לצערי לא זכיתי להיות מתלמידיו הקרובים והמובהקים של הרב, כמו כן זכורים לי שיעורים ושיחות רבים בהם ישבתי וניסתי- אך לא זכיתי להבין דבריו.

עם כל זאת, בעשר שנים שזכיתי ללמוד בישיבה תחת הנהגתו (מאז שהגעתי לישיבה באלול תשנ"ז, ועד לפטירתו בתשרי תשס"ח) יכולתי לקלוט ולהתרשם רבות מאישיותו האצילה, מפניו המאירות ומתורתו הגדולה. כמו כן, בשנים שעוד הגיע לתפילות בישיבה, השתדלתי לגשת אליו מפעם לפעם אחרי התפילה על מנת לשאול שאלות בהלכה, לקבל הדרכות בנושאים שונים ולשאוב ולקבל מתורתו ומגדלותו.

 

בקונטרס קצר זה, ברצוני להעלות על הכתב מעט זיכרונות ותחושות כפי שנחקקו ונשתמרו בקרבי, על מנת שיוכלו לעזור לי, ולמי שיעיין בהם, לקבל קצת פירורים של תורה ויראת שמים מגדלותו ואישיותו האדירה.

 

מכיון שלרבים מהדברים המובאים לפנינו עשויות להיות השלכות הלכתיות, מחובתי להדגיש בפתח הדברים שכל הדברים המובאים כאן הם מתוך מבט מזוית של תלמיד בלבד, ויתכנו בהחלט טעויות שיבושים או אי דיוקים ויש לתלות אותם בכותב הדברים בלבד, ואין להסתמך על שום דבר מהדברים הבאים להלכה בלי בדיקה ועיון במקורות המוסמכים, ולא נכתבו הדברים אלא כדי לנסות ללמוד קצת מאישיותו תכונותיו מדותיו והדרכותיו של מו"ר זצ"ל.

 

בהקשר זה ראוי להזכיר את בקשתו של הרב שלא יאמינו לשום שמועה משמו (חוץ מזו) מבלי לברר את הדבר איתו באופן ישיר מכיון שהרבה מהדברים שאומרים בשמו אינם נכונים (ואמר לי אברך אחד ששמע אותו אומר שחמישים אחוז ממה שאומרים בשמו זה לא נכון),

– ועכשיו שלא זכינו, נשארה חובת הבירור וליבון הדברים עלינו- וה' יאיר עינינו וינחנו בדרך אמת.

 

* את רוב הדברים המובאים כאן, ראיתי במו עיני או שמעתי ממנו באוזני, מיעוטם שמעתי מאחרים וציינתי זאת, בכל הסיפורים שהיו קשורים באחרים או ששמעתי מאחרים- השמטתי את שמותם מכיון שלא ביקשתי את רשותם לפרסם את שמם (למעט דברים שנאמרו לפני קהל בשיעורים וכדו')- אך שמם שמור אצלי.

סיפורים שחשבתי שלא יהיה לרצונו של האדם הקשור בהם שיפורסמו כמובן השמטתי לגמרי.

מאור פניו

* היה ברב שילוב יחודי של יראת שמים עצומה שניכרה היטב על פניו (כל מי שראה את הילוכו, את הנהגותיו, את הליכתו בכלל, את כניסתו לישיבה, את יציאתו ממנה- וכן הלאה, לא יכל שלא להבחין ולהתרשם מכך), ומאידך גיסא חביבות ומאור פנים קורנת ומיוחדת לכל הסובבים, שילוב ההפכים המיוחד הזה בא לידי ביטוי בצורה בולטת במיוחד בכל פעם שהיינו נגשים אליו עם שאלה, היינו נגשים במורא ופחד, ובכל פעם שהיינו יוצאים מלפניו היינו יוצאים עם תשובה, וחיוך ונחת.

 

* פעם כשהייתי בגיל תיכון הייתי "שבו"ש" בישיבה (-תלמיד שמגיע לישיבה לכמה ימים כדי ללמוד ולהתרשם מהישיבה), והיתה אז שמחה בישיבה, (כמדומני ברית מילה), והרב הלך "להרחיבי" (- חדר סמוך לבית המדרש שמהווה הרחבה של ביהמ"ד בישיבה) להשתתף ב"סעודת מצווה" של התלמידים כמקובל, ובדרכו להרחיבי ברך במזל טוב את כל מי שנקרא בדרכו כהרגלו, ובדרכו הרב ניגש גם אלינו וברך גם אותנו במזל טוב ואנחנו עמדנו שם מהצד אני וחבר נוסף כמתבוננים מהצד, שכן לא הכרנו את הישיבה והנעשה בה וידינו תחובות בכיסי המכנסים, כמובן ברגע שהרב התקרב אלינו הוצאנו את הידים במהירות מהכיס על מנת ללחוץ את ידו, הרב ששם לב לכך, לאחר שברך אותנו במזל טוב התנצל על כך שהטריח אותנו וגרם לנו להוציא את הידיים מהכיסים…

 

* אחרי התפילות בישיבה היה נשאר לענות לשאלות של תלמידים, ותמיד ענה בנחת ובסבלנות מרובה והיו שאלות שחזרו עשרות רבות של פעמים (תכלת, האם ההרחיבי הוא חלק מביהמ"ד (נפק"מ להרבה עניני הלכה כגון קפנדריא, שיחת חולין ועוד), האם הספסלים בישיבה נחשבים מחיצה לענין פסיעות בסוף תפילת עמידה, ועוד כהנה וכהנה שאלות רבות ומגוונות)- וגם על השאלות החוזרות האלה היה עונה כל פעם מחדש בסבלנות מרובה ובמאור פנים (אבל על שאלות פשוטות של דברים מפורשים היה אומר לפעמים לשואל להסתכל במשנ"ב).

 

* מאות מתפללים היו עוברים לפני הרב בכל ליל שבת, הרב לא היה לוחץ את ידם של כל העוברים לפניו אלא הסתפק בנענוע עם הראש וברכת שבת שלום במאור פנים (שמעתי שהסיבה לכך הייתה שמאז שהרב ישראלי זצ"ל שבר את ידו הייתה קשה עליו לחיצת יד והוא נאלץ להימנע מללחוץ יד לעוברים לפניו ומאז הפסיק גם ר' אברום זצ"ל ללחוץ ידיים- נוהג זה לא השתנה גם לאחר פטירת הרב ישראלי).

 

* פעם הראו לרב תמונה שלו והוא שאל מי זה, כשענו לו שזה הוא ענה שזה לא יתכן כי לאיש שבתמונה יש זקן לבן והוא הרי צעיר (הרב היה אז קרוב לגיל 90)…

גדלות בתורה

* פעם במוצ"ש בשיעור במנחת חינוך התפלפל הרב תוך כדי הלימוד בדברי המנחת חינוך ודחה אותו מכח סברא, לאחר השיעור הגענו לישיבה וראינו שהסברא שהרב אמר כתובה כמעט מילה במילה במאירי.

 

* על אף גדלותו העצומה בתורה ויכולת החידוש הבלתי פוסקת שלו, בשיחותיו בישיבה בהזדמנויות שונות היה חוזר אין ספור פעמים על אותם יסודות פעם אחר פעם מפני שראה בהם יסודות חינוכים שהיה חשוב לו שתלמידי הישיבה יפנימו, אין ספור פעמים שמענו אותו חוזר על הגמ' ביומא כח: ש"מעולם לא פסקה ישיבה מאבותינו" ו"אברהם אבינו היה זקן ויושב בישיבה", על הפסוקים האחרונים של ספר מלאכי שהוא "חותמם של נביאים"- "זכרו תורת משה עבדי", (ואין ספק שכל מי שזכה לשמוע תורה מהרב, שמע ממנו משפטים אלו, ויכול בשעת קריאתם לשמוע את הרב אומר אותם בניגונו המיוחד)- וכן עוד דברים נוספים רבים שהיה חוזר ומשנן לנו אין ספור פעמים.

 

*  אבן יסוד בפסיקתו ובתורתו היה נושא של "מסורת של תורה" ואמר שזה הדבר הכי מחייב ומזה אנחנו חיים ואין לנו אלא מה שעבר במסורת מדור לדור.

בהקשר זה הזכיר פעמים רבות את ההקדמה של הרמב"ם למשנה תורה בה הרמב"ם מונה את כל שרשרת העברת המסורת ממשה רבינו עד אליו, ובסוף הוא כותב "נערתי חוצני אני מוישה בן מימון הספרְדי…" (הרב היה אומר את זה במלעיל)- דהיינו מסורת של תורה נמשכת גם דרכי הלאה, וכן הזכיר את  הקדמת הב"י "על כן אני הדל באלפי יוסף במוהר"ר אפרים במוהר"ר יוסף קאר"ו זלה"ה קנאתי לה' צבאות ונערתי חצני לסקל המסילה…".

 

* דבר חשוב נוסף שהיה מרבה לומר הוא שכח הפסיקה הגדול ביותר, הוא כוח הפסיקה של כלל ישראל, היתה שגורה בפיו התשובה לשאלות בניסוח: "כלל ישראל הכריע…".

למשל, אמר שכלל ישראל הכריע כמשנ"ב נגד החיי אדם, העובדה היא שפעם בכל בית כנסת היו לומדים בין מנחה לערבית חיי אדם, ומאז שיצא המשנה ברורה המציאות מראה שהוא ירש את מקומו, וכיון שהוא זה שהתקבל בכלל ישראל ממילא הוא זה שמחייב.

כמו כן שמעתי שאמר שתוקפו של הש"ס הבבלי והעובדה שהלכה המחייבת היא כמותו הוא מכח העובדה שכלל ישראל קיבל אותו כמו שמופיע בהקדמה של הרמב"ם ליד החזקה, שאל"כ אפשר היה לפסוק כמו הרבה מקורות אחרים (זוהר, מדרשים ועוד).

אהבת התורה

* בשנים האחרונות כשנחלש, נחלשו גם עיניו והוא ביקש שיתפללו על הראיה שלו כי היה קשה לו ללמוד, והיה אומר שיש לו צער שאיננו מצליח ללמוד את רבינו חננאל (שנדפס באותיות קטנות מאוד).

 

* מן המפורסמות ביותר היה יחסו המיוחד לשיעור הכללי שהיה מעביר בישיבה מדי יום שלישי, עליו היה עמל שעות רבות והופך בדעתו פעמים רבות כל כיון וכל סברא, וזכור לי שכשהגענו לישיבה בשיעור א', הזהיר אותנו הר"מ שלנו הרב יגאל לרר שליט"א שכאשר אנחנו עולים אליו (דירתו שתי קומות מעל הרב) כבר החל מיום שני בערב, שנעלה על קצה האצבעות כדי לא להפריע לרב בהכנת השיעור…

 

* בכניסתו לביהמ"ד בדרכו למקומו היה עוצר תדיר ליד ספרים שהיו מונחים על סטנדרים בדרכו ומעיין בהם קצת.

 

* את אהבתו הגדולה לתורה אפשר היה לראות גם ביחסו לספרים, ביתו היה מלא וגדוש בספרים.

מלבד הספרים במדפים הייתה עגלה שעליה עמדו ספרים נוספים, השמועה אומרת שהיה מניח שם כל ספר חדש שהיה מגיע לידיו, ולא היה מעביר שום ספר למדפים לפני שעבר עליו (אבל אינני יודע אם יש מי שיכול לאשר שמועה זו).

 

* כמדומני שכשביקשו לשאול ממנו ספר ביקש לוודא שהשם רשום עליו והמליץ לתלמידיו גם לעשות כך והסביר שאם השואל ישכח להחזיר את הספר ויום אחד יהיו לו הירהורי תשובה ידע לאן להחזיר, אחרת ישכח ממי שאל אותו.

 

* אברך אחד  התבקש להעביר שיעור קבוע בישיבה קטנה מסוימת, ונאלץ עקב כך לאחר לסדר בוקר, כאשר בא לדווח על כך לישיבה ע"מ שיפחיתו לו מהמלגה את הזמן החסר, שמעתי (ממקור ראשון) שהרב הורה לא לקצץ שהרי אדרבה זה בדיוק התפקיד של הישיבה להוציא אנשים לחנוך והוראה וכיון שזה לא "שובר" את הסדר (כי זה היה בהתחלת הסדר) אז אין צורך להפחית מהמלגה.

 

* פעם הודיעו בישיבה לרוב האברכים מעל גיל 30 שאינם יכולים יותר להמשיך לקבל מלגה, ואמר לי אחד מהמקורבים לרב, שאנשים חושבים שהמניע הוא כלכלי, אבל הרב אמר לו שהאמת היא שגם אם לא היה לזה שום נגיעה כלכלית הרב היה מורה לעשות כך- כי תלמיד בשלב הזה (על פי רוב) חייב כבר לצאת ולהפיץ החוצה את תורתו.

 

* עודד את התלמידים מאוד להעביר "חבור'ס" (-שיעור שמעביר אחד התלמידים לחבריו), ולדבר זה עם זה בלימוד.

 

* עודד את התלמידים מאוד להעלות את דבריהם על הכתב, ביקש שיכתבו "חבור'ס" ויתנו לו לקרוא, ובפרט בחנוכה אמר שהוא מפנה זמן לקריאת "חבור'ס" של תלמידים.

 

* עודד לפרסם ולהוציא ספרים "יגדיל תורה ויאדיר" ואמר לתלמידים שיכתבו ספרים, ואם יש צורך הוא מוכן לעזור למצוא לספר שם…

 

* כשביקשו ממנו הסכמות לספרים בדר"כ היה נותן מכתב ברכה ולא הסכמה (ונדמה לי שהסביר פעם שכאשר הוא נותן הסכמה לספר פירוש הדבר שהוא מסכים למה שכתוב בו, וכיון שאין ביכולתו לעבור על כל הספר לפני כן- לכן הוא מעדיף להסתפק במכתב ברכה (מצאתי בספר אוצרות הראי"ה לרב משה צוריאל שיצא בשנת תשמ"ח שהרב נתן שם הסכמה- והסתפקתי האם זה היה חריג או שכך נהג אז וכל ההנהגה הזו הייתה רק בשנים האחרונות, ושמעתי בשם ת"ח מבוגר אחד שהיה קרוב לרב בזמן כהונתו כרב ראשי, שכבר אז הרב לא היה נותן הסכמות כלל, והוא התוכח אז עם הרב עד ששכנעו לתת לו הסכמה, א"כ כפי הנראה שזו הייתה דרכו מאז ומעולם ואפשר לספור כמה מקרים בודדים שקבלו הסכמה).

תפילה

* בשנים האחרונות הרב מאוד נחלש והיה לו קשה לעמוד והדבר הגיע עד כדי כך שהיה יושב אפילו בקדיש וחזרת הש"ץ ("בימים הטובים" היה עומד חלקים ניכרים מהתפילה כולל כל קריאת התורה), אחד התלמידים שם לב לכך, שלמרות חולשתו והקושי הגדול היה מקפיד לעמוד בתהילים שנוהגים לומר בישיבה בסוף כל תפילה ושאל אותו לסיבת הדבר, הרב הסביר לו שמכיון שזה בגדר של תפילה ממש, בזה יש חיוב לעמוד.

 

* היה מקפיד מאוד במשך כל חזרת הש"ץ לעקוב אחרי החזן מילה במילה מתוך הסידור (הכוונה כמובן למנחה, שכן בשחרית היה הולך ליטול ידיים לברכת כוהנים), ולנו היה בזה שיעור מוסר גדול, עם הרב הגדול יכול להרשות לעצמו "להתבטל" במשך כל חזרת הש"ץ ולעקוב בצורה שכזו גם אנחנו בודאי יכולים להפנות מכל עיסוקינו החשובים ולימודינו ולהקשיב לחזרת הש"ץ וגם לנסות עד כמה שאפשר להתרכז בה).

 

* הקפיד ליטול את ידיו לברכת כוהנים כמה שיותר סמוך לברכה עצמה כדי לצמצם את ההפסק שבין הנטילה לברכה, כשסיים ליטול היה עומד ליד החזן מוכן, וברגע שהחזן התחיל "רצה" מיד היה עולה.

ומספרים שהרב מבריסק (הגרי"ז- ר' יצחק זאב סולובייצ'יק, המכונה ר' וועלבל) שהיה מבוגר מהרב בשנים רבות, רצה שהרב יהיה הכוהן במניין שלו בימים נוראים, אך היה ביניהם ויכוח לגבי זמן הנטילה, כיון שהרב מבריסק שהיה לוי רצה ליטול לרב ידיים לפני חזרת הש"ץ אע"פ שהוא לא היה חזן, כיון שבבריסק מקפידים לעמוד ברגל ישרה כל משך זמן חזרת הש"ץ אך הרב לא רצה בגלל ההפסק הגדול (בסוף הושגה פשרה שהרב מבריסק יטול לרב ידיים סמוך לרצה, והחזן יעצור וימתין לו עד שהוא יחזור למקומו), אגב, הרב עצמו כאשר היה חזן היה נוטל ידיו לפני החזרה- גם בימים נוראים.

 

* שאלתיו פעם מה לעשות עם ההפסק הגדול שבין נטילת הידיים לברכת הכוהנים (עבור חמי שהוא כהן), וכמדומני שאמר לי שאפשר להשאיר את היד קצת רטובה ולנגבה סמוך לברכה ממש (וכן משמע בשו"ת הר צבי).

 

* על אף גילו המופלג אפשר היה לשמוע בבירור את קולו בין הכהנים בברכת הכהנים (אע"פ שלפעמים עלו לדוכן בישיבה, במיוחד בימים נוראים, עשרות כהנים), ונראה שאת הכח לזה לקח מההלכה שברכת כהנים צריכה להיות בקול רם.

 

* לרב היה צמוד לסידור גם ספר תהילים ובכל שהות שהיתה בתפילה כגון המתנה לחזן וכדו', היה קורא כמה פסוקים ושמעתי מאדם שהיה חזן בישיבה תדיר (וממילא עמד סמוך מאוד לרב) שבדרך זו היה מסיים במהלך התפילה מדי יום את כל התהילים היומי.

 

* בקדושה מיד אחרי שאמר "ימלוך ה'…" היה מסתובב (לא מתיישב, שכן לא היה יושב במשך כל חזרת הש"ץ), ולא המתין אפילו שהחזן יאמר "ימלוך" (ובודאי לא המתין עד סוף "אתה קדוש"- ובאמת כמעט אין מקור לחכות עד סוף "אתה קדוש" הדבר מובא רק בשם שו"ת אחד בסידור המבואר).

 

* פעמים רבות הוא נשאל לגבי פסיעה לאחור בסוף תפילת עמידה כאשר העומד מאחורה עדין מתפלל, וענה שבישיבה אין בעיה מכיון שהספסלים נחשבים קבועים במקומם (אע"פ שהם לא מחוברים לרצפה) וממילא הם מהווים מחיצה ומותר לפסוע, וכמדומני שצרף גם את הסברא שהם גבוהים עשרה טפחים להקל, ושמעתי שאברך אחד שאל את זה פעם את הרב והרב התכופף ובדק את הספסל ואמר שהוא כשר לדופן של סוכה (שגובהו חייב להיות י' טפחים) ולכן אפשר להקל.

 

* על אף שהתפלל ע"פ נוסח אשכנז, כאשר בתפילת מוסף עלה חזן שהתפלל בנוסח ספרד ואמר קדושת כתר, היה מצטרף אליו ואומר כתר (גם את זה שמעתי מאותו אדם שהיה תדיר חזן בישיבה).

 

* בהגבהת ספר התורה לא היה מצביע על הספר עם האצבע אלא עם הציצית.

בשבת במנחה ובתשעה באב בשחרית (אלו הזמנים היחידים שיש קריאת התורה ולא מתעטפים בטלית, שכן במנחה בתענית ציבור היה מתעטף, ובליל שמחת תורה לא היה נשאר לקריאת התורה)- היה מסתכל בלבד בלי להצביע כלל.

 

* היה מקפיד על ימי הזיכרון (יארצייט) של הוריו כמובן, אבל אמר קדיש (ונדמה לי שגם עבר לפני התיבה) על עוד קרובים רבים ממשפחתו כגון אחיותיו, וסיפר פעם שהוא חייב להם הרבה, שהם גידלו אותו אחרי שאביו נפטר (אביו של הרב נפטר עוד לפני שהרב התחתן), ובשבת שלפני כן היה עובר לפני התיבה בערבית מפטיר ומוסף (וזכור לי היטב הניגון שלו בערבית של ליל שבת בברכת מעין שבע שהיה ערב מאוד עם ניחוח של פעם).

 

* כשהיה חזן בישיבה היה דופק על הסטנדר של החזן לפני שהיה צריך לומר קטע בקול (האם זה מפני שחשש שלא שומעים אותו מספיק טוב בלי זה?)

 

* בשנים האחרונות ממש כשנחלש כבר מאוד, התקיימו תדיר מנינים לתפילת שחרית בביתו לפעמים כל יום ולפעמים רק בשני וחמישי (גם לפני כן היו מנינים בביתו אבל רק לעיתים רחוקות כאשר לא הרגיש טוב במשך תקופה ארוכה), ובשנה האחרונה שנמנע ממנו להגיע לתפילות אפילו בימים נוראים (בליל א' של ר"ה הוא הובא בכסא גלגלים לישיבה- וזה היה ביקורו האחרון בישיבה) התפללו בביתו בר"ה (מוסף בשני הימים ושחרית ביום השני).

 

* שנים רבות היה מנין קבוע בביתו לתפילת ערבית במוצ"ש.

 

* בתפילת ערבית לא היה עוטף את ראשו בטלית (כשהיה חזן)- אלא נשאר עם כובעו (בשחרית כמובן היה מסיר כובעו ומעטף ראשו בטלית).

 

* פעם שאלתיו האם יש חיוב לשים את הטלית על הראש ואם כן באיזה שלבים של התפילה, והסביר לי שהעיטוף זה כאשר הטלית על הראש, ואפשר לעשות את זה באיזה שלב של התפילה שרוצים- כל אחד יעשה בזה כרצונו.

 

* בפורים ומוצ"ש חנוכה היו מביאים לו קוויטלך עם שמות ובקשות והיה קורה אותם בכונה וברצינות, וכן כאשר היה סנדק.

 

*כשהביאו לו פתקים של חולים להתפלל עליהם שאל קודם כל "האם כבר רשמת את השם ברשימה שהציבור שבישיבה מתפלל עבורה" (בסידור של החזן, שמברך אחרי התהילים בסוף כל תפילה)- קודם כל הזכות של הציבור! (אבל אח"כ היה לוקח את הפתק ומתפלל על החולה בכובד ראש לפעמים במשך תקופה ארוכה), וכן בשיעור במוצ"ש כמה פעמים התקשרו לביתו לבקש על חולים, והרב ברך ובקש מכולם שיאמרו אמן, ואמר בטלפון "כולם אמרו אמן".

דקדוק במצוות

* היה מדקדק מאוד במצוות והיתה לו חיבה מיוחדת אליהם:

בר"ה אחרי תפילת מנחה שמיד אחרי מוסף בשעה מאוד מאוחרת (לפעמים כמעט 15:00) היה מברך את התלמידים בגמר טוב ומבקש מהעוברים לפניו שיתקעו עבורו בשופר- ובמיוחד מתלמידים מעדות שונות עם מסורות אחרות של תקיעות- ומחלקם אף היה מבקש שיתקעו עבורו 30 קולות.

 

היה אופה בעצמו את המצות בחבורה מיוחדת שהייתה דווקא ביום ראשון בבוקר אחרי שהמכונות לא עבדו כל השבת וניקו אותם צוות מיוחד של בחורים מספר פעמים.

השתמש למצות  במים שלנו ששאב בעצמו.

 

היה כמובן מהדר ב- ד' מינים משובחים, והיה נוטל גם אתרוג תימני.

 

היה מניח בביתו בצינעה אחרי התפילה תפילין דר"ת, ופעם אחת זכיתי לראותו מניחם בתשעה באב אחרי מנחה קטנה בישיבה לא הייתה לו שהות לחזור לביתו- וכיון שלא רצה להניח לפני מנחה, ניגש להרחיבי והניח שם תפילין דר"ת.

 

היה מניח תפילין בתענית ציבור במנחה, ובה היה גם קורא בתורה (וממילא גם את ההפטרה ע"פ מנהג הישיבה שהבעל קורא, כל השנה, קורא גם את ההפטרה מתוך קלף), וזה כדי לקיים את דברי חז"ל ביחס לתענית שזקן שבחבורה אומר בפניהם דברי כיבושים.

ימים נוראים

* היטב חרוטות בזכרוני שאגותיו של הרב בתפילות הימים נוראים, ובמיוחד בפיוטים "לאל עורך דין"

"אשר אמץ תהלתך" (פיוט בשחרית ליוהכ"פ שנהגו לומר בישיבה) ו"אשר אימתך באראלי אמן" (כנ"ל במוסף).

 

* היה עובר בר"ה לפני התיבה במוסף של היום הראשון, וביום הכיפורים במוסף ונעילה.

 

* היה מקריא את התקיעות לבעל התוקע (מלבד התקיעות של חזרת הש"ץ ביום הראשון- כיון שהיה אז חזן).

 

* אע"פ שבליל שבת כאמור לא היה לוחץ ידים, בליל ראש השנה היה לוחץ לכל אחד את היד ומברך באופן אישי כל אחד בברכת "לשנה טובה תיכתב ותחתם לאלתר לחיים טובים בספרם של צדיקים גמורים".

 

* היה עושה את הסימנים בליל ראש השנה ע"פ סידור עולת ראיה (שמעתי מבנו רה"י הרב יעקב שפירא שליט"א).

 

* הרב מגנס סיפר שפעם בליל ראש השנה שמע אותו מביתו (שתי קומות מעל הרב) שר "וטהר ליבנו" בדביקות מופלאה.

 

* בשיחה שלפני התקיעות וכן בשיחה שלאחר כל נדרי, הרב היה עולה לדרוש כאשר הטלית על ראשו- כדרכו בתפילה באופן רגיל, במהלך השיחה היתה הטלית יורדת והולכת על פניו עד שבסיום השיחה היא כיסתה את כל פניו, וכאשר היה מסיים את הדרשה ויורד מהבמה פניו היו אדומות מאוד בצורה מפחידה ממש.

 

* בשיחות לראש השנה (הן בשיחות ההכנה לפניו, והן בשיחות לפני התקיעות) הרבה להזכיר את דבריה של האשה השונמית לאלישע שאמרה כאשר נשאלה האם יש לה דבר עם המלך (ע"פ חז"ל מלכו של עולם, ור"ה היה) ענתה:"בתוך עמי אנוכי יושבת", ואמר שרואים שהזכות הגדולה ביותר ליום הדין זה הזכות של כלל ישראל.

 

* במוצאי יוהכ"פ אחרי קידוש לבנה היינו מלווים אותו לביתו תוך כדי שירת "אמת מה נהדר היה כהן גדול…", הרב לא נראה שרצה בכך, ובחלק מהשנים החליט להתחכם ובמקום ללכת לביתו היה הולך ישר לחדר האוכל על מנת שהתלמידים יוכלו לשבור את הצום.

סוכות

* בסוכתו היה אומר בכל לילה שיר המעלות אחד (לילה ראשון ק"כ, לילה שני קכ"א וכו'…).

 

* היה מגיע לשמחת בית השואבה בישיבה שמתקיימת תמיד (למעט שנים שזה לא אפשרי בגלל שבת)

בי"ט תשרי שזה היארצייט של הגר"א, בישיבה היו אומרים באותו לילה את כל ה- 15 שיר המעלות, והוא היה אומר את הראשון (ק"כ), ובסופו מסיים: "ושאבתם מים בששון ממעיני הישועה" בנעימתו המיוחדת.

 

* בהושענא רבה היה מתפלל ותיקין בכותל המערבי.

שמחת תורה

* היה מקבל את ההקפה הראשונה (עם חזנות), ואת השישית שבה אומרים "עוזר דלים הושיעה נא", בהקפה זו היו פורסים מעליו טלית ואומרים שמי שמסתופף תחת טליתו הרי זו סגולה לשידוך.

 

* בליל שמחת תורה לא היה נשאר לקריאת התורה (שהייתה אחרי ההקפות בשעה מאוחרת מאוד בלילה סמוך לשעה 1:00), ראוי לציין שבלוח א"י לא מופיע שקוראים בליל שמחת תורה בתורה.

 

* סיפר לי חבר שפעם עיין בספר בזמן ההקפות, והרב ראה את זה וסגר לו את הספר.

חנוכה

* היה מדליק את נרות החנוכה בערך 10-15 דק' אחרי השקיעה (אך מ"מ לפני צה"כ- ולא היה מגיע לערבית בישיבה, שהייתה בצה"כ), כי היה אומר שרגא בטיהרא מאי אהני, וביום הראשון שמעתי שהדליק כמעט 20 דק' אחרי השקיעה כי היה אומר שעד אז זה עוד לא חנוכה.

 

* היה מדליק את נרות חנוכה מיד אחרי ברכת "אקב"ו להדליק נר..", ואת ברכת "שעשה ניסים" ברך תוך כדי הדלקת הנרות (לא ראיתי בעיני אלא מתוך הסרט "מראה כהן"), וזו אחת הדוגמאות לכך שהעדיף את כח המסורת, שכן המשנ"ב פוסק בפירוש להדליק אחר שתי הברכות, והרב הלך ע"פ רוב לפי פסקי המשנ"ב, וכאן לא נהג כמשנ"ב כנראה בעקבות מסורת שהייתה בידו (אך הערוך השולחן פסק בפירוש שיש להדליק אחרי ברכת "להדליק" תוך כדי ברכת "שעשה ניסים").

 

* יש הטוענים ששמן זית שטוב למאור אך אינו ראוי למאכל לא טוב לנר חנוכה בגלל סברת "הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך" (ביזוי המצוה), הרב נראה שלא החזיק מסברא זו ואמר שכיון שלהדלקה זה מצוין אז זה טוב לנר חנוכה.

 

* אמר שבפנימיה של הישיבה כיון שתלמידים רבים עוברים במסדרונות הרי שיש בה "פירסומי ניסא", ועדיף שהתלמיד ידליק בפתח חדרו הפונה למסדרון מאשר בחלון לרה"ר, אבל בכל זאת אמר שכדאי שאחד ידליק בחלון הפונה לרה"ר כדי ש"לא יגידו שבמרכז הרב לא מדלקים נרות".

 

* המנהג בישיבה שאחרי הדלקת נרות הבחורים רוקדים בין החדרים (אולי בשביל לעשות פרסומי ניסא) ואח"כ מתכנסים להרחיבי ורוקדים שם, זכורות לי מספר פעמים שהרב ירד והצטרף לריקודים של הבחורים.

 

* היה יושב במסיבה של הישיבה ומאזין לדברי התורה של הבחורים (נציג אחד מכל שיעור), באחת השנים התבקשתי לדבר בשם השיעור, ונדמה לי שכסיימתי נתן לי נשיקה.

פורים

* פעם שאל אותי בפורים כטוב ליבו במשתה (בזמן קבלת התלמידים בשעות הבוקר) האם כבר ראיתי את אליהו הנביא והאם הוא כבר הגיע אלי, וכשאמרתי לו שלא, אמר לי שאם אקפיד לזמר לכבוד אליהו הנביא במוצ"ש, במוצ"ש הבא הוא מוכן לבקש ממנו שיכנס גם אלי…

פסח

* התקומם מאוד נגד העובדה שמעבירים את השעון לשעון קיץ לפני פסח, ואמר שזה ממש נגד ההלכה שכתוב שמזדרזים לעשות את הסדר כדי שיהיה כוח לילדים הקטנים ויוכלו להשתתף, וזכורות לי שנים שהעברת השעון (שקבועה בחוק ע"פ התאריך הלועזי) הייתה עוד בסוף זמן חורף, ובישיבה לא העבירו את השעון והמשיכו לקיים את סדרי הישיבה והתפילות לפי שעון חורף.

ספירת העומר

* היה מברך וסופר את העומר בנעימה ערבה ומיוחדת שבודאי זכורה היטב לתלמידיו ולכל מי שזכה לשמוע אותה.

 

* כמדומני שכששאלנו אותו לגבי שמיעת שירי קודש בספירת העומר אמר שאם זה מוסיף לשומע יראת שמים הוא רשאי לשמוע (ויתכן שהוא הדין לבין המיצרים).

שבועות

היה מתפלל בשבועות בכותל כותיקין, ובשנים האחרונות כשכבר לא יכול היה ללכת ברגל מביתו לכותל היה עושה את החג במלון סמוך לעיר העתיקה על מנת שלא לבטל את מנהגו (ונראה לי פשוט שהסיבה לכך היא שבפסח וסוכות יכול היה להגיע לכותל בחול המועד ולקיים בכך זכר לעליה לרגל, ומכיון שבשבועות הדבר לא אפשרי- השתדל להגיע לתפילה בכותל בחג עצמו).

שמחות

* המנהג בישיבה הוא שתלמיד שמתארס מגיע למחרת "הוורט" לחדר האוכל בארוחת צהרים ומביא איתו סוכריות וחביריו רוקדים איתו וזורקים עליו סוכריות, היו שנים שהרב היה יורד אחרי תפילת מנחה לחדר אוכל ורוקד עם החתן (וכל התלמידים היו מצטרפים כמובן) ובסוף היה רוקד עם החתן לבדו.

כשבאו תלמידים לבשר לו שהתארסו היה שואל אותם בבדיחותא אם שמרו עבורו סוכריה.

 

* כשיצא משמחה ברית/ חתונה היה יוצא ומברך במאור פנים "מזל טוב" את כל מי שנקרא בדרכו.

 

* פעם סיפר לנו שהוא התחתן בגיל מבוגר מאוד יחסית (כמדומני שמעל 30), שאלנו אותו מדוע, והוא שאל (בבדיחותא) "מדוע התחתנתי?", אחרי "שהסברנו" לו שכוונתנו מדוע מאוחר, אמר שהוא רצה לשבת וללמוד בשקט, אבל אז בא השדכן והתחיל להפציר בו שיפגש, ואז הוא עשה חשבון, או שהוא ישגע אותי או שהיא (האישה) תשגע אותי- כך או כך לא אוכל ללמוד, טוב, אם כך עדיף כבר להתחתן…

 

* בחתונתי נתן לי נשיקה על הלחי תחת החופה (אותה ערך כמובן), וכמדומני שכך עשה לכל החתנים.

 

* היה עובר בדקדקנות מרובה מילה במילה על נוסח הכתובה בכל חתונה.

 

* באחת החתונות דחקה השעה כיון שהחופה הייתה סמוכה מאוד לשקיעה (החתונה הייתה במבשרת ציון וכמדומני שבאותו ערב ערך הרב שתי חופות לפני השקיעה, והקודמת הייתה בירושלים והרב מגנס אמר אז שזה שהרב הספיק לערוך את שתי החופות לפני השקיעה זה "מופת" בפני עצמו) ובגלל זה לא שרו תחת החופה "אם אשכחך" (החתן אמר לבד והקהל לא שר), אחרי שנכנסו לחדר ייחוד תפס אותנו הרב עמד איתנו במעגל וביקש שנשיר (וקצת גם הסתובבנו- רקדנו תוך כדי) אם אשכחך, ואמר שאמנם אין ספק בקידושין בלי זה אבל זה המנהג ומנהג לא מבטלים.

 

* לא עודד כלות לכסות ראשן ביציאה מחדר היחוד (אך עם זאת כמדומני שלא התנגד לכך נמרצות) וטעמו היה מפני שזה לא היה המנהג (הדבר נתון במחלוקת הלכתית וממילא ע"פ דרכו הוא הכריע כאן לפי המנהג) אך לא קיבל את סברת "שלא להוציא לעז על אימותינו" (שמעתי מאברך ששאל אותו סמוך לחתונתו והרב בפירוש אמר לו שאינו מקבל סברא זו).

 

* הדריך את החתן והכלה לתת יד זה לזו בדרכם מהחופה לחדר ייחוד (ראוי להדגיש שזה אך ורק אז אבל לא בשום זמן אחר ואפילו לא בהמשך החתונה עצמה) ואמר שזה סימן מובהק לעיני כל לנישואין שלהם.

 

* בסמוך לחתונה שלנו הייתה לנו בעיה שצד אחד רצה שיהיה ישיבת גברים ונשים מעורבת וצד אחד רצה נפרדת, הרב הכריע שאי אפשר לכוף שום צד, ויש לחלק את החתונה כך שיהיה חלק נפרד וחלק מעורב על מנת ששני הצדדים יהיו מרוצים.

ילדים

* כשבאתי לבשר לו על הולדת בני הבכור, ביקש ממני שלא אשכח להזמין אותו גם לבר מצווה (הרב היה אז כבר מעל גיל 85).

 

* פעם באתי עם בני כשהיה תינוק בליל ראש השנה להגיד לרב שנה טובה, הרב שאל אותי אם זה בן או בת והסביר לי שאם זה בן אז הוא צריך ללחוץ גם לו את היד כי עליו להזמין אותו כבר מעכשיו לבוא ללמוד בישיבה כשיגדל.

 

* כשבאתי לבשר לו על הולדת בתי אמר לי שעלי לדעת שמעתה ואילך זה מחייב אותי ללמוד יותר טוב, כדי שכאשר היא תגדל ותגיע לשידוכים, יהיה לה יותר קל כי היא תהיה בת ת"ח.

 

* כשבאנו אליו ל"חלקה" הקפיד לודא לפני שגזר את השיער שמישהו עומד מוכן עם המצלמה ואמר בבדיחותא שבלי זה אין "חלוי'ס".

 

* נתן לאשתי את השיער של החלקה וביקש ממנה שתקפיד לשמור את זה עבור הכלה.

הדרכות

* כששאלנו אותו איך צריך ללמוד עיון נכון אמר לנו שעיקר לימוד העיון הוא ללמוד גפ"ת כמו שצריך ולנסות להבין את המחלוקת בין רש"י ותוס'.

 

* הדריך ללמוד גמ' בעיון בקצב של עמוד ליום (כשבאנו אליו אם השאלה איך צריך ללמוד בעיון שאל אותנו כמה התקדמנו הרי ישבנו ארבע שעות ולמדנו לא יתכן שאפילו עמוד אחד לא הצלחנו ללמוד הרי יותר משתים שלוש שורות בודאי למדתם נו אז כנראה למדתם כעמוד).

 

*באופן כללי הדרכתו הייתה ללמוד בקצב של כעמוד גמרא ליום (נראה לי שהכוונה לשני סדרים, ולא נראה לי שחילק בין סוגי הלימוד עיון/ בקיאות- אלא ללמוד כמו שצריך ללמוד: להבין היטב ולהמשיך).

 

* אחרי השיעור שהתקיים בביתו מידי מוצאי שבת (הנושא היה משתנה לפי מעגל השנה ולפי המסכת שנלמדה בישיבה: הלכות תשובה לרמב"ם, קצות, מוסך השבת, מקור חיים, הלכות חנוכה לרמב"ם וכו'…), אהב הרב ששואלים אותו שאלות וביקש מאתנו שנשאל, פעם שאלתי את הרב כמה זמן לפי דעתו ראוי שבחור ישיבה ישן בלילה (ולדעתי עצם העובדה שהעזתי לשאול שם שאלה כזו מלמדת על גדלותו של הרב שהיה מאוד סבלני ונינוח ויצר אוירה כזו שהרגשנו בנוח לשאול כל שאלה ואפילו שאלות כאלה), הרב ענה לי ברצינות גמורה, ואמר שלפי דעתו מעל שבע שעות זו בטלנות, ופחות משש שעות אי אפשר, דהיינו לישון 6-7 שעות.

 

* פעם באתי אליו עם שאלה בגמ', והבאתי איתי את הגמ' שלי, הרב הבחין בכך שכתבתי בצד הערות בעפרון, והקפיד עלי על כך ואמר לי לכתוב בעט, כי הערות בעפרון "לא יחזיקו מעמד לסבוב הבא".

סיפורים

הרב אהב מאוד לספר סיפורים על צדיקים, ת"ח של הדורות הקודמים, וסתם מתוך הויות העולם, אך תמיד היתה לרב איזה שהיא מטרה, איזשהו מסר שהוא רצה להעביר בעזרת הסיפור, ננסה להביא כאן מעטים מהם.

 

* הרב סיפר שהיה פעם נוכח בכנס כל שהוא, ואחד הנואמים דיבר על כך שכולם צריכים יראת שמים, גם חיילים צריכים יראת שמים, וגם עיתונאים צריכים יראת שמים וגם פולטיקאים צריכים יראת שמים וכו', ואז אחד הנוכחים על הבמה הפטיר לעצמו בשקט: "וגם רבנים צריכים יראת שמים" והרב סיפר שההערה הזאת מצאה חן בעיניו מאוד.

 

* הרב סיפר פעם שה "קצות" וה "נתיבות" ישבו ולמדו באותו בנין, הקצות היה לומד למעלה והנתיבות למטה, והיה ידוע שהקצות היה חריף מאוד והנתיבות היה בקיא גדול מאוד, וכל פעם שהיה בינהם ויכוח הנתיבות היה מוצא ראיה נגד דברי הקצות ועולה אליו והקצות היה דוחה אותה, ואז היה יורד שוב הנתיבות לחדרו מוצא ראיה נוספת, שוב עולה על הקצות ושוב הקצות היה דוחה אותה וחוזר חלילה, עד שבסוף התייאש הנתיבות ואמר: "אין ברירה, כנראה הוא צודק למעלה ואני צודק למטה…".

 

* היה חוזר פעמים רבות על החשיבות של "שכל של תורה", וסיפר על רב אחד שנפל לו כפתור מהחולצה ואשתו תפרה לו את זה כשהוא לבוש בבגדיו, ולעס את החוט תפירה תוך כדי כי "אומרים שמי שתופרים לו כפתור על הבגד תופרים לו יחד איתו גם את השכל והפתרון לזה הוא שילעס את החוט"- והייתה כאן הדגשה והדרכה חינוכית חשובה לתלמידים, שאע"פ שברור שזה שטויות והבלים ואמונות טפלות חסרות כל שחר ואין שום סיבה שת"ח ייחס להם כל חשיבות- אבל בגלל החשיבות הגדולה של השכל אז חוששים כביכול אפילו לשטויות שכאלה (כמו שאם יגידו לאדם איזה שטות גמורה אבל יגידו לו שחייו תלוים בזה- יעשה את זה אע"פ שברור שזו שטות בגלל חשיבות החיים).

 

 

* בהקשר של השידוכים הרב היה מספר על "הדודה יוכנֵה" שבגיל 3 חזרה הביתה מבוהלת וסיפרה שראתה את החתן שלה (הוא רצה להדגיש את הענין שפעם לא היו "מסתבכים" כל כך הרבה עם זה אלא מסתפקים בראיה מועטת ומתחתנים).

לקט נושאים

* שאלתיו פעם האם אדם שבבית אביו נהגו להרחיק 3 שעות בין בשר לחלב, ראוי לו לקבל על עצמו לשמור 6 שעות, וענה לי שהענין שלו להרחיק 6 שעות, הוא כמו הענין בשביל מי שאביו שמר 6 שעות לשמור 9…

 

* שאלתיו פעם על הגדרים בתפילת הדרך, מתי יש לאומרה ומתי לא, וענה לי שאע"פ שבימינו עיקר הסכנה בדרכים היא תאונות הדרכים ר"ל, את תפילת הדרך, כפי שכתוב בגוף התפילה עצמה תיקנו חכמים מפני הליסטים וחיות רעות, אם התקנה היתה משום התאונות היה צריך לומר אפילו מפה (קרית משה) לקטמון, אלא שהתפילה תוקנה מפני ליסטים וחיות רעות וממילא מירושלים לבית אל כיון שיש בדרך חיות רעות צריך להגיד, אבל מירושלים לת"א כיון שאין בדרך ליסטים וחיות רעות לא צריך.

 

* שאלתיו פעם שאלה שהגיע מבלנית של יישוב מסוים ואמר לי שאינו יכול לענות, כיון שרק למרא דאתרא יש סמכות לפסוק בעינים כאלה (וכמדומני שזו הייתה עמדתו באופן כללי שאין לו סמכות לפסוק בשאלות שהתעוררו בתחום של רב אחר ויש לפנות למרא דאתרא)