הכל מלמדין / לב.

הכל מלמדין / לב.
יהודה אוחנה



הכל מלמדין / לב.

 נאמר במשנה (לב.): "דיני ממונות הכל מלמדין זכות וחובה דיני נפשות הכל מלמדין זכות ואין הכל מלמדין חובה".

הגמ"(לג:) מדייקת בדברי המשנה  ואומרת, "הכל ואפילו עדים". אם כן, משנתנו היא ר" יוסי ולא רבנן דתניא " ועד אחד לא יענה בנפש" בין לזכות בין לחובה ר יוסי בר" יהודה אומר עונה לזכות ואין עונה לחובה ע"כ. ומביאה הגמ" את דברי רב פפא שמעמיד את המשנה באחד מן התלמידים היינו ש"הכל" הכוונה לתלמידים וא"כ משנתנו דברי הכל .

הגמ" מבארת במה נחלקו ר" יוסי ורבנן: "מאי טעמא דר" יוסי…עד אחד לא יענה בנפש למות, למות הוא דאינו עונה, ורבנן: אמר ריש לקיש משום דמיחזי כנוגע בעדותו".

ומסביר רש"י (ד"ה ורבנן), שכוונת רבנן שעד אינו יכול לעלות אפילו לזכות משום שהוא נוגע בדבר, היינו שמפחד שיגמר הדין לחובה ויבואו עדים ויזימו אותו ולכן כעת הוא מלמד זכות.

 דברי הגמ" צריכים ברור בכמה נקודות:

א.האם מחלוקת ר" יוסי ורבנן היא דווקא בדיני נפשות או גם בדיני ממונות.

אומנם נראה, שלפי הפסוק "ועד אחד לא יענה בנפש למות" מחלקתם דווקא בדיני נפשות אך בד"מ גם לרבנן עולה.

ב.האם מחלוקתם היא האם לעד מותר להשמיע את דעתו לזכות לפני בית דין שרבנן אף בזה אוסרים, או שמא הוא עולה ממש למניין המזכים להכריע הדין.

הר"ן(לג: ד"ה הכל ואפילו עדים) מפרש, שמחלוקת ר" יוסי ורבנן היא דווקא בד"נ שדווקא שם רבנן חוששים לנוגע בעדות, "שחוששים שמא העידו שקר ורוצים להפך בזכותו כדי שלא יגמר הדין עפ"י ואם יוזמו יהיו פטורין", אך בד"מ אין חשש של נגיעה כל כך משום חשש הזמה ולכן עונים בין לזכות בין לחובה, "דדיני ממונות זכות וחובה שווין הן".

ומביא הר"ן דעת הרמב"ן: "דכי היכי דחישינן לד"נ משום נגיעה, ה"נ חישינן לד"מ ואין העדים עונים כלל לא בממונות ולא בנפשות".

עוד כותב הר"ן, שלפי השיטה הראשונה שעד עונה בדיני נפשות אליבא דר" יוסי, ואליבא דרבנן בד"מ "אין נעשה דיין דהא קי"ל דאין עד נעשה דיין…ואע"פ שנאמר שהנענין על הדיינים הן נמנין עמהם…מ"מ אינו נקרא דיין הואיל ולא נעשה דיין מתחילתו. א"נ יש לומר דכי אמרינן לקמן שהנענין על הדיינים נמנין במנין הדיינין היינו דווקא התלמידים, אבל כשאחד מן העדים הם העונין פשיטא שאין נמנין, כי אין עד נעשה דיין, וכי אמר ר" יוסי שהעד עונה לזכות היינו דווקא שיכול להגיד דעתו לפני הדיינין ורבנן ס"ל דמשתקין אותו מפני שנוגע בעדות וכן עיקר…".

ומדברי הר"ן עולים שני דרכים בהסבר הסוגיא:

א.מחלוקת ר" יוסי ורבנן היא דווקא אם העד יעלה למניין ממש ואין בעיה של אין עד נעשה דיין שהרי מ"מ אינו נקרא דיין אך  הוא עולה למניין וביכולתו להטות הדין כפי שיבואר.

ב.דווקא תלמידים יכולים לעלות למניין הדיינים, אך עדים לכו"ע לא משום שישנה הבעיה של אין עד נעשה דיין ומחלוקתם היא האם יכול העד להשמיע את דעתו. וחותם הר"ן שכך נראה לו עיקר.

ונראה לבאר בדרכו הראשונה של הר"ן מדוע לא שייך אין עד נעשה דיין, שמצינו שני טעמים בדין זה בדברי התוס" כתובות (כא: ד"ה הנח): א. משום דבעינן ועמדו שני האנשים ואי אפשר להיות עד דיין  ב. משום דבעינן עדות שאתה יכול להזימה והם לא יקבל הזמה על עצמן. ואפשר שמכיוון שאין מגדירים את העד ממש כדיין לכן הוא אינו חייב בכל חוקי הדיינים ולכן גם אין חשש משום עדות שאתה יכול להזימה שהוא לא מקבל העדים אלא רק מצטרף למניין דעות.  

רבינו יונה(ד"ה מתנ" הכל מלמדין) כותב, שהגמ" העמידה את המשנה באחד מן התלמידים, כלומר שאפילו אחד מן התלמידים יכול ללמד זכות וחובה ואם שניים מזכים ואחד מחייב והתלמיד רואה דברי המחייב צריכים תוספת דיינים וכו" והעיקרון הוא שתלמיד ממש עולה למניין, בד"מ לזכות ולחובה ובד"נ לזכות ולא לחובה, אבל עד אינו עולה מן המניין משום דמחזי כנוגע בעדות (אליבא דרבנן).

וכותב עוד, שמסוגיא זאת עולה "דלא אזלינן בתר רוב דיינים אלא בתר רוב דעות ואם רוב דיינים מסכימים לזכות ויש מן התלמידים…גומרין הדין על פיהם".

עולה מדבריו, שהתלמידים אינם דיינים אך הם עולים מן המניין להכריע הדין אומנם עדים לא עולים מן המניין משום דמחזי כנוגע בעדות. ומוסיף רבינו יונה, וז"ל:

"ואין לפרש הכל מלמדין זכות וחובה, רשאין לומר טעם של זכות או של חובה להראות לדיינים, ולא שיעלו למניין אבל בד"נ אינן רשאין אפילו ללמד טעם…אמאי אין עונה לזכות הרי אין לומר כאן נוגע בעדות שהרי הטעם מראה להם לדיינים ואם יראו הדיינים דבריו רואים ואם לאו אין רואים ומאחר שאינו עולה למניין מאי נוגע בעדות איכא הכא והרי אפילו רוצח על עצמו יכול ללמד זכות על עצמו".

עולה מדבריו כדרך הראשונה בר"ן, שעד לא עולה לזכות הכוונה שאינו עולה במניין ומוסיף דודאי יכול להשמיע את דעתו  דבזה לא שייך כלל נוגע בעדות, ולר" יוסי העד כן עולה ואין שייך בזה אין עד נעשה דיין.

ואכן אליבא דהר"ן טעון ביאור שאכן מה שייך נוגע בעדות כשהעד רוצה רק להשמיע את דעתו וכן קושייתו השנייה של הר"ן שהרי גם לרבנן רוצח יכול ללמד על עצמו זכות כמבואר בגמ" (מ.) ומי גרע עד מהרוצח.

היד רמ"ה(מב. ד"ה מתני") מביא דברי המשנה התם שאם אמר אחד מן העדים יש לי ללמד עליו זכות אין שומעין לו. ומקשה, א"כ מדוע כשהנדון עצמו רוצה ללמד זכות שומעין לו.  ומתרץ, וז"ל:

"לא דמי דאלו איהו כיוון דשייך במילתא לא סגיא דלא טעין לנפשיה…ויש אומרים דגבי דידיה היינו טעמא לפי שהכל יודעים שבשביל הצלת עצמו הוא אומר ואין האחרים סומכים על דבריו אלא א"כ יש בהן ממש, אבל אחד מן העדים שהעיד עליו חובה בתחילה אם יהא עכשיו מלמד עליו זכות יהו סבורין שבכל לבו הוא ויהו נמשכין אחריו".

והנה, אע"פ שנראה מדבריו שהוקשה לו מדוע רוצח יכול ללמד זכות ועד אינו יכול, כלומר כקושיא השנייה של רבינו יונה ולא מה שייך כלל נוגע בעדות, מ"מ על פי תירוצו השני הוה שפיר שהדיינים ימשכו אחרי דברי העד גם שלא יהיה ממש בדבריו.

עולה מכך, דישנה מחלוקת בין רבינו יונה להר"ן בדין העד האם ממש עולה למניין הדיינים הוא שמא רק רשאי ללמד זכות, אך מ"מ בדין התלמידים העולים למניין נראה שאין אין הם חלוקים, אך עוד צריך קצת ביאור דין זה דעד המשמיע דעתו עולה למניין יחד עם הדיינים להכריע הדין ובודאי בדיני נפשות שהרי בפשטות הם אינן סמוכים וכיצד יצטרפו לסנהדרין ואע"פ שאפשר שאין בזה בעיה בגלל שהם רק תוספת על הסנהדרין הקיימת מ"מ טעון קצת ביאור.     

רבינו יונה בסוף דבריו המובאים לעיל כתב, שודאי עד יכול ללמד זכות שאפילו רוצח עצמו יכול  ללמד זכות על עצמו, ועולה מדבריו שרוצח שיכול רק ללמד זכות על עצמו אך ודאי שאינו עולה מן המניין.

וכן כתב הר"ן (לג:), דהא דאמרינן באחד מן התלמידים שהוא עונה ונמנה למניין הדיינים א"א לומר כן בנדון עצמו בד"נ שיהיה נמנה בכלל הדיינים.

הרמב"ם(סנהדרין י, ח) כתב, וז"ל:

"אמר אחד מן התלמידים…יש לי ללמד זכות מעלין אותו עמהן לסנהדרין…אפילו אמר הנידון עצמו יש ללמד על עצמי זכות שומעין לו ועולה למניין והוא שיהיה בדבריו ממש".

וא"כ הרמב"ם סובר שהנדון עצמו ממש עולה למניין וצ"ב מחלוקתם.

והנה, בגמ" (לו.) איתא:

"הטהרות והטמאות האב ובנו הרב ותלמידו מונין להם שניים, ד"מ וד"נ …ועיבור שנה אב ובנו רב ותלמידו אין מונין להם אלא אחד" ומבאר רש"י ד"ה "הטמאות"  שטומאות וטהרות שהוראתן ביחיד ואין בהם מניין… מונין האב ובנו והרב ותלמידו בשניים אך בד"מ וד"נ שמניין שלהם אף בתחילת הדין מן התורה צריך שלשה… אין האב ובנו כשרין זה עם זה…".

וכתב הרמב"ם (סנהדרין יא, ז), וז"ל: "ד"מ וכן הטומאות והטהרות אב ובנו הרב ותלמידו מונין אותן בשניים וד"נ…מונין אותן באחד". 

ובהלכה ח" כתב: "זה שאנו מונין האב עם הבן בין באחד בין בשניים כגון שהיה אחד מהן בסנהדרין והשני היה מן התלמידים שאמר יש לי ללמד זכות או חובה שומעין דבריו ונושאין ונותנין עמו ונמנין עמו".

ובהלכה ט" כתב: "ובשעת גמר דין אין גומרים את דינו בקרובים שהדיינים הקרובים פסולין לדין".  והנה, הרמב"ם כולל בהלכה ז" את ד"מ יחד עם הטמאות והטהרות ולא כגירסא המופיעה לפנינו ובהלכה ח" מחדש הרמב"ם מן זמן חדש של מניין חוץ לגמר דין שבו עולין האב ובנו למניין, ובגמר דין אין גומרין דינו בקרובים.

והקשה הראב"ד: "חיי ראשי איני רואה לא טעם ולא ריח בדברים אלו, כי למשא ומתן מאי מניין איכא ובשעת גמר דין אז הוא המניין" וכן צריך להבין בפשט הרמב"ם איך יעלו יחד האב ובנו למניין ואין פסול קורבה.

הגרי"ז(ספר הזכרון אש תמיד עמ" תקנב) מבאר בדעת הרמב"ם דכיוון שגרס ד"מ בהדי נפשות כמובא בהלכה ז", הוקשה לו כיוון דקרובים פסולים לדון א"כ כיצד יצטרפו האב ובנו לשניים במניין. לכן הוצרך הרמב"ם לחדש בהלכה ח"  שעה חדשה של מניין קודם גמר דין, היינו בשעת משא ומתן, והא דפסילי קרובים הוא דווקא בשעת גמר דין, וסבירא לרמב"ם שבכל דין מלבד מה שעומדים למניין לגמור הדין, עומדין למניין להכריע ההלכה ואז הוי כדיני טומאות וטהרות דקרובים כשרים.

ומסביר הגרי"ז, שזהו כוונת הרמב"ם (י, ח) שאמר דהנידון עצמו יכול ללמד לו זכות ולעלות למניין, כמו שהובא לעיל, וקשה שאיך יצטרף למניין לפסוק על עצמו וכעת מובן, דכוונת הרמב"ם שם לשעת משא ומתן לעניין להכריע ההלכה דבזה אין דנין עליו כלל ורק דנים על ההלכה אם הדין דחייב או פטור ובמניין לגמר דין דזהו הפסק ודאי דאין מצטרף.

ונראה כעת, שגם מה שכתב הרמב"ם שם (י, ח) לגבי תלמידים שעולים למניין הוא דווקא בשעת משא ומתן שלא נראה שבאותה הלכה חילק בין שני סוגי מניינים. 

ומ"מ בדברי הרבינו יונה והר"ן נראה לא כן, שהרי כפי שהובא לעיל הם חולקים על הרמב"ם וסוברים שהנידון עצמו לא עולה למניין.

ניתן לומר, שלפי דבריהם אין שני מניינים אלא מניין אחד בשעת גמר דין, ולכן חלקו על הרמב"ם שכתב  דהנידון עצמו עולה למניין, דזה לא ייתכן בגמר דין.

והנה, בגמ" (לו.) לגבי הסוגיא של טומאות וטהרות וכו", כתב הרבינו יונה, וז"ל: "ה"ג, הטומאות והטהרות אב ובנו…מונין להם שניים, ד"מ וד"נ אין מונין להם אלא אחד".

ודברים אלו המה כהגירסא המופיעה לפנינו, אלא  שמוסיף רבינו יונה:

"וי"ל, דמ"מ אף בד"מ כשיש ג" רחוקים או ד" ויש מצד הרב מחצה ותלמיד רואה דבריו שמצטרף עמו ומטין עפ"י דבריו דבהא ליכא לאפלוגי כלל בין דיני ממונות לטהרות וטומאות …אלא שאין גומרין הדין בהטיית הרוב בדיני ממונות, ובטהרות וטומאות עושין כן".

עולה מדבריו, שגם לפי דבריו יש שעה של מניין חוץ לגמר דין, ונראה כדברי הרמב"ם שמחלק בין שעת משא ומתן לשעת גמר דין ובשעת משא ומתן גם לפי דברי רבינו יונה עולין רב ותלמיד לשניים ואין בעיה בכך שבעצם הם דעה אחת שזו הסיבה דרב ותלמיד אינן עולים לשניים משום שהתלמיד סובר כרבו בכל ואינן שני דעות שונות וממילא הוי כאחד, ששם רק הוי בירור ההלכה ולא הגמר דין ולכן הולכים אחר רוב דעות כלומר אחרי מספר האנשים הנוטים לדעה מסוימת ואף שהתלמיד כל תורתו מרבו ואין לו מדיליה. 

וכעת לאחר שמצינו שגם לדעת הרבינו יונה יש מניין בשעת משא ומתן, אפשר שאף  דעת רבינו יונה היא דגם בסתם תלמידים שעולים למניין, דדווקא הוי בשעת משא ומתן, ולא כפי שפירשנו לעיל דהיינו בגמר דין וכן בעד שעונה לזכות אליבא דר" יוסי היינו בשעת משא ומתן ומפרש רבינו יונה שדברי התוספתא בלו. שד"מ התלמיד והרב עולין לאחד היינו בגמר דין. אלא דחלק רבינו יונה על הרמב"ם וסבר שאף בשעת משא ומתן ישנה בעיה של קורבה ולכן נידון אינו יכול ללמד זכות על עצמו ולעלות למניין שהרי מ"מ יש קשר ישיר בין שעת המשא ומתן לגמר דין שהלא על פיו יפסקו בסוף.

ובדעת הר"ן, נראה דאפשר גם כן לומר שסבר דתלמיד עולה למניין היינו דווקא בשעת משא ומתן ואף דבהסברו השני של הר"ן כפי שהובא לעיל כתב שעד אינו עולה למניין מכיוון שאין עד נעשה דיין וא"כ נצטרך לומר שאף בשעה זו שייך דין זה מ"מ כפי שהתבאר לעיל ששעת משא ומתן יש לה חשיבות ישירה לגמר דין ייתכן וחלק מגדרי הדין שייכים בה. 

נגישות