"ה מכירין), וז"ל:
"דעת הר"ז הלוי ז"ל, דמכירין אתם אותו, התריתם בו, הוי עיקר העדות. ואם אמר אחד מהם איני יודע עדותן בטלה. אבל עובד ע"א[34] את מה עבד ובמה עבד הוי בדיקות. ואם אמר אחד מהם איני זוכר את מה עבד ובמה עבד, אבל יודע אני בודאי שעבד ע"א עדותן קיימת כדקתני במתני" איני יודע בבדיקות, עדותן קיימת".
שיטת הרז"ה היא שיטה שלישית, והוא סובר ששאלות הנחוצות לעצם החיוב מעכבות, ולכן הם צריכים להכיר הנהרג שהוא מישראל וכו", וצריכים העדים לומר שהתרו בו. אבל בע"ז מה עבד ובמה, הוי בדיקות[35].
בגוף שיטת הרז"ה יש להבין מהו החילוק בין שאלת "התריתם בו, מכירים אתם אותו" לבין השאלות על אופן העבודה-זרה, שהרי כולן נוגעות לעצם החיוב, ואם סובר שצריך לשאול ולברר, יש לברר כל השאלות הנוגעות לעצם החיוב.
ואולי אפשר להסביר שיטתו בדוחק, שסובר בעיקרון שמה שנצרך לגוף החיוב יש לחקור בו העדים, אך יש בזה הבדל בין סוגי השאלות. שהרי הרז"ה סובר שאם אומרים "איננו זוכרים" במה עבד אלא שאנו יודעים שעבד באופן המחייב, עדותם קיימת[36]. ואפשר שזה רק במקום שישנן הרבה אפשרויות לחיוב, דהיינו כגון ע"ז שיש בה הרבה סוגי ע"ז והרבה סוגי עבודות מחייבות. על זה יכולים לומר שאינם זוכרים. אך על שאלות כגון "התריתם בו" או "מכירין אתם אותו" שתשובתן היא כן או לא, פה אינם יכולים לומר איננו יודעים, שהרי אם לא זוכרים אם היה ישראל הרי שאינם יודעים שיש סיבה לחייב כלל, ולכן הן שאלות מעכבות, ונחשבות חקירות.
כתב הר"ן בשם ה"ר דוד שהקשה שא"כ נפישו להו חקירות משבע, ובמשנה מנינו שבע חקירות. אך אומר הר"ן: "ולי אינה קושיא דז" חקירות דמנינן מלבד גופה של עדות מנינן והני הוו מגופה של עדות דאלו לא ידעו אם ישראל אם כותי ולא ידעו אם התרו בו פשיטא דלאו כלום הוא"[37].
ומ"מ הר"ן מסביר דעתו של ה"ר דוד, שיש בזה הבדל בין שאלות עיקר המעשה לבין שבע החקירות. שאת החקירות חייבים הבי"ד לחקור ולשאול, ואם לא שאלו או ששאלו ואמרו העדים איני יודע, עדותם בטלה. אך לגבי עיקר המעשה, מעיקר הדין די לנו אם העדים מעידים שפלוני עבד ע"ז באופן המחייב, ואז גם אם לא נחקור אותם כיצד עבד ובמה, מ"מ העידו לנו שהוא חייב. אמנם לכתחילה יש לבדקם בזה, ובזה אם יאמרו איננו יודעים בוודאי תיפסל עדותם, אך זה לא אמור לקרות שהרי הם מעידים שיודעים שעבד ע"ז.
כלומר, הנפק"מ היא אם בי"ד מחוייבים לשאול שאלות אלו. ונראה שמה שנצרך להזמה, מטעם עדות שאי אפשר להזימה יש לשאלם, אך שאר שאלות בדיעבד אם לא שאלו, אך העדות בפני עצמה הורתה שהנדון חייב, לית לן בה[38].
שיטת ה"ר דוד נראית כשיטת רש"י, וכך אפשר לכאורה ליישב גם את רש"י[39]. ומה שכתב רש"י "וזו אינה מן החקירות", היינו לעניין שאין חייבים לשאול העדים שאלות אלו כחקירות, אך לא לעניין אם אמרו איני יודע שבזה ודאי שעדותם בטלה[40].
אמנם בחזו"א הנ"ל שדחק דעת רש"י, דחה בתוך דבריו סברא זו ואמר שא"א לסמוך על העדים שאומרים שראוהו הורג את פלוני באופן המחייב ותו לא, שהרי לפסוק דיני נפשות צריך כ"ג דיינים, ואין לסמוך על שני העדים שקבעו בעצמם שהוא חייב. ולכן נדחק בדעת רש"י.
אמנם, מאחר שיש בראשונים שסוברים כן במפורש כנ"ל ברז"ה וכן בהסבר הר"ן לה"ר דוד, נראה שאין אנו מחוייבים גם ברש"י להסביר כחזו"א שמחוייבים לשאול אותם שאלות עיקר המעשה, אלא נוכל לומר כנ"ל שרק אם שאלו צריכים לענות אך אין חייבים לשאלם[41].
נמצא שהדבר תלוי בהבנה האם אפשרי לסמוך על עדים שמעידים "פלוני עבד ע"ז" או "פלוני חילל שבת" מבלי לשמוע מהם את תוכן המעשה. שלרמב"ם ודעמיה פשיטא שאין לסמוך עליהם בזה ולכן יש הכרח לדרוש בזה את העדים ודין בירור עיקר המעשה המחייב כדין דרו"ח שחובה לשאול ואין אפשרות לענות איני יודע.
ואילו לשיטת הרז"ה וה"ר דוד בר"ן ולפי ההסברים בדעת רש"י ובראב"ד שחולקים לגמרי על הרמב"ם וסוברים כה"ר דוד, יש אפשרות לסמוך על העדים כאשר הם אומרים שחייב, ושאלות לבירור אופן המעשה וסיבת חיובו הן כבדיקות שאין חובה לשאלן.
ויש מקום למצוא בסיס למחלוקת זו בהגדרת מטרת העדות. הגמרא (ל.) מביאה מחלוקת תנאים:
"לעולם אין עדותן מצטרפת עד שיִראו שניהם כאחד. רבי יהושע בן קרחה אומר אפילו בזה אחר זה. במאי קמיפלגי, איבעית אימא קרא ואיבעית אימא סברא. איבעית אימא סברא: אמנה דקא מסהיד האי לא קא מסהיד האי ומנה דקא מסהיד האי לא קמסהיד האי. ואידך, אמנה בעלמא תרוייהו קמסהדי. ואיבעית אימא קרא" וכו".
ר" יהושע בן קרחה סובר שעדים שמעידים על פלוני שלווה מחברו מנה, גם אם לא ראו את דבר העדות יחד, עדותם כשרה. כלומר, אע"פ שמעידים על שני מעשים נפרדים, מ"מ מכיוון שיוצא מעדותם שפלוני חייב מנה ועל זה יש לנו שני עדים, הרי שעדותם מתקבלת. וחכמים חולקים וסוברים שהם חייבים להעיד על אותו מעשה מחייב דהיינו על הלוואה מסויימת שהייתה באותו זמן ובאותו מקום.
נמצא, שלחכמים צריך שיהיו שני עדים על המעשה המחייב, כלומר תפקיד העדים להעיד על המעשה והבי"ד יסיקו מכאן מסקנת העדות והחיוב. אין העדים יכולים להסיק בעצמם מסקנת חיוב ולהעיד עליה, אלא ביה"ד ישמעו המעשה ויפסקו.
אך ריב"ק סובר שדי לנו בעדות העדים על עצם החיוב, ובעצם העדים מסיקים בעצמם את מסקנת החיוב. ואע"פ שאין לנו כלל שני עדים על סיפור המעשה ונמצא שאין אנו יכולים להאמין שהיה המעשה שהרי התורה הצריכה שני עדים, מ"מ מכיוון שיש לנו עדים על עצם מסקנת החיוב, די לנו בזה, שלזה אנו יכולים להאמין.
ולכאורה, סברת רבנן היא סברת הרמב"ם ולפי מה שסבר החזו"א, שתפקיד העדים הוא להעיד על המעשה והם אינם יכולים לפסוק שהרי צריך מניין דיינים, לכן הם חייבים לספר את פרטי המעשה ולדבר על אותו מעשה, כדי שהבי"ד יוכלו לקבל מהם את פרטי הסיפור בשני עדים, והבי"ד יפסקו לפי ראות עיניהם.
ואילו סברת ריב"ק מתאימה לסברת הרז"ה והר"ד בר"ן שיש בכוח העדים להעיד על עצם החיוב, ומה שנחקרים אודות המעשה הוא דבר נפרד מעצם העדות, ואינו מעכב.
לחולקים על הרמב"ם ניחא יותר, כי סוברים בדבריהם כריב"ק בסברא זו, ובאמת נפסקה ההלכה כריב"ק (עי" רמב"ם עדות ד, ב). ואף על פי שדין זה של ריב"ק הוא רק בדיני ממונות, שהרי בדיני נפשות חייבים להעיד על אותו מעשה ולראותו יחד, וכמו שפסק הרמב"ם (עדות ד, א): "עדי נפשות צריכין שיהיו שניהם רואים את העושה עבירה כאחד, וצריכין להעיד כאחד ובבית דין אחד, אבל דיני ממונות אין צריכין לכך", עיי"ש ובמכות (ו:), מ"מ הוא רק לעניין הצורך שהעדים יראו המעשה כאחד שיש גזירת הכתוב שצריכים להצטרף לעדות, ואפילו אם אינם רואים זא"ז כבר עדותם פסולה[42] וזה רק מגדרי העדות עצמה, אך אפשר שעצם הסברא של ריב"ק שנפסקה להלכה בד"מ, נכונה גם בד"נ. והנפק"מ תהיה לגבי הנידון דידן שאינם צריכים להעיד על אותו מעשה, אלא שיעידו שפלוני זה הרג את הנפש באופן המחייב. שלא כדעת רבנן שמצריכים ידיעת עצם המעשה לבי"ד ואיך היה, וצריכים ע"ז שני עדים[43].
ומ"מ, לרמב"ם עצמו לא יקשה מה שלכאורה לא מסתדר מה שפסק כאן שצריכים העדים להעיד כל פרטי המעשה בדרו"ח עם מה שפסק כריב"ק. כי יבין שבאמת בנפשות יש גזה"כ שצריכים העדים להעיד על עצם המעשה, ולכן צריכים להעיד כל פרטי המעשה בכדי שביה"ד יקבלו עדות שניים על אופן המעשה, וידונו על פיהם.
ובאמת כתב בשערי-יושר (ו, א) לחלק בין ד"מ לבין איסורים,שרק בדיני ממונות חידשה תורה שמועילה עדות על שני מעשים שונים, אבל באיסורים ובשאר מקומות שיש צורך בשני עדים אי אפשר להסתפק בשתי עדויות על שני מקרים.
עוד ייתכן שיש מקום לחלק אחרת, שבהלוואות מכיוון שמדאורייתא כשר בדיין אחד ממילא אין את סברת החזו"א שאמר שאין מקום לסמוך על דברי העדים שהרי צריך מניין בי"ד. שהחזו"א מדבר בדיני נפשות, שם מהתורה בעינן כ"ג. אך בממונות שדי באחד, ייתכן שהגם שהצריכו חכמים שלושה, הוא רק לקבלת העדות והפסיקה, אך לא שינו אופן העדות. אמנם סברא זו צ"ע מצד עצמה, וכן שקשה קצת לומר שריב"ק דיבר רק בהלוואות, ועוד שנצטרך להעמידו כרב אחא בריה דרב איקא בפ"ק (ג.)[44].
יב. סיכום השיטות וסברתן
1. באמת יש להידחק בלשון רש"י ולהסביר שגם שאלות אלו לדינא הן כחקירות, שחובה לחקור בהן העדים, ואם יאמרו שאינם יודעים עדותם בטלה. מ"מ נקראו בשם חקירות רק שבע החקירות של הזמה. למעשה זוהי שיטת הרמב"ם.
2. באמת מה ששאלות עיקר העדות נחשבות כבדיקות בלבד הוא רק לעניין מה שאין עיכוב אם לא יבררו אותן, אך עדיין הן כחקירות לעניין שאם שאלו את העדים ואמרו שאינם יודעים, עדותם בטלה. וכן שיטת הר"ד בר"ן. והיד-רמה.
לעניין תכלית הדרו"ח נראה בפשטות שרש"י סובר ששבע החקירות מטרתן העצמית היא לאפשר הזמה. לשיטה שיש צורך בחקירות נוספות של עיקר המעשה, הסברא בהן היא שבירורן נצרך לעצם החיוב של הנדון.
לפי הבנה זו נראה שמטרת שבע החקירות היא או אפשרות ההזמה עצמה, או בירור אמיתות העדות ע"י חקירות שמהן יתברר שקרם של העדים אם ישתקו או יכחישו זה את זה. מטרת שאר הדרישות היא לברר את גוף העדות.
יש שהבינו מהרמב"ם (ב, א) שאפילו חקירות שאין מהן השלכה לעצם החיוב, אלא שתוכנן קשור בגוף נושא העדות, נחשבות כדרישות שיש לדרוש בהן את העדים.
לפי זה הסברא גם בדרישות אלה תהיה בירור אמיתות דברי העדים, שמא ישתקו יכחישו זא"ז.
[1]להלן במקום "דרישה וחקירה": דרו"ח.
[2]לדעת בן זכאי שבמשנה היינו בכל הבדיקות כדמשמע בסוגייא (מא.), אך בפ"ק (ט:) משמע דפליגי רבנן עליה וסוברים שאין הכחשה בבדיקות פוסלת. ובסוגייא (מא.) משמע שגם הם מודים בבדיקות שבעיקר המעשה שפוסלות בהכחשה (כגון עוקצי התאנה שנעקצה בשבת וכו").
[3]"אמר רבי חנינא: דבר תורה אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה ובחקירה, שנאמר: משפט אחד יהיה לכם, ומה טעם אמרו דיני ממונות לא בעינן דרישה וחקירה, כדי שלא תנעול דלת בפני לוין…רבא אמר: מתניתין דהכא בדיני קנסות, ואידך בהודאות והלואות. רב פפא אמר: אידי ואידי בהודאה והלואה, כאן בדין מרומה כאן בדין שאינו מרומה" ומסביר רש"י בד"ה "מרומה": "שבית דין מכירין בתובע זה שהוא רמאי, או מבינים טענת רמאי בדבריו". שאז גם בהודאות והלוואות בעינן דרישה וחקירה.
[4]ומ"מ דרו"ח צריך מדאורייתא. ובדיקות אינן פוסלות אפי" מן התורה, שאין "והצילו העדה" וכו". כ"כ החזו"א (חו"מ ליקוטים סי" כב ד"ה והנה קיי"ל כרבא).
אמנם באופן פשוט דין דרו"ח תלוי בצורך בעדות שאתה יכול להזימה [להלן: עדות שאי"ל], ששבע החקירות נלמדות באופן פשוט מדין הזמה (עיין בסוגייא מ: / מב:). אמנם האם יש דין עדות שאאי"ל בדיני ממונות הוא דיון ארוך בפנ"ע, ולכאורה אם אין דין עשאאי"ל בממונות, צ"ע מניין שיש צורך בדרו"ח. ועיין בארוכה בדברי הש"ך (חו"מ סי" לג), ובמנ"ח (מצווה תסג). ועי" בדברי הנוב"י (קמא אבהע"ז סי" עב).
[5]עיר הנידחת: דברים (יג, טו). עובד ע"ז: דברים (יז, ד). עדים זוממים: דברים (יט, יח).
[6]על חשיבות העניין שיהיה עדות שאתה יכול להזימה, היה אפשר להבין שהתורה רצתה את עצם אפשרות ההזמה לכל עדות. אמנם במנ"ח (מצווה תסג) כתב שהמטרה היא כדי שיפחדו העדים להעיד שקר, שהרי יוכלו להזימם.
[7]כן נראה בדברי החזו"א (ליקוטים סי" כב ד"ה סנהדרין מא:).
[8]ולפי המנ"ח הנ"ל המטרה היא שהעדים יימנעו מלשקר. ומ"מ מטרת הדרו"ח אינה בירור העדות שלפנינו.
[9]וראה להלן שיטת הרמב"ם.
[10]זוהי גם דעת הראב"ד (בהשגה על הרמב"ם, עדות ב, א). וכן דעת ה"ר דוד שמובא בדברי הר"ן (מ. ד"ה מכירין) שיובאו בע"ה לקמן, וכן ראה ביד-רמה (מ. בסוף המשנה).
[11]וראה אריכות דברים בדברי ר"ב אשכנזי (שו"ת שאלה ד) בשיטת הרמב"ם (מה שנביא משמו לקמן הוא משם).
[12]וכן דעת החינוך (מצווה תסג), וכן המאירי (מ.), וכן נראה דעת הסמ"ג (עשין קט).
אמנם, יש שם שינוי בגרסת "חקירות" שלפנינו, ל"בדיקות" כמובא בכס"מ (פ"ב, ה"א), ועיי"ש מה שהעיר. ומ"מ מעצם דברי הסמ"ג נראה די בבירור שסובר כרמב"ם. וראה בר"ב אשכנזי וכן במרכבה"מ (עדות ב, א) שכתבו שגרסת הכס"מ טעות.
[13]והסביר רש"י: "מנא הני מילי – דעבדינן שבע חקירות".
[14]ובדומה לזה כתב הר"ב אשכנזי (שו"ת שאלה ד).
[15]במיוחד ניכר הדבר בשיטת הרמב"ם שהבין את דברי הרשב"א שמסיעים העדים לא בגופם ממקום למקום אלא בדברי השאלות מעניין לעניין, כמו"ש (עדות א, ד): "ומסיעין אותן מענין לענין בעת השאלה, כדי שישתקו או יחזרו בהן אם יש בעדותן דופי". וגם להבנה הפשוטה הכוונה היא אחת, לגרום לבירור טוב יותר של תוכן העדות.
[16]אכן, לכאורה היה אפשר לומר שגם לרש"י נוכל להסביר שזו הסברא בשבע החקירות שמה שהתורה הצריכתן הוא כדי שיברר פסול העדים אם לא יכוונו דבריהם בזה (וכן בחזו"א חו"מ ליקוטים סי" כב בד"ה סנהדרין מ:, וכמו שנביא לקמן). ומה שנתלו בהזמה הוא רק סימן שאותן שאלות שהן שאלות שיש בהן נפק"מ להזמה, אך אין זו מטרתן. אך אין להסיק מכאן שיש צורך בחקירות נוספות. ובלאו הכי גם ברמב"ם נראה להסביר כן (שזוהי רק סברת שבע החקירות ולא שאר החקירות), וכמו שנכתוב לקמן.
אמנם, ברש"י עצמו הדבר דחוק קצת, מפני שמזכיר בכמה וכמה מקומות ששבע החקירות הן חקירות הזמה, ומשמע שזהו עניינן. ועיין גם ברש"י פסחים (יב. בד"ה דהויא לה) שכתב: "דרחמנא אמר ודרשו השופטים היטב והנה עד שקר העד וגו" ועשיתם לו כאשר זמם לעשות וגו" עדות שאתה יכול לקיים בה תורת הזמה – הוי עדות, ואי לא – לא". ואולי יש להסביר ברש"י שבאמת לא כל שבע החקירות הן מטעם עדות שאי"ל, אלא השאלות הבסיסיות ממש (כמו בדעת ר" יוסי) הן משום הזמה, והתורה הרחיבה לשאול עוד שאלות מטעם אחר, ונקראו כולן "חקירות הזמה" משום שהן הרחבה ע"ג השאלות הבסיסיות שהן לצורך ההזמה. ועדיין יל"ע.
[17]וכ"כ המאירי (מ.): "ועיקר המעשה האיך נעשה אע"פ שאין הזמה תלויה בהם הרי הם מכלל החקירות, והם נקראות דרישות, שכל שיאמר בהם אחד איני יודע עדותם בטלה שהרי הם בדברים שהם עיקר העדות ובהם יתחייב או יפטר".
[18]אע"פ שבלשון הפסוקים נזכרו גם דרישה וגם חקירה ומשתי הלשונות נלמדו שבע החקירות.
[19]וכ"כ ר"ב אשכנזי חילוק זה בין דרישה לחקירה ברמב"ם.
[20]בחזו"א שם.
[21]וראה בדברי ר"ב אשכנזי שהעיר שבין סייף ובין ארירן אינם צריכים אומד, והם הכלים שהזכירה הגמרא (מא.), וע"כ שדברי הגמרא עוסקים בבדיקות. אמנם הרמב"ם שמדבר על מקרה שאומר איני יודע, הרי שלא העיד מראש במה הרגו, ולכן יש לברר זאת כדי לבדוק אם צריך אומד.
[22]כ"נ מהלח"מ והמל"מ וכן בר"ב אשכנזי וכן הוא פשוט לחזו"א.
[23]וכן העיר ר"ב אשכנזי.
[24]יש לעיין בדעת הרמב"ם שפסק כדברי בית הלל (לא.) בעניין מנה ומאתיים, שכתב (עדות ג, ג) בעניין הבדיקות שאינן מעכבות בדיני ממונות, ז"ל: "…אפילו אמר האחד מנה הלוהו והשני אומר מאתים חייב לשלם מנה שיש בכלל מאתים מנה". ומדוע לא ייחשב הדבר כטעות בחקירות שפוסלת, וכמו טעו בחבית יין וחבית שמן שמזכיר שם שפוסל, וכשיטתו.
ואין לומר שלא נחשבים כלל כמכחישים משום שבכלל מנה מאתיים, דא"כ לא הוו"ל לרמב"ם להביא דין זה גבי בדיקות בדיני ממונות, שהרי גם אם היה נחשב חקירות לא היו נפסלים משום שאינם מכחישים זא"ז, וממה שהביא דין זה כאן נראה שרוצה לומר שנחשבים כמכחישים בבדיקות. וא"כ שוב נשאל מדוע נחשב בדיקות, הרי אלו פרטים בגוף העדות, האם הלווה לו מנה או מאתיים.
והיה נ"ל לתרץ לפי מש"כ בהגהות רע"א על הרמב"ם שנראה מדבריו שמבין שבנידון של בכלל מנה מאתיים נחשב כבדיקות, משום שאין הדיון על המנה שאנו מחייבים אותו, אלא על המנה הנוסף, האם היה בצד המנה המדובר. ולא נחשב כגוף הממון. ולפי"ז הווי בדיקות, לעומת שמן ויין שהוא בגוף העדות ונחשב כדרו"ח.
אכן, לפי האמת אע"פ שנחשב כבדיקות, מ"מ צ"ע, שהרי החידוש בדברי ב"ה הוא שבכלל מנה מאתיים, ולפי דרכנו אין צורך בזה שהרי היא הכחשה בבדיקות בדיני ממונות, ואינה פוסלת העדות. וגם במה חלקו ב"ש עליהם. וצ"ע, ועיין במרכבה"מ (עדות ב, א בסוף).
[25]וכן כתב מרכבת-המשנה (עדות ב, א) בדעת הרמב"ם.
[26]אמנם כבר כתבנו לעיל (ב"שיטת הרמב"ם") שאפשר שיש להסביר אחרת גם ברש"י, שההזמה היא רק סימן וטעם החקירות הוא לבירור אמיתות עדותם. וראה במנ"ח (מצווה תסג בהתחלה) שכתב שאין הטעם בדרו"ח משום הזמה, אלא מגזה"כ וכמו בבדיקות שהן מהתורה ואינן שייכות בהזמה. וכתב שרק מה שהחקירות מעכבות הוא מטעם עדות שאין אתה יכול להזימה.
[27](חו"מ ליקוטים סי" כב בתחילת ד"ה סנהדרין מא:). ולא קאי שם על הרמב"ם אלא בפנ"ע על שבע החקירות.
[28]אף שהיה אפשר להכניס בדבריו שיוודע שקר ע"י הזמה, מ"מ מפשטות לשונו לא משמע כן אלא שיוודע שקרם ע"י הכחשתם זא"ז או שלא יידעו להשיב.
[29]כ"כ החזו"א עצמו בהסבר דעת הרמב"ם (שם בד"ה ובחו"מ) בשאר דרו"ח.
[30]אם לא שנשאיר בשבע החקירות את ההבנה שהן לאפשר הזמה וכנ"ל ברש"י, ונוותר על הדיוק הנ"ל בפרוהמ"ש שמשמע שכל החקירות הגדרתן דומה בעיקר המעשה, שלכן העדפנו להסביר את כולן מטעם "בירור האמת" אף שיש בהן הבדל באופי הבירור שבשבע החקירות הוא כדי שיתברר שקרם, ובשאר הדרישות הוא כדי לברר המציאות אם חייב הנדון או לא.
[31]ועיין בדברי הרמב"ם (קידוש החודש ב, ב) שמשמע מדבריו שדרו"ח בעדות קידוה"ח הן מתקנת חכמים. ותמה שם הלח"מ מדוע אינו מן התורה כשאר עדויות. ושם כתב הרמב"ם עוד שאם הוזמו העדים עדותם קיימת מדין תורה. ולפי"ז נראה שמכיוון שאין צורך בעדות שאי"ל, לכן אי"צ מדאורייתא דרו"ח. וכן כתב במנ"ח (מצווה תסג, עיי"ש). וא"כ לכאורה משמע שהגדר תלוי בהזמה, וכיצד יסתדר עם משמעות הרמב"ם בהלכה ובפרוהמ"ש שעניין הדרישות והחקירות אחר. וייתכן שצריך להידחק ולהסביר ברמב"ם ששבע החקירות הן מטעם הזמה בלבד, וכדמשמע ברש"י מהגמרא, ושאר הטעמים הם רק על הדרישות. או להסביר שאע"פ שטעם החקירות הוא בירור העדות, מ"מ מכיוון שהדבר נלמד מהפסוקים שבדין עדים זוממים, א"כ היכא דאין דין הזמה נתבטל דין החקירות שנלמד מהם. אמנם גם זה קשה, שכן ברמב"ם שם משמע שאי"צ כלל דרו"ח מדאורייתא, ולפי זה לפחות שאר דרישות צריך. אם לא שנאמר שדין הדרישות נתלה בדין החקירות, וזה צריך בירור ועיון.
ומ"מ ברמב"ם עצמו שם העיר בלח"מ וכן במנ"ח שיש סתירה בדבריו, שבפ"א שם ה"ז משמע שמדין תורה צריך דרישת העדים. שכ"כ: "מצות עשה מן התורה על בית דין שיחשבו וידעו אם יראה הירח או לא יראה, ושידרשו את העדים עד שיקדשו את החדש". ולי קצת קשה, שאפשר להבין שאין מושג הדרישה כאן קשור בשאלת העדים, אלא שיש לביה"ד לדרוש ולחפש עדים, שהרי המצווה שם היא לדאוג לקידוש החודש ולחשב זמנו וכו", ומכלל זה אפש"ל שצריכים ביה"ד לחפש עדים. וקצ"ע.
ומ"מ לפי מה שהבינו אפשר אולי להבין ברמב"ם שמה שאמר בפ"א "ושידרשו את העדים" הוא דין דרישה, ומה שכתב בפ"ב שמן התורה אי"צ דרו"ח אולי התכוון לדין החקירה בלבד, שתלוי בהזמה כנ"ל. ודין הדרישה נשאר מן התורה כבכל עדויות. ויש לעיין.
[32]"מכירים אתם אותו – את ההרוג, שמא נכרי הוא. וזו אינה מן החקירות של הזמה, אלא ככל שאר בדיקות שאינן אלא להכחיש שמא לא יאמר כדברי חבירו ותבטל עדותם – והוא והם פטורין. אבל מן החקירות של הזמה, אי אתה מוצא יותר משבעה, כדאמרינן בגמרא" (רש"י מ.).
[33]שחייבים לבדוק בהן את העדים, וכן שאין העדים יכולים לומר איני יודע.
[34]עבודת אלילים.
[35]בלשון הרז"ה משמע שמדבר על האפשרות לומר איני יודע, ולאו דווקא על הצורך בשאלת השאלות ע"י בי"ד. מ"מ משאלת הר"ד להלן ומתשובת הר"ןנראה שלא חילקו בזה, ונראה שלא הבינו חילוק בזה בדברי הרז"ה.
[36]וראה להלן שהחזו"א דחה סברא זו.
[37]וכנ"ל בדעת הרמב"ם בלח"מ ובמל"מ.
[38]וכן כתב היד רמה (מ.) על המשנה.
[39]וראה חמרא וחיי (מ. על רש"י ד"ה מכירין).
[40]אמנם גם בזה יש דוחק, שהרי במשנה שאמרה "מה בין מה בין חקירות לבדיקות, חקירות אחד אומר איני יודע, עדותן בטילה. בדיקות אחד אומר איני יודע… עדותן קיימת" משמע שההבדל העיקרי הוא במקרה שאמרו איני יודע, ולפי הסבר זה ברש"י עיקר ההבדל הוא לעניין אם יש לשאול אותם או לא שבזה הגדיר שאלת "מכירין" כבדיקה. אמנם נראה שזהו דוחק כבר בשיטת ה"ר דוד עצמו.
[41]אמנם, ר"ב אשכנזי כתב שדעת ה"ר דוד קשה, וע"כ העדיף להסביר את רש"י כרמב"ם.
[42]אם לא שמצרפם המתרה.
[43]ומ"מ צ"ע מה היחס בין הסברא בגמרא לבין הקרא שמביאה, שאם הדבר תלוי בלימוד מפסוקים, ייתכן שקשה יותר להשאיר הסברא מממונות לנפשות, כאשר יש גזרה"כ בנפשות. ואולי מממונות למדנו הסברא, ובנפשות הפסוק אומר שצריך צרוף העדות ולכן צריכים לראות יחד, אך הסברא נשארת. ויל"ע.
[44]עוד בעניין סוגייא זו של ריב"ק ורבנן והצטרפות העדות עיין במאמרו של אשר עגם הי"ו בקובץ זה.
