הקדמה לקבלת התורה

הקדמה לקבלת התורה
ראש הישיבה הרב אברהם שפירא זצ"ל

מתוך שיחה לקראת חג השבועות תשמ”ו, הופיע בספר “עת לכל חפץ”


 

הקדמה לקבלת התורה

 א

“בחודש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני. ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני ויחנו במדבר וייחן שם ישראל נגד ההר. ומשה עלה אל האלהים ויקרא אליו ה” מן ההר לאמר כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבית ישראל. אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואבא אתכם אלי. ועתה אם שמוע תשמעו בקלי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל” (שמות יט, א-ו) פרשה זו היא הפתיחה וההקדמה לקבלת התורה. “ביום הזה” – “לא היה צריך לכתוב אלא “ביום ההוא”, מהו “ביום הזה”? שיהיו דברי תורה חדשים עליך כאילו היום ניתנו” (רש”י, שם). לא רק בסיום התורה, לאחר השלמתה, נאמר: “היום הזה נהיית לעם לה” אלהיך” (דברים כז, ט) “בכל יום יהו בעיניך כאילו היום באת עמו בברית” (רש”י, שם), אלא עוד קודם לקבלת התורה מצווה עם ישראל “שיהיו דברי תורה חדשים עליך כאילו היום ניתנו”. זו היא הקדמה לתורה. עוד קודם לשמיעת דברי האלקים יש צורך בהכנה. עוד קודם להיות האדם “שקוד ללמוד תורה” (אבות פרק ב משנה יד), מצווה הוא: “והתקן עצמך ללמוד תורה” (שם, משנה יב). יש צורך בהתקנה והכנה ללימוד התורה. ועל כן פוסק הרמב”ם (בהלכות תלמוד תורה, פרק ד הלכה א) ש”אין מלמדין תורה אלא לתלמיד הגון נאה במעשיו או לתם, אבל אם היה הולך בדרך לא טובה מחזירין אותו למוטב ומנהיגין אותו בדרך ישרה ובודקין אותו ואחר כך מכניסין אותו לבית המדרש ומלמדין אותו” וכו”. עוד קודם ללימוד צריך האדם להכין את עצמו לקבלת התורה. וההכנה הזאת, עבודה גדולה היא. בהתגלותו הראשונה של הקב”ה אל משה אומר ה”: “בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה” (שמות ג, יב), והעבודה “על ההר הזה” היא להיות מוכנים לתורה. זו היא עבודה רוחנית, להיות מוכנים לומר “נעשה ונשמע”. זו היא עבודת ה”. זו היא עבודה של האדם להיות מוכן לקבל את התורה עוד לפני שהוא יודע מה היא התורה.

ב

וההכנה הזאת לומר “נעשה ונשמע” היא עבודת ה” לתמיד. המשנה (באבות פרק ג משנה ט) אומרת: “כל שמעשיו מרובין מחכמתו חכמתו מתקיימת, וכל שחכמתו מרובה ממעשיו אין חכמתו מתקיימת”, ומקשה על כך רבנו יונה: “יש לשאול איך אפשר להיות מעשיו מרובין מחכמתו, ואם אינו ידוע התורה והמצוות וכי יש לו לעשות המעשים האלו?”, והוא מסביר שהמשנה מדברת על התשוקה לחכמה. החכמה מתקיימת רק אם יש תשוקה אליה, אך אם אין תשוקה אין היא מתקיימת. והוא מוסף ואומר שכאשר האדם מוכן לקיים את התורה והמצוות, הרי זה כאילו קיימם. אמנם הוא לא למד והוא אינו יודע, אולם עצם הנכונות שלו לקיים את מה שיאמרו לו היא עצמה נחשבת כאילו עשה זאת. הנכונות שלו נחשבת כחכמה. וב”שערי תשובה” (שער ב, אות י) הוא מביא לכך שני מקורות. הראשון שבהם הוא מדברי המכילתא הדורשת את הפסוק: “וילכו ויעשו בני ישראל כאשר צוה ה” את משה ואהרן כן עשו” (שמות יב, כח) – “וכי מיד עשו? והלא לא עשו עד ארבעה עשר לחדש. אלא כיוןש קיבלו עליהם לעשות, מעלה עליהם הכתוב כאיל ועשו מיד”. והשני לקוח מתוך מסכת אבות דרבי נתן (פרק כב) האומרת: “כל שמעשיו מרובים מחכמתו חכמתו מתקיימת שנאמר “נעשה ונשמע”” וכו”. הכלל האומר: “כל שמעשיו מרובים מחכמתו חכמתו מתקיימת” אינו אמור רק כשהאדם יודע מה עליו לעשות אלא שעדיין לא הגיע זמן החיוב, כפי שהיה בקרבן הפסח, אלא גם כשהאדם אינו יודע כלל מה עליו לעשות, והוא מצפה לקיום התורה בלא שהוא יודע מה היא, גם אז נאמר ש”כל שמעשיו מרובים מחכמתו חכמתו מתקיימת”. אולם גם לאחר הסברו זה של רבנו יונה ניתן עדיין לשאול על המשנה: אמנם ייתכן שמעשיו של האדם יהיו מרובים מחכמתו כאשר הוא אינו יודע את כל המצוות, אולם כיצד תיתכן מציאות שתהיה בה חכמתו של האדם פחותה ממעשיו לאחר שהוא יודע את כל המצוות כולן? אלא מכאן משמע שהכלל: “כל שמעשיו מרובים מחכמתו” וכו” אינו אמור רק לגבי המצוות עצמן, אלא הוא קיים לגבי כל פרט ופרט מדקדוקי התורה אשר אין לה סוף, וכל זמן שאין האדם יודע את כל דקדוקי התורה, אך הוא מצפה לדעתם, נאמר עליו: “כל שמעשיו מרובים מחכמתו חכמתו מתקיימת”. זו היא ההכנה לתורה.

ג

ואף במעמד הר סיני הייתה הכנה לתורה. עוד קודם למצוות ההגבלה ולמצוות הפרישה, ואף עוד קודם לדברי הקב”ה: “אתם ראיתם”, אשר לא נאמרו רק לאחר מעמד הר סיני, אלא גם קודם לו, הופיע אור של תורה. “בחודש השלישי” -דבר חדש בא. “חדוש דברים אני מחדש בכם” (ילקוט שמעוני לשמות, רמז, רעג). אור של תורה הופיע בעולם. כפי שבכל עניין רוחני מתחיל האור להתנוצץ עוד קודם להופעת הדבר עצמו, כך גם במעמד הר סיני התחיל אור התורה להתגלות עוד קודם לנתינת התורה. על הפסוק: “ה” מסיני בא וזרח משעיר למו הופיע מהר פארן” וגו” (דברים לג, ב) דורשים חז”ל (בספרי פסקה שמג, והובאו דבריהם ברש”י במקום) שהקב”ה פנה לבני עשיו וישמעאל שיקבלו את התורה והם לא רצו. ואף שאיננו יודעים מה היא משמעותה המדויקת של פתיחה זו, מכל מקום רואים אנו שהיתה זריחה של תורה עוד קודם לנתינת התורה לעם ישראל. אור התורה התחיל להתגלות. זו היא מציאות של אור שפועלת. יש אור של תורה, כפי שנאמר בפסוק: “כי נר מצוה ותורה אור” (משלי ו, כג), וישנו חיבור בן אור לתורה כפי שמבארים המאירי ואבן עזרא. במזמור יט בתהלים, העוסק לעסוק באור השמש, ולאחר מכן הוא מדבר על אור התורה שאור התורה גדול מהחמה. וזו היא גם הסיבה לכך שברכתה הראשונה של קריאת שמע היא “יוצר אור”, והשנייה היא ברכת התורה, אור השמש, אור היום, הוא דוגמה מוחשית לאור התורה. ואור התורה זה קדם לנתינת התורה והיווה את ההכנה לנתינה.

ד

אך מה היא משמעותה של הכנה זו? על כך אומרת התורה: “בחדש השלישי לצאת בני ישראל מארץ מצרים ביום הזה באו מדבר סיני, ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר”. ביום הראשון לבואם של בני ישראל אל הר סיני לא אמר להם הקב”ה דבר, אלא הייתה הכנה של בני ישראל מצדם. ומה היא ההכנה הזאת? ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני”. ומסביר רש”י במקום: “מה ת”ל לחזור ולפרש מהיכן נסעו? והלא כבר נכתב שברפידים היו חונים, בידוע שמשם נסעו. אלא להקיש נסיעתן מרפידים לביאתן למדבר סיני: מה ביאתן למדבר סיני בתשובה, אף נסיעתן מרפידים בתשובה”. ומה הוא החטא של רפידים? “על ריב בני ישראל ועל נסתם את ה” לאמר היש ה” בקרבנו אם אין”. החטא הוא חטא של רפיון ושל מבוכה, של הרהורים ושל היסוסים: “היש ה” בקרבנו אם אין”. על אף כל נסי ס” הגלויים היו עדיין ספקות. והתיקון של החטא הזה הוא ההכנה הראשונה לקראת קבלת התורה. החטא היה חטא “שריפו עצמן מדברי תורה” (בכורות דף ה ע”ב), והתיקון הוא ההכשר לקבלת התורה. לעומת המבוכה של רפידים, הרי בהר סיני הייתה החלטיות. “ויחן שם ישראל נגד ההר” – “כאיש אחד בלב אחד” (רש”י שם, בשם המכילתא), והרמב”ן (שם) מוסיף “כי מיד שבאו אל מדבר סיני חנו במדבר בראותם ההר מנגד, ולא המתינו עד שיכנסו בו אל מקום טוב לחנות שם, אבל חנו במדבר או בחורב שהוא מקום חורב שממה לפני ההר” וכו”. מיד בראותם את הר סיני חשו הם בתשוקה לקבלת התורה, וחנו באותו מקום. לא היו להם שום ספיקות, ועל אף שמשה רבנו לא ציוה עליהם לחנות הם חנו מעצמם: “ויחן שם ישראל נגד ההר”. והתחליות הזאת היא שהביאה אותם למעלה של “נעשה ונשמע”. הגמרא במסכת שבת (בדף פח ע”א) מספרת ש”בשעה שהקדימו ישראל נעשה לנשמע יצתה בת קול ואמרה להן: מי גילה לבני רז זה שמלאכי השרת משתמשין בו”. זו היא השגה של מלאכים. ומדרגתם של המלאכים היא שהם עושים רק את רצון ה”. מלאך הוא רצון ה”. זה הוא מלאך. בלא רצון ה” לא קיים המלאך. ובמעמד הר סיני הגיעו בני ישראל למדרגה כזאת שהם היו מוכנים לבטל את עצמם כלפי רצון ה”. זהו המובן של “נעשה ונשמע”. נעשה את רצון ה” גם ללא הבנה שלנו. אין לנו אלא את רצון ה”. זו היא ההכנה לתורה. מתוך ביטול כל הספקות הגיע עם ישראל לאחדות, ומתוך כך היה מוכן לשמוע את דבר ה”.

ה

אולם עוד קודם לשמיעת עשרת הדיברות יש צורך בהכנה נוספת. ביום השני אומר הקב”ה אל משה: “כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל. אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים ואשא אתכם על כנפי נשרים ואבא אתכם אלי. ועתה אם שמוע תשמעו בקולי ושמרתם את בריתי והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ. ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל” וגו”. יש צורך להדגיש שהיסוד לנתינת התורה הוא ההכרה בסגולת ישראל. רק מתוך “אשר בחר בנו מכל העמים” ניתן להגיע לשלב של “נתן לנו את תורתו”. כך היא הדרך, וכך צריך ללמוד. לימוד התורה חייב לבוא מתוך הבחירה של עם ישראל, ועל כן קודם ללימוד יש צורך בהקדמה של “והייתם לי סגולה”. את הבחירה “אתם ראיתם” מיציאת מצרים ועד עתה, ומתוך כך יכולים אתם להגיע לקבלת התורה. מתוך ההכרה שאתם “סגולה”, “ממלכת כהנים”, ו”גוי קדוש”, יכולים אתם להיות מוכנים לקבלת התורה.

ו

בסיום דבריו אומר הקב”ה: “אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל”, ומדגיש רש”י: “אלה הדברים – לא פחות ולא יותר”. ויש לשאול מדוע הוצרך הקב”ה לצוות את משה שלא להוסיף על דבריו? הציווי הראשון, של “לא פחות”, מובן. יש צורך להגיע להכרה בסגולתם של ישראל, ורק מתוך כך ניתן לקבל את התורה. אולם לשם מה היה צריך לצוות את משה שלא להוסיף על הדברים? ועוד יש לשאול על דברי חז”ל שאומרים: “ויתיצבו בתחתית ההר” (שמות יט, יז) – מלמד שכפה הקב”ה עליהם את ההר כגיגית ואמר להם אם אתם מקבלים התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם” (שבת דף פח ע”א), לשם מה היה צורך בכפייה זו? הרי בני ישראל אמרו כבר: “כל אשר דבר ה” נעשה” (שמות יט, ח) כפי שהקשו שם תוס”. אלא הסבר הדבר הוא שיש הבדל בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה. את התורה שבכתב קיבלו בני ישראל ברצון, ואילו על התורה שבעל פה הייתה כפייה כמבואר תנחומא פרשת נח. שאין לומדה אלא מי שאוהב ד” בכל לבו. ולפי דברי התנחומא מוסבר היטב דברי הגמ” בשבת פ”ח, א”ר אחא בר יעקב מודעה רבה לאורייתא אמר רבא אעפ”כ הדר קבלוה בימי אחשורוש. ולפי התנחומא הרי הכפיה היתה רק על תושב”ע, ובפורים הדר קבלוה לתושב”ע מרצון, ויו”ט דחג השבועות הוא תורה שבכתב שקיבלוה מרצון, והנה ברש”י שם פירש, שהדר קיבלוה מאהבת הנס שנעשה להם, ויסוד דבריו הוא ע”פ התנחומא, שאין לומד אותה – תושב”ע – אלא מי שאוהב הקב”ה בכל לבו, וזה חסר היה להם במתן תורה, אבל בימי אחשורוש, קיבלו מרצון גם תושב”ע מאהבת הנס, וזהו מש” במס” מגילה, ליהודים היתה אורה – זו תורה, שנ” כי נר מצוה ותורה אור, ויל”פ דהכונה על התושב”ע שהדר קיבלוה, שהיא התורה – אור, וכדברי הגמ” ב”ב ג” ע”ב על הורדוס שהרג לכולהו רבנן, ואמרו, הוא כיבה אורו של עולם, ופירש שם ברבינו גרשום: אלו תלמידי חכמים. אולם לא הייתה זאת כפייה רגילה. הייתה זאת כפייה מיוחדת. כפייה רגילה היא כפייה שבה האדם אינו רוצה לעשות את המעשה ואף על פי כן הוא עושה אותו, ואילו הכפייה בקבלת התורה הייתה בכך שהקב”ה הראה לבני ישראל מה היא התורה, ולאחר שראו אותה בני ישראל, הם לא יכלו כלל שלא לקבל אותה. כוח הבחירה ניטל מהם. כאשר הקב”ה מראה לאדם מה היא תורה, אין אף אחד שמסוגל שלא לקבלה. כל אחד מבין שמבלעדי תורה אין חיים, ועל כן הייתה זו כפייה. וזו היא גם המובן של הציווי: “לא יותר”. אם משה רבנו היה מוסיף עוד הסבר אחד מה היא תורה, שוב לא היה אדם בעולם שהיה יכול שלא לקבל את התורה, וכוח הבחירה היה ניטל. אם משה רבנו שהוא מבחר המין האנושי וכל שערי חכמה פתוחים בפניו היה מוסיף עוד טעם אחד, שוב לא הייתה בחירה לגבי קבלת התורה. ומכיוון שרצה הקב”ה שאת התורה שבכתב יקבלו ישראל מרצון ולא בכפייה, לכן ציוה הוא את משה רבנו: “לא יותר”.

ז

לאחר שציווה הקב”ה “לא פחות ולא יותר”, מצווה הוא על עם ישראל כולו את מצוות הפרישה וההגבלה. על כל אחד מעם ישראל לדעת את מקומו. “השמרו לכם עלות בהר ונגע בקצהו” וגו”. כל אחד צריך לדעת מי הוא ומה הוא, ואל לו לקפוץ ממדרגתו. גם זה הוא חלק של תורה. אם אין האדם יודע מה היא מדרגתו הרי זו פרצה. פרצה בעם ישראל כולו וכפי שפירש”י עה”פ פן יהרסו, אך יחד עם זאת צריך האדם לדעת גם מה היא מעלתו. הגמרא במסכת שבת (בדף פז ע”א) מספרת ש”שלשה דברים עשה משה מדעתו והסכים הקב”ה עמו”, ואחד מהם הוא שדרש “”היום ומחר” – היום כמחר, מה למחר לילו עמו אף היום לילו עמו” והוסיף יום אחד מדעתו עד למתן תורה. ולכאורה תמוה הוא הדבר. מתן תורה הוא תכלית העולם. תכלית כל הבריאה כולה. כל העולם כולו לא נברא אלא לשם מתן תורה כפי שדרושים חז”ל: “יום הששי” (בראשית א, לא) – כולם תלויים ועומדים עד יום השישי הוא ו בסיון המוכן למתן תורה” (רש”י, שם), שכן “התנה הקב”ה עם מעשה בראשית ואמר: “אם ישראל מקבלין את תורתי מוטב ואם לאו אני אחזיר אתכם לתוהו ובוהו”” (עבודה זרה דף ג ע”א). ועוד אמרו חז”ל: “גדולה תורה שאילמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ שנאמר: “אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי” וגו”” (נדרים דף לב ע”א). אלפי שנים מחכה העולם לרגע נשגב זה, והנה עתה, לאחר שזכה עם ישראל והגיע אל מול הר סיני, והוא רואה אותו ומצפה לקבלת התורה, בא משה רבנו ואומר: “היום כמחר, מה למחר לילו עמו אף היום לילו עמו”, ודוחה את המעמד הנשגב ביום שלם. זו היא תקיפות דעת של תורה. כל העולם כולו מצפה, ואילו שכל התורה של משה רבנו אומר “היום כמחר”. כאן מלמדת אותנו התורה מה היא תקיפות הדעת של גדולי ישראל, ומה היא סמכותם של חכמי התורה. סברתו של משה רבנו היא כל כך מוצקה ומוחלטת עד שכל העולם כולו יכול לחכות ואין בכך פגם. כאשר שמע משה רבנו את ציוויו של הקב”ה “היום ומחר” הוא הבין בשכלו שיש כאן היקש, ותקיפות דעתו היא כל כך מוחלטת, בלא כל פקפוקים, עד שניתן לדחות את כל תכלית הבריאה ואין לוותר. זה הוא עניינה של תורה שבעל פה. לחכמי התורה ניתנו שלוש עשרה מדות לדרשם, והחלטתם קובעת מה היא התורה. הסנהדרין הם עצמם התורה שבעל פה. כאשר שבעים חברי הסנהדרין, בשר ודם, מתכנסים ליד המזבח בבית המקדש ומחליטים החלטות – זו היא תורה. הם עצמם תורה. בשר ודם נהפכים לתורה. השכל האנושי קובע את ההלכה האלקית. ומשה רבינו שקול כנגד הסנהדרין. כאשר משה רבנו מחליט שיש היקש, הרי התורה אומרת שיש כאן היקש. ההיקש של “היום ומחר” הוא הדרשה הראשונה של תורה שבעל פה, של שלוש עשרה מדות, ועל פי ההיקש הזה נקבע יום מתן התורה. ואם כן ניתן להבין מדוע אין חג השבועות מוזכר בתורה כיום מתן התורה. הראשונים מתקשים בשאלה זו ומסבירים הסברים שונים. אולם על פי הסבר זה מובן הדבר שמכיוון שיום מתן התורה לא נקבע על פי התורה שבכתב אלא על פי התורה שבעל פה, לכן לא מוזכר בתורה שבכתב חג השבועות כחג מתן התורה.

ח

חג מתן התורה הוא חג תורה שבעל פה. שייך הוא לחכמי התורה שבכל תקופה ותקופה. בכל דור ודור חוזר הוא מתן התורה מחדש, והיום הזה שניתנה בו התורה בעבר מסוגל הוא לכך. בכל שנה יש חזרה על מה שהיה, וכפי שחג הפסח הוא זמן חירות, כך גם חג השבועות מסוגל הוא לקבלת תורה מחדש בכל דור ודור. כאשר אנו חוגגים את חג השבועות איננו חוגגים מאורע שהיה בעבר ונגמר, אלא את מהותו של יום המתחדש בכל שנה בשנה. הירושלמי במסכת ראש השנה (פרק ד, הלכה ח) אומר: “בכל הקרבנות כתיב חטא ובעצרת אין כתיב חטא; אמר להן הקב”ה: מכיון שקיבלתם עליכם עול תורה מעלה אני עליכם כאילו לא חטאתם מימיכם”. ומסביר בעל “קרבן העדה” שב”כל הקרבנות כתיב: “ועשיתם שעיר עיזים אחד לחטאת”, ובעצרת לא כתיב “לחטאת” אלא “שעיר עיזים אחד””, וזאת מכיוון “שבכל שנה בעצרת הוא כיום אשר עמדנו לפני הר סיני ומקבלים התורה מחדש וכדאר”י אי לאו האי יומא וכו” הלכך אין שם חטאת ביום הזה”. המציאות המחדשת את קבלת התורה בכל שנה ושנה היא הגורמת לכך שיתכפרו חטאיו של האדם בכל שנה מחדש. ישנה קבלת תורה מחדש, ובכל פעם שאנו קוראים בתורה את הפסוק “כל אשר דבר ה” נעשה ונשמע” (שמות כד, ז) ישנה קבלה נוספת ומחודשת. וכל אחד ואחד ישנה קבלת תורה משלו. רב יוסף אומר במסכת פסחים (בדף סח ע”ב) ש”אי לאו האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא”. אלא שלכאורה לא מובן מדוע הוא אומר ש”אי לאו האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא”? הרי אי לאו האי יומא דקא גרים לא היה כל העולם כולו מתקיים, ולא רק רב יוסף. אלא מכאן שרב יוסף אינו מתכוון לנתינת התורה לכל העולם כולו ביום זה, אלא לקבלת התורה הפרטית שלו, שיש לכל אחד קבלת תורה.

ט

והירושלמי מדגיש ואומר ש”מכיון שקבלתם עליכם עול תורה מעלה אני עליכם כאיל ולא חטאתם מימיכם”. אין זה מספיק לקבל תורה, אלא יש צורך לקבל עול של תורה. העמלות בתורה הוא עיקר העיקרים של תורה. את מצוות תלמוד תורה יכול האדם לקיים בזמן מועט ביותר. ניתן לקיימה אפילו במלה אחת של תורה. אבל עיקר התורה, החיים של התורה, הוא עולה של התורה. “כך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה” (אבות פרק ו משנה ד). זו היא דרכה של תורה לא רק למי שאין לו, אלא גם למי שיש לו. ועל כן בין מ”ח דברים שבהם נקנית התורה מונה הברייתא מיעוטים רבים: “במיעוט שינה, במיעוט שיחה, במיעוט תענוג, במיעוט שחוק, במיעוט דרך ארץ” וכו” (שם, משנה ה). הדרך היא לצער את עצמו על התורה, וכפי שכותב הרמב”ם (בהלכות תלמוד תורה, פרק ג הלכה ו): “והשכר לפי הצער”. אלא שיש להבין מדוע מדגיש זאת הרמב”ם דווקא לגבי מצוות תלמוד תורה? הרי לגבי כל המצוות כולן נאמר “לפום צערא אגרא” (אבות פרק ה משנה כג). והסבר הדבר הוא שבניגוד לכל המצוות כולן שבהן השכר הוא שכר שאינו קשור למצווה שמקיים אותה האדם, הרי במצוות תלמוד תורה השכר הוא בריבוי התורה עצמה. ככל שהאדם לומד יותר בצער, כך תורתו נעשית גדולה יותר. בכל המצוות כולן השכר הוא לפי הצער, ואם ביטל אדם את מצוות התכלת עונשו קטן מזה שביטל את מצוות הלבן שבציצית, מכיוון שצער נתינת התכלת בציצית גדול יותר, כפי שאומרת הגמרא במסכת מנחות (בדף מג ע”ב), אולם לשכר והעונש אין קשר למצוה עצמה, ואילו בתלמוד תורה השכר הוא בריבוי התורה עצמה. ככל שהקושי והצער גדלים, כך גדלה גם התורה. ועל כן קובעת הגמרא בברכות (בדף כב ע”א) שבעל קרי אסור בתלמוד תורה. “והודעתם לבניך ולבני בניך” וכתיב בתריה “יום אשר עמדת לפני ה” אלהי בחורב” – מה להלן באימה וביראה וברתת ובזיע, אף כאן באימה וביראה וברתת ובזיע”. כך הייתה קבלת תורה וכך יש ללומדה: באימה, ביראה, ברתת, בזיע, בצער ובעמלות, ורק כך ניתן לזכות בה כי ישנם דברים שהם מהותיים בקנין תורה.

י

אך ביחד עם האימה והיראה יש צורך גם בשמחה. מתוך הרתת והזיע יש גם “וגילו ברעדה” (תהילים ב, יא). במתן תורה כתוב על בני ישראל: “ואכלו וישתו”, ומתרגם אונקלוס: “והוו חדן בקורבנהון דאתקבלו ברעוא כאילו אכלין ושתין”. ואף על פי שהקפיד עליהם הקב”ה על שהפריזו בדבר, מכל מקום יש מקום לשמחה ולהתרוממות. ועל כן אומר רב יוסף: “אי לאו האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא” (פסחים דף סח ע”ב), ומסביר רש”י: “אי לאו האי יומא – שלמדתי תורה ונתרוממתי” וכו”. התורה מרוממת את האדם, וכפי שאומרת המשנה באבות (פרק ו משנה א): “ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים”. התורה מרוממת את האדם על כל המעשים ומכניסה אותו לעולם אחר. הוא מתרוממם מעל העולם הזה. מתחילה יש בכך צער, אך בסופו של דבר הרי הוא מתרומם ומתעלה. התורה מרוממת אותו.

והתרוממות זו, גוונים רבים לה. האדם נהייה מקורי יותר ועצמאי יותר. המהר”ל מפראג (נתיב התורה, סוף פרק טו) קובל על כך שבדורות המאוחרים לומדים את כל התורה מספרים, ואין האדם בונה את התורה בעצמו. ישנם יותר מדי חיקויים. התורה צריכה להיות חיים, מים חיים. הגמרא בסוטה (בדף מט ע”ב) אומרת שבעקבתא דמשיחא חכמת הסופרים תסרח, ולכאורה לא מובן מה היא משמעותה של סריחה זו? כיצד יכולה חכמה לסרוח? אלא הסבר הדבר הוא שמים עומדים נקראים מים סרוחים. מים צריכים לנבוע ולא לעמוד. וכך הוא גם בתורה. התורה צריכה לנבוע ולא לעמוד. האדם צריך ליצור בעצמו ולא לחזור אחר דברי אחרים. יש צורך להתרומם. את מצוות תלמוד תורה מקיימים אפילו במלה אחת כפי שכותב הגר”א (ב”שנות אליהו”, פאה פרק א משנה א), אולם אין להסתפק בכך. יש צורך לראות בתורה תורת חיים, מים חיים.

יא

את כל זאת למדים אנו מ”אתם ראיתם” הראשון. את כל זאת למדים אנו כהקדמה לתורה, כהתקנה לתורה. ציווי התורה: “והתקן עצמך ללמוד תורה” הוא כשלעצמו תורה קשה, עמוקה ומסובכת, ויש צורך ללמדו לעומק ככל לימוד אחר של תורה. כל הפרשה הזאת היא לימוד לדורות. ההכנה לתורה היא עצמה תורה, והיא צריכה להיות “ביום הזה”. יש צורך לחזור על כך בכל הימים ובכל הזמנים, אך במיוחד יש חשיבות לחזור על כך בכל הימים ובכל הזמנים, אך במיוחד יש חשיבות לחזור על כך בימים אלו שלפני חג השבועות. ימים אלו מהווים הכנה לחג השבועות. לכן איןו אנו אומרים תחנון מתחילת החודש. בימים אלו מתחיל כבר אור תורה להופיעכ, כפי שבמעמד הר סיני החל אור התורה להתנוצץ עוד קודם לכן, ולכן אין אומרים בימים אלו תחנון, כפי שביום שישי אומרים הראשונים שאין אומרים תחנון במנחה כפי שביום שישי אומרים הראשונים שאין אומרים תחנון במנחה מפני שאור השבת מתחיל להופיע עוד קודם לכן. ההתרוממות של החג והשבת מתחילה עוד קודם לכן, ולכן אין אפשרות לומר תחנון. על כן צריכים אנו דווקא בימים אלו להתחזק בלימוד התורה ובהכנה אליה. צריכים אנו להיות שלמים ומסוגלים לקבל את דברי ה” בלימוד ובהכנה אליו. נזכה לקבל את התורה בכל הדרכים: באימה וביראה, באהבה ובשמחה ביחד עם כלל ישראל.

נגישות