המסורת בין רב לתלמיד – פרשת פנחס, י”ז בתמוז

המסורת בין רב לתלמיד – פרשת פנחס, י”ז בתמוז
ראש הישיבה הרב אברהם שפירא זצ"ל




המסורת מרב לתלמיד*

כתוב ברמב”ם (הל” תעניות פ”א ה”ב), שהתענית מועלת לפשפש במעשים ולהתוודות על חטאים ציבוריים. בי”ז בתמוז נשתברו הלוחות והובקעה העיר. כתוב בירושלמי (תענית פ”ד ה”ה) שבעצם זוהי טעות, העיר לא הובקעה בי”ז, אלא בתשעה בתמוז, ולמה כתוב י”ז? כתבו בתוס” (ר”ה י”ח ע”ב) בשם הירושלמי, “קלקול חשבונות היה שם”. הצרה הייתה כ”כ גדולה שנתבלבלו, ובמקום לכתוב בט” תמוז כתבו בי”ז בתמוז. המשמעות הנוספת היא, שהבלבול לפעמים צריך להשאיר אותו. למרות שאנשי כנסת הגדולה יכלו למחוק את הטעות, משמע שבכ”ז השאירו את הטעות, כדי להראות את הצער והבלבול שהיה אז, וזה נקבע לדורות שאנחנו נשארים מבולבלים. יש איזו שיטה, שאם יש איזה חורבן ומן השמים יש בלבול, אז חיים עם זה. לכן חשבתי היום לדבר, כי נדמה לי שיש בלבול גדול, והיום הזה יש בלבול.בי”ז בתמוז נשברו הלוחות, וכתוב בירושלמי שלוחות לא נשתברו כשנודע למשה רבינו על חטא העגל, אלא כשראה את החטא ואת המחולות סביב העגל, שרוקדים סביב החטא, וזהו מה שגרם לו לשבור את הלוחות. שיעור הלוחות היה ארבעים סאה וזה משא כבד, אך כיוון שהלוחות מעשה אלוקים, וכמו שהארון נושא את נושאיו, כך גם הלוחות, וכשמשה כעס, לאחר שהתפלל “ויחל משה”, פרחו האותיות, היה סילוק שכינה, וכשפרחו האותיות, א”א היה לשאת את הלוחות. ז”א כיוון שהיה סילוק שכינה נשברו הלוחות.דבר נוסף שהיה בי”ז בתמוז הוא, שבטל קרבן התמיד. לצערנו, אנחנו לא כ”כ מרגישים את גודל האסון בזה, וכפי שמסופר באחד שבא לפני הרבי להתלונן על צרותיו, והרבי חיזק אותו, וכשפנה היהודי ללכת, קרא לו הרבי חזרה, ואמר לו, לכלל ישראל קרה היום אסון גדול יותר מצרתך, לא הקריבו את התמיד. צריך להרגיש את זה ולא לשכוח, ובשעה שיש צום, חייבים לזכור את זה יותר, שהיום בטל התמיד, שעליו אמרו שמעולם לא לן אדם בירושלים עם חטא.על שבירת הלוחות כתוב בתנדב”א[1]דבר הנוגע לנו, שגם מרגישים אותו, שמאותה שעה שנשברו הלוחות נגזר על ת”ח שילמדו תורה מתוך צער, מתוך טירוף ומתוך ייסורים. נגזר שסילוק השכינה לא יהיה חד פעמי, אלא דבר שמרגישים אתו בכל יום. ולכן קראתי לאברכים שהם מרגישים את זה יותר. נגזר שילמדו תורה מתוך הדחק, וכל מה שכתוב שם זה מה שקורה. (חז”ל אומרים שיש כפילות של “נחמו נחמו” שצריך לשלם על הפורענות הזו מתוך הטירוף, שמעתתא הרי בעי צילותא, וכ”ז קרה בי”ז בתמוז).אני מתכוון לדבר על הבלבול שישנו. בחודשיים האחרונים היה לי צער, מתברר שיש בלבול שלא ראיתי, ובלבול בדברים שלא שכיחים בבני תורה, ולא שכיח בכל הישיבות, ומשמע שכאן זה כן קרה. יש איזה ניתוק של שלשלת, התורה היא שרשרת של תורה וכפי שכותב הרמב”ם התורה נמסרה ע”י משה ועוברת מדור לדור. הרמב”ם מנה את כל חכמי הקבלה. תפקידה של הישיבה הוא למסור את התורה מהזקנים לצעירים, כמו שיהושע קיבל ממשה ומסר לזקנים וכו”. זה היסוד של רב ותלמיד, והוא תשתית, ואין זה רק עניין של עבירות של מורה הלכה בפני רבו או מהרהר אחר רבו. הגמ” אומרת על אביי שפסק במקום רבו, ואמר אביי שנתברר לו שלא יפסוק אדם במקום רבו, זה לא רק כמו אפיקורסות, זה הרי פשוט, זה אפיקורסות ממש, שהרי כופר ברבו וכופר בתורה, שאומר שאמנם הרב זה רב, אבל יש עוד משהו. בנוסף לכך נתחדש לאביי שמי שמורה במקום רבו, גם אין לו סייעתא דשמיא. זהו מהדברים הפשוטים של אמונת חכמים, יש עניין של קבלת התורה מדור לדור, ולומד מרבו.כל פרשת השבוע זה עניין של רב ותלמיד, יהושע ומשה. כתוב “ונתת מהודך עליו” ואמרו חז”ל: “כמו מנר לנר כמו שופך שמן לכלי”. יש שמכניסים תורה בתלמיד, וזה תלוי בכלי קיבול, ויש דבר בחיבור עצמו, שבחיבור עצמו זה כבר “ונתת מהודך עליו”, וזה מהעניינים של איך מקבלים תורה. לדעתי מה שכתוב בהפטרה של פנחס (שזכינו השנה לקרותה, למרות היותה נדירה) הוא סובב על עניין תלמיד ורב. ההפטרה מספרת, איך אליהו קיבל תלמיד, שבשמים אמרו לו שיש לו איזה תלמיד, עוד לפני שאליהו ראה אותו, “וישלך אדרתו אליו”, עי”ש בפירש”י שזה כמו במשה “ונתת מהודך עליו”. פרש”י שנתינת האדרת הייתה לנסות אותו וע”י כך נהיה מחובר אליו. כתוב “ויקח את צמד הבקר ויזבחהו”, ופרש”י שם שזה היה מרוב שמחה. ולכא” על מה השמחה? אלא ששמח ע”ז שקיבל רב, למרות שעדיין עוד לא ידע למה, וזהו הקישור מההפטרה לפרשה.העניין הזה גרם לבלבול גדול, וזה פוגע גם בלימוד, וגם החיבור עם הישיבה. יש כאן משהו שנשמט, אני עצמי לא יודע מה. יש אולי איזה כפיות טובה, שפוסקים נגד ואומרים נגד ועוד מתייהרים בזה. זה לא היה מעולם, ההנחה הזו שאפשר לומר נגד רבנים, ולומר שרבנים לא מבינים. זה הרי הייתה התחלת האפיקורסות בגרמניה, שאמרו תורה זה תורה, אבל בעניין זה הרבנים לא מבינים. זה לכאו” דבר תמים, מאיפה הרבנים אמורים לדעת, אך אמירה כזו, מתגלגלת למש”כ בגמ”, שסייעתא דשמיא וודאי שאין, וזה מנתק חבל אחד מהשלשלת. כשחסר חבל אחד לא מקבלים תורה, אין כבר “מנר לנר” ולא יציקת שמן. כי ההכנה לקבל זוהי עבודה. וכשאין כלי אז השמן לא עוזר.בפרשה כתוב: “צרור את המדינים והכיתם אותם”. והביאור הוא שצריך קודם לשנוא את המדיינים, וכשתשנאו אותם אז תוכלו להכות אותם. ובאור החיים כתב, שצריך קודם לשנוא את החטא, ואח”כ אפשר להלחם בו, שקודם צריך לעשות כלי. כ”ש במידה טובה, שאדם צריך קודם לאהוב תורה ולרצות לקבל תורה, ואם זה חסר אז יש בלבול.התורה זה לא רק עניין של ידיעות. בפרקי אבות כתוב: “ונותנת לו עצה וגבורה”, ומה הפשט נותנת גבורה, אלא שאדם יכול לדעת הרבה, אבל אין לו גבורת החלטה. אדם יכול לדעת הרבה ולטעות הרבה, וזהו מש”כ: “ויד ד” הייתה אל אליהו וירץ וכו”” ופרש”י “רוח ד” שלבשתו גבורה”. ואין הפשט גבורה לרוץ, אלא ההחלטה הזו שהגיע זמן לרוץ לפני המלך. צריך לזה החלטה ברורה, שעכשיו אליהו ראש הסנהדרין ירוץ לפני המלך. גם לזה צריך להכין להיות כלי.משום מה קיימת כאן מבוכה, שיש גם ששואלים מה התכלית במה שאני לומד, מתחילים לעשות נסיונות, שזה לא טוב וזה לא טוב, והכל חשבון של בלבול. ואע”פ שקבעו פעם על י”ז בתמוז שהיה אז בלבול, אבל לא צריך כל פעם ליצור בלבול. כל החשבונות האלו צריך לברר כמו ההחלטה לרוץ לפני אחאב. כל מי שלומד פה עתיד לצאת גדול בישראל, אחד המרבה ואחד הממעיט, אבל בלבול החשבונות יכול לגרום שיהיה סילוק שכינה. בפרשה הקודמת כתובות הנבואות של בלעם, ובגמ” יש ביטוי “ספר של בלעם”. וכתוב בחז”ל שכל מה כלל ישראל חי וקיים בעוה”ז, זה בזכות הברכה של בלעם, וכל השאר הזכויות והמעשים של כלל ישראל הם לעוה”ב. וכתב רש”י בסוף הפרשה, שכל הזמן התבטא בלעם “ד” אלוקי” אבל בסוף לא אמר כי הרגיש סלוק שכינה, שנמאס על הקב”ה, שבתחתיתו מרגיש שניתק מהקב”ה, למרות שהוא אומר דברים העומדים ברומו של עולם. וזה שייך לכל אחד. יכול היות שח”ו לומד תורה ובכ”ז יהיה סילוק שכינה, חז”ל אמרו זאת על בלעם.התפקיד של ישיבה הוא למסור תורה מדור לדור, ותפקידכם הוא להחזיק תורה מדור לדור. יש ענין של הכרת טובה מה שקיבלו, קיבלו מהישיבה. ברגע שמכניסים חולשה באמונת חכמים, מכניסים חולשה בתורה שיש לכל אחד. התורה עצמה נחלשת, והיא מבולבלת, כפי שחז”ל השאירו את י”ז בתמוז. לי יש הרגשה שיש כאן איזה ניתוק באמונת חכמים, באמונת רב. ניתוק ביסודות שלמדו בישיבה. אני מפחד שחסרה הכרת טובה למה שלמדו בישיבה, והכרת טובה היא הדבר הראשון מדריגת האדם, האדם הראשון בזה הוא נכשל, “האישה אשר נתת עמדי”.ויהי רצון שכל הבלבולים הללו יתבררו ונזכה לנחמה בכפליים, מתוך קשר של תורה דרך רב ותלמיד עד מעמד הר סיני. 



*שיחה לפרשת פנחס ולי”ז בתמוז, תמוז תשמ”ט
[1]תנא דבי אליהו רבא פרשה י”ט ד”ה העטופים, וכן באליהו זוטא פרשה ד” ד”ה כשירד משה

נגישות