הערות בענייני שמיטת כספים

א

גיטין לו.

הרא"ש מקשה על רש"י שפירש ותלי ליה עד דאמר הכי שאם הלוה רוצה לחזור בו מלהחזיר החוב ותולהו על עץ אם גברה ידו עד דאמר ליה אעפ"י כן. והקשה הרא"ש דאם כן בטלה תורת שמיטה, ולכן מפרש הרא"ש שתלי ליה היינו עיניו תלויות ומצפה שיתן.

ובודאי נראה דקשה לרש"י לפרש כן שרשות זו היא שעיני המלוה יהיו תלויות עד שהלוה יחננו ויתן לו כסף, לכאורה רשות כזאת מה צריך להרשות לו וכי איזה איסור יכול להיות בכך. ולכן פירש שהכונה שתולה אותו שכופהו בכח.

ובאמת קושית הרא"ש על רש"י צריכה ביאור דמה שייך כאן שבטל תורת שמיטה, הרי מפורש בברייתא שדין זה הוא רק לאחר שכבר אמר קודם הלוה שהוא מחזיר את החוב, ומשמע שבלי זה אין דין כפיה, א"כ הרי לא בטל תורת שמיטה, שזו ניתנת להתקיים כרגיל, כשאין הלוה רוצה להחזיר לכתחילה.

ואדרבה קשה על פירוש הרא"ש שהכונה שעיני המלוה תלויות ברחמים ללוה שיתן לו, הרי רחמים כאלו לכאורה רשאי גם אם מלכתחילה לא רצה להחזיר, ולמה יהיה איסור לתלות עינים ברחמים שכן יחזיר לו, כל זמן שאינו כופהו אלא הלוה מרצונו מחזיר. וצריך לומר לשיטת הרא"ש שאם עיניו תלויות כן, שיחזיר לו, היינו שבלבו עכ"פ אינו רוצה שהחוב ישמט, לכן לו יהא שבאמת אין הלוה מחזיר לו, אבל אין כאן מצות השמטה שצריכה להיות לא רק במעשה אלא גם בלב, שרוצה להשמיט, ואם בלבו אינו רוצה להשמיט רק אינו גובה משום שבי"ד אינם גובים חובות לאחר השמיטה, אין כאן קיום מצות שמיטה. ולכן קודם אסור שיהיו עיניו תלויות בלוה, ורק לאחר שכבר אמר משמט אני אז כבר רשאי.

וגם יש לומר שכמו שמצינו שאם הלוה הוא עני ואינו יכול להחזיר ואם המלוה עובר לפניו הרי זה כעובר על לאו דלא תהיה לו כנושה אעפ"י שאינו נושה בפה, ה"נ אם עיניו תלויות לו שיפרענו אחר שמיטה הוי בכלל לא תגוש. אבל רש"י סובר של"ד, שרק אם מהדין חייב לפרוע יש כאן כמעשה נושה ע"י רמז כזה, אבל אם מהדין פטור ואינו יכול לכופו אין כאן מעשה נגישה כלל.

ועכ"פ קשה מה תמה הרא"ש שבטלה תורת שביעית, הרי זה דוקא כשרוצה להחזיר אבל כשלא רצה אין דין כפיה גם לרש"י.

ונ" דכונת הרא"ש הוא דרש"י כתב אח"כ דאין כאן משום לא יגוש דלא בבי דינא קא תבע ולאו משום חוב. ומוכח דיסוד ההיתר הוא דלאו של לא יגוש הכונה רק בבי"ד ממש ולא בחוץ, ולכן הוא שמותר לכופו, ועל זה הוא שהקשה הרא"ש דאם מחוץ לבי"ד אין איסור של לא יגוש א"כ כל אדם יוכל לכוף את הלוה חוץ לבי"ד ולא תהיה ברירה ללוה אלא לשלם, וא"כ באמת בטל תורת שמיטה שכל מלוה בעל גוף שיכול לגבור על הלוה יכריח את הלוה בחוץ.

אכן א"כ צ"ב באמת מה שמוכח מהגמרא שרק אם הקדים הלוה שרוצה להחזיר מותר לכופו, ולפי פירש"י הרי יוצא שלעולם מותר לכופו, שכפיה חוץ לבי"ד לאו כפיה היא.

וצ"ל שלו יהא שמצד לאו דלא יגוש אין כאן עבירה כשכופהו חוץ לבי"ד, שלרש"י לאו זה רק בכפיה שע"י בי"ד, אבל אכתי א"א לכופו משום דבזה מבטל מצות עשה דשמוט, שכפיה על עץ חוץ לבי"ד ומצות שמיטה הם תרתי דסתרי. וא"כ שוב ל"ש לומר דבטל תורת שמיטה ע"י זה, שעכ"פ אסור לכופו מדין שמוט. ורק כשכבר אמר משמט אני וקיים מצות עשה דשמוט יכול לכופו חוץ לבי"ד.

והנה ברש"י לפנינו כתוב דכופהו בחוץ ולא משום חוב אלא במתנה. והיינו דאם כופהו לשלם חוב מבטל מצות שמיטה, אבל כופהו משום מתנה. ונראה לפי"ז דאם כופהו ליתן לו מתנה סתם הוי גזלן גמור, אבל אם הלוה הבטיח לו ליתן החוב, כה"ג נראה שהלוה חייב לקיים דברו כמו הבטיח מתנה לחברו אם היא מתנה מועטת שאינו יכול לחזור בו. ואע"ג שזה סכום גדול, אבל כיון שסו"ס זהו הסכום שלוה ממנו הוי כמתנה מועטת, וחייב לקיים, ואם כופהו ליתן אי"ז גזלן.

אכן ברא"ש הביא מרש"י רק שאין כאן לא תגוש ולא הביא שכופהו ליתן במתנה. והנה הרא"ש כתב דשמיטת חוב הוי רק בסוף שביעית אבל לתבוע את החוב מוזהר כבר בהתחלת השביעית, אעפ"י שהחוב עדיין לא נשמט ואינו מוזהר להשמיט, ולכן הקשה הרא"ש הרי לרש"י יכוף אותו תמיד חוץ לבי"ד.

ב

גיטין לז.

 אמר ר" יהודה אפילו השאילו מקום לתנור ולכיריים כותבין עליו פרוסבול. איני והא תני הלל אין כותבין פרוסבול אלא על עציץ נקוב בלבד, נקוב אין שאינו נקוב לא, אמאי והא איכא מקומו, לא צריכא דמנח אסיכי. והנה בתוספתא שביעית פ"ח ה"י איתא עציץ נקוב כותבין עליו פרוזבול וכו" ר" שמעון אומר אף שאינו נקוב כותבין עליו פרוזבול. כ"ה הגירסא לפנינו. ועי" ברש"י שבת צה ע"ב ד"ה לכל. ולפי מ"ש בגיטין הנ"ל שת"ק בתוספתא מיירי במונח אסיכי, א"כ גם ר"ש מיירי באופן זה, ומשום כך הטעם של ר"ש אינו משום שהמקום שאול לו להשתמש בעציץ אלא לכאורה משום יניקה, וצ"ב הרי בשבת צח ע"ב אמרו דלר"ש עציץ נקוב הריהו כאינו נקוב מלבד לגבי הכשר זרעים, שאם הזרעים בעציץ נקוב, אינם מקבלים הכשר טומאה.

ויתכן שלר"ש גם עציץ של חרס או של עץ אפילו אינו נקוב הריהו כנקוב וכפי שמצינו בגיטין ז ע"ב שלדעת רש"י עציץ של חרס אפילו אינו נקוב הריהו יונק מהארץ, וכמבואר שם במאירי שאין החרס מפסיק הואיל וממין הארץ הוא בטבעו למשוך את הלחות ויונק. ולדעת התוס" עציץ של עץ לא בעי נקיבה "משום שהוא מתלחלח יותר מן החרס" (ואפילו הוא מונח אסיכי כמוש"כ שם ד"ה דילמא. ועיין במאירי). ומשמע מלשון התוס" שהחילוק בין עץ לחרס שאינם מנוקבים הוא בשיעור היניקה שצריך בכדי שיחשב כגדל מהארץ ומחובר לארץ. וא"כ י"ל שלר"ש תרווייהו – גם של חרס וגם של עץ – על-אף שיש בהם יניקה, אעפ"כ לרוב דיני התורה אפילו בנקובים אינם כקרקע (ולגבי הכשר זרעים סובר דבעציץ נקוב הריהו כמחובר משום סגי בחיבור כל דהו כפירש"י) ומ"מ כיון שעכ"פ יש גם באינו נקוב יניקה בין של חרס ובין של עץ, הרי יש לו זכות שימוש בקרקע ליניקה, ואפילו מונח אסיכי הריהו כשואל הקרקע לזכות זו, ולדין פרוזבול אין צורך שתהא הזכות להשתמש בגוף הקרקע, ולכן עציץ בין נקוב ובין אינו נקוב כותבין עליו פרוזבול. אמנם לת"ק לא סגי בכך אפילו בעציץ נקוב, ואם מונח אסיכי לא סגי בזכות היניקה מהקרקע ואין כותבין עליו פרוזבול כמו"ש בגמ" הנ"ל.

ג

גיטין יח.

איתמר מאימתי כתובה משמטת, רב אמר משתפגום ותזקוף, ושמואל אמר פגמה אעפ"י שלא זקפה, זקפה אעפ"י שלא פגמה. וצ"ב הרי במשנה דשביעית (פ"י מ"א) דס"ל לת"ק דשכר שכיר אינו משמט אמרינן שם דאם זקף עליו במלוה משמט, הרי דסגי בזקיפה במלוה כדי שיהי" לו דין הלואה להשמיט, ולמה כאן סבר רב דזקיפה אינה משמטת.

והנה לכאורה יל"פ דכאן מיירי בכתובה מחיים, ולהכי לא סגי בזקיפה לחוד, דלא ניתן עדיין להגבות ולהכי בעי פגימה עמו. אבל קשה דאפילו עם פגימה לא יהני דכיון דאינה יכולה לתבעו מחיים לא קרינן ביה לא יגוש. וכן מפורש ברמב"ם דמיירי לאחר גירושין.

ונראה דאע"ג דגם כתובה וגם הקפת חנות אינן משמטין, מ"מ שני טעמים מיוחדים בהו, דהקפת חנות הטעם דאינה משמטת משום דבעי דוקא הלואה וזו אינה הלואה. אבל כתובה מלבד מה שכתובה אינה הלואה, יש בה פטור מיוחד, דאפילו במלוה לא היה משמט, דכתובה היא מעשה בי"ד, וכל מעשה בי"ד אינו משמט כמו"ש במשנה שביעית. ובאמת מפורש ד"ז בתוס" כאן שהקשו על רש"י בכתובות דתנאי כתובה ככתובה לשביעית, ופירש"י שאינה משמטת דהוי ככתובה, והקשו מאי אריא דהוי מעשה בי"ד ככתובה, תיפוק ליה דהוי כהקפת חנות. וא"כ י"ל דהיכי דהחסרון משום שאינה מלוה סגי בזקיפת מלוה להוי עלה שם הלואה להשמיט, אבל להפקיע שם מעשה בי"ד שבכתובה, לזה לא סגי בזקיפה, אלא בעי פגימה. והבאור הוא דמעשה בי"ד אינו אלא כל השעור דנעשה בתורת מעשה בי"ד אבל אם כבר חסר ונפגם כסף מהשיעור, עצם הפגימה פוגמת גם דין מעשה בי"ד שבו והוי חוב בעלמא.

והנה לפי"ז יש לעיין באמת דגם במה שאמרו במשנה דשביעית דכל מעשה בי"ד אין בו שמיטה, אם יפגום בו גם לרב וכ"ש לשמואל, שוב בטל דין זה וישמט. וצ"ע בזה, דיתכן דרק במעשה בי"ד דכתובה שעצם החוב הוא ע"י מעשה בי"ד בזה סגי להפקיע ע"י פגימה מהחוב דין מעשה בי"ד שבו דרק במנה ומאתיים יש ע"ז דין מעשה בי"ד, אבל פחות ממנה ופחות ממאתיים אין עליו דין מעשה בי"ד, משא"כ בכל חובות דהחוב בא ע"י עצמו ורק פסק בי"ד שנחתם (עי"ש בירושלמי) עושהו למעשה בי"ד, בו אין השעור תלוי כלל אחד בשני, וכל מקצת חוב הוי עליו שם מעשה בי"ד.

אכן א"כ יקשה מתוספת כתובה שג"כ אינה תלויה בהערכת בי"ד אלא מעצמו מתחייב, וא"כ שוב בזה צ"ל דפגימה במקצת לא מהניא להשמיטה, ובתוס" מבואר דגם זה תלוי במחלוקת רב ושמואל. אבל י"ל דתוספת כתובה הרי לא מקרי מעשה בי"ד מחמת עצמה, כיון דתלויה כולה בהתחייבות הבעל ורק דתקנו דאם מתחייב להוסיף על הכתובה יש על התוס" דין כתובה, להכי א"א שתהא על תוס" כתובה דין מעשה בי"ד יותר משיש בכתובה עצמה דבעי כל השעור ואינו משמט עד פגימה.

והנה באמת ברש"י כאן נמי מבוארות שתי הדרכים הללו, וכנראה שמבאר בזה דלהכי בעי גם פגימה וגם זקיפה, אלא דכתב כאן להיפך דמשתפגום מהני משום דגלי דעתה דעומדת ליגוש ולהפרע ולהכי קרינן בה לא יגוש. ובד"ה ותזקוף כתב דנפקא לה משם כתובה ומעשה בי"ד שאינו משמט, וחל עלה שם שט"ח. הרי שכתב דבעי שתי הפקעות בכתובה, אלא דהזקיפה מהני גם להפקיע דין מעשה בי"ד, והפגימה מהני שהכתובה עומדת להפרע. ובאמת צ"ב למה צריך גילוי דעת שעומדת ליגוש, פשיטא, הרי זה כשאר חובות, כיון דגירשה עומדת היא לגבות. ואולי רש"י מפרש דמיירי קודם גירושין, ולהכי בעי גלוי דעת שתגבה. אבל קשה, א"כ מאי מהני גילוי דעת הרי הבעל לא ישלם וצ"ע. אבל עכ"פ חזרה הקושיא מאי שנא כתובה משכר שכיר.

והנה על רש"י קשה לי עוד מה שמפרש דנפקא משם כתובה וחל עלה שם שטר חוב, וקשה כיון דהזקיפה במלוה הוי הלואה, ואיך הוי הלואה, ע"כ שהגדר שהחוב הקודם נפקע במחילה, ומשום זה התחייב הנתבע מחדש, (ועיין בשו"ת הרשב"א ח"א סי" תתקפ"ט), והתחייבות זו הוי מלוה, וא"כ הוי מלוה ע"פ, או אם נכתבה התחייבות בכתב הוי מלוה בשטר, אבל השט"ח הקודם הרי כבר נמחל שעבודו ואיך הויא הכתובה גופא שט"ח. וגם איך נחלק בזה, דדין מעשה בי"ד של כתובה נפקע ודין שטר של כתובה לא נפקע.

והנה בתוספתא לאחר שהביאו מחלוקת רבי יהודה ורבנן האם הקפת חנות משמטת, אמר רבי נראים דברי ר"י בכותב פירות ודברי חכמים בכותב מעות. וצ"ב, הרי אם כותב פירות, וכי פירות הוא רוצה לתבוע הימנו ולא מעות, וא"כ מאי חילוק יש בין כתב מעות או לא. ועל כן נראה דכתב מעות ר"ל שזהו זקיפה בחוב. והנה כה"ג אין גדר שמוחל לו החוב דהקפה וחל חוב דהלואה, שהרי רק כותב לו וגם לא היה בפניו ולא התנו כלל, וההוא לא איפטר כלל מחוב הקפה, אלא דהתובע יכול לשנות החוב שחייבים לו להיות לו דין הלואה כיון שהוא לחובתו, וזה אינה התחייבות חדשה דהלואה, אלא דמשנה התביעה מדין הקפה לדין מלוה, ועצם ההתחייבות הקודמת לא פקעה ורק דינה נשתנה. וא"כ י"ל גם בכתובה כן, שעצם חוב דכתובה לא נפקע ולא הוי נמחל שעבודה, אלא האשה בעצמה זוקפת את החוב שתובעת לחוב שבהלואה, וממילא נפקע מזה דין מעשה בי"ד, אבל השעבוד לא נמחל ונשארת הכתובה מתורת שט"ח. וא"כ י"ל דיש חילוק בין זקיפה שכאן לזקיפה שבמס" שביעית, דהתם באמת נפקע החוב הקודם והוי חוב של הלואה (עיין רש"י ב"מ עז ע"ב ד"ה והרי), ובזה גם רב מודי, אבל הכא לא נפקע החוב הקודם דהרי רש"י סובר דנשאר שט"ח ורק דחל עליו תורת מלוה, ובזה בעי גם פגימה.

אבל ברמ"א בחו"מ סי" סז ס"ק יא מובאות שתי דעות אימתי נקראת זקיפה דהקפת חנות, דהרא"ש סובר משקבע לו זמן לפורעו (ועיין בב"י סי" סז שנקט בשיטת הרא"ש שמיירי שקיבל עליו לפורען לזמן פלוני), והמרדכי סובר משכתב בפנקס כל החשבון ביחד. הרי שגם בלא שהנתבע קיבל עליו במלוה הוי כמו זקף במלוה, וא"כ דומה לזקיפה דכתובה וצ"ב כנ"ל.

והנה זה צריך להוסיף דטעם דהמרדכי לכאורה אינו זה שבתוספתא אליבא דרבי, דבתוספתא הרי קאמר הנפ"מ שכתב מה שלוקח, אם כותב הפירות שלקח או כותב הכסף שהתחייב, אבל המרדכי ר"ל שמצרף כל הכסף שחייב לו לסכום אחד. ובאמת כונת רבי אינה שאם כותב לו מעות הוי זקיפה במלוה, שהרי במשנה מפורש דרבנן מודו בזקף במלוה שמשמט, וא"כ מאי מוסיף רבי (ועי" באו"ז מס" ע"ז סי" קיח), וע"כ דגם לרבי אין כתיבת מעות זקיפה במלוה, אלא נקרא עדיין הקפת חנות, אלא דהקפה כזו משמטת.

                               *** 

נראה שההמשך חסר. עיין בב"י סי" צ ס"ז אות ז שכתב שלכאורה אין חילוק בין זקיפה במלוה בכתובה וקנסות שהיא רק מעת העמדה בדין, ובין זקיפה במלוה שבהקפת חנות. וכ"נ מהרמב"ם פ"ט מהל" שמיטה ויובל. אבל הרא"ש כתב, שמ"ש שבהקפת חנות אם עשאן מלוה משמט – היינו שזקפן במלוה לפורען עד זמן פלוני. ומבאר הב"י שרק בקנס או בכתובה שהיא מעשה בי"ד לא מקרי זקפן במלוה אלא משעת העמדה בדין, אבל בשאר מילי שאינן קנס – זקיפה במלוה דידהו הוי משקיבל עליו לפורען לזמן פלוני. עכ"ל.

ויל"פ לפימ"ש בספרי פרשת ראה (פ" קיב): "שמוט כל בעל משה ידו" וכו". יכול שכר שכיר והקפת חנות, ת"ל אשר ישה ברעהו וכו", מה ת"ל "כל משה ידו" – מה משה ידו בזיקוף אף כולם זקופים. ובהגר"א כתב שמהכתוב "אשר ישה ברעהו" יש ריבוי לשכר שכיר ולהקפת חנות אלא שיש תנאי – שיזקוף במלוה. ונראה ששכר שכיר והקפת חנות קרובים להלואה אלא שאינם דרך הלואה גמורה, ולכן דינם קל – שאפילו אם זקפן במלוה לפורען עד זמן פלוני, כבר הוא כדין הלואה ומשמט.

ולגבי הקפת חנות מבואר כן במאירי לגיטין לז. ד"ה וזה, וז"ל: "יראה שהקפת חנות מלוה היא והוצרך בה ללמד שאינה משמטת [פי": לכותבה במשנה בפירוש שאינה משמטת, ולא נכתב במשנה הכלל שכל שאינו דרך מלוה אינו משמט], ולהוציא מדעת ר" יהודה שבכותב מעות משמט" עכ"ל. וקנס וכתובה שאין משמטים משום שהם כמעשה בי"ד לדעת רש"י, לא סגי במה שזקפן לפורען עד זמן פלוני, אלא צריך שיתבעו אותם בבי"ד.

עכ"פ י"ל שהקפת חנות ושכר שכיר דינם קל מקנס וכתובה לגבי זקיפה במלוה, משום שהם מעיקרם דמו להלואה אלא שחסר בהם עדיין זקיפה במלוה להיות בכלל "משה ידו" וא"כ י"ל שבהם אין צורך שיפקע החוב הקודם ויתחדש חוב חדש, אלא סגי במה שבעל החוב בלבד משנה החוב מדין הקפת חנות או שכר שכיר ע"י שקובע זמן לפירעון כדעת הרא"ש, או ע"י שכותב החנוני בפנקסו כל החוב ביחד, כדעת המרדכי, כדי שיחול דין השמטה על אותם חובות. ואפילו אם החנוני כותב מתחילה החוב במעות, לדעת רבי, שאי"ז נקרא זקיפה במלוה אלא נקראת עדיין הקפת חנות כדברי מרן זצ"ל לעיל, מ"מ סגי בכך כדי שיהיה החנוני והשוכר קרוים "משה ידו" ויחול דין השמטה על הקפת חנות גם אליבא דרב שבכתובה צריך גם פגימה וגם זקיפה במלוה.  

הערת בן המחבר שליט"א.