"ויהי בשלח פרעה את העם" וגו" והיה לו לומר ויהי בצאת ישראל ממצרים , ובהמשך "ויאמר מצרים אנוסה מפני ישראל כי ה" נלחם להם במצרים וגו" , עניינם של כתובים יבואר בדברינו להלן.
- יחס קשר התדבקות שבין ישראל לקב"ה הוא היחס שמגדירו הנביא "כי חלק ה" עמו יעקב חלק נחלתו" , אור ה" חודר אל תוך ישראל ומפני זה אין בישראל שום יחס לחטא וכל חטאם הוא מפני נעיצות שאר העמים המאמצים לנעוץ בישראל. ואם אמנם גם זה איננו פועל על פנימיותם של ישראל כי אם על חיצוניותם בלבד, וזה שלעתיד לבוא יביאו שעיר המשתלח וישלחו אותו אל ארץ גזירה לגלגל הכל על ראש האומות ולהפרידם מעל גבול ישראל ואז תתגלה הבחינה של קוב"ה אורייתא וישראל חד הוא (זוהר אחרי מות).
וזה ביאור מה דאיתא שישפטו את האומות על מה שלא נזהרו בכבודם של ישראל מלבד מה שישפטו אותם על שעינו את ישראל (עי" תנחומא בשלח) מפני שעליהם היה לדעת ולהכיר את ישראל כחלק מה".
ומכאן עלה יסוד אהבתן של ישראל אצל הקב"ה כדכתיב "הלא אח עשו ליעקב ואוהב את יעקב ואת עשו שנאתי" (מלאכי א ). שאיננה אהבה הבאה מחמת סיבה אלא אהבה הבלתי תלויה בדבר , וזהו מאמרו של רחב"ע (מכות כג): "רצה ה" לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות", שלא בשביל שישראל מקיימים תורה ומצוות רוצה לזכותם אלא בהיפך בשביל שרוצה לזכותם הרבה להם תורה ומצוות , אבל יסוד האהבה היא למעלה מכל זה, ומפני זה באחרית הימים מתרבים הצרות והעינויים לישראל, כי אז האהבה הבלתי טעמית מתגלה, ולפיכך מתגלה גם נועם אהבתם אליו יתברך ית"ש בלי כל טעם וסיבה, וגם בשעה שהעינויים נוראיים לא זזה אהבתינו אליו ומתוך זה אנו ממשיכים בזה את אהבתו אלינו בבחינה שלמעלה מכל טעם ובזה הגאולה מתקרבת ובאה.
זהו הענין במה שכתוב "ה" ילחם לכם ואתם תחרישון וגו" מה תצעק אלי" (שמות יד), ותמוה מאוד הלא הקב"ה מתאווה לתפילתן של ישראל ומדוע לא רצה שיתפללו ? אבל באמת יסוד התפילה מהו? הגם שאין ח"ו שינוי רצון כלפי מעלה ככתוב "אני ה" לא שניתי" (מלאכי ג), בכל זאת תפילה מועלת כי כן הוא החוק העליון שכל גזירה יש לה מקום מיוחד וזמן מיוחד, ולכן בתפילה מתרוממים ומגביהים למקום עליון יותר על מקום פלוני ושעה פלונית, וכשנמצאים במקום אחר אין הגזירה חלה. וזהו יסוד התפילה שמתרוממים אל עולם יותר גבוה וכמו שאמרו חז"ל (ברכות ו) "מאי כרום זולות לבני אדם – אמר ליה דברים העומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלים בהם", ופירש"י "זו תפילה שעולה למעלה" , שהתפילה פועלת להתרומם לעולם אחר והגזירה אינה פוגעת בו, אבל התפילה היא לפי משקל המעשים כמו דאיתא בחזקיה "זכור נא את אשר התהלכתי לפניך"" (מלכים ב, כ), לכן כאן כשנגלית אהבת ה" לישראל למעלה מכל טעם אין מקום לתפילה.
והנה עם כל הניסים והנפלאות שפעלו על מצרים להיכנע בכל זאת לא הכירו את נשגבותם של ישראל , ואמרו רק "לכו עבדו את ה"" , ואפילו לאחר מכת בכורות לא אמרו רק "עבדו את ה"" , אבל עדיין לא הודו בקדושתם של ישראל, וכדי להודיע ערכם של ישראל שהם חלקו ונחלתו באה הרדיפה אחריהם, שחשבו שכל רצון ה" רק להכיר בו לבדו ולא להודות בייחוסו ית" אל ישראל עם קדושו, ולכן אמרו "מה זאת עשינו כי שילחנו את ישראל מעובדינו", שחזרו בהם ממה ששחררו את ישראל כלומר שלא הכירו במעלת ישראל מצד עצמם.
וזה ענין הכתוב "וחיזקתי את לב פרעה ורדף אחריהם ואכבדה בפרעה ובכל חילו וידעו מצרים כי אני ה" וגו", דהנה יש הבדל בין אני ה" לבין אנוכי ה" שאמר הקב"ה בשעת מתן תורה, ואמרו חז"ל (שבת קה) אנכי נוטריקון "אנא נפשי כתבית יהבית", לעומת מה שבבחינת "אני" ישנן שתי הכרות "אני ראשון ואני אחרון", הנה באנוכי מתגלה שהראשית והאחרית אחד הם, מבלי בחינות שונות, ומדרגה זו יכלו להשיג רק ישראל עם קדושו , שנתגלה להם קדושתו ית" בבחינת אנכי, אולם בחינת "אני ה"" היא בחינת השכינה השרויה בישראל שמפני שאנו מכירים שתי בחינות הקב"ה בישראל נקרא זה בבחינת "אני ה"" ..ולכן אח"כ אמרו מצרים "אנוסה מפני ישראל כי ה" נלחם להם במצרים" – הודו בעל כורחם בקדושתם האלוקית של ישראל , וה" הנלחם להם במצרים ופרסם גדולתם.
וזה "ויהי בשלח פרעה את העם"- שלפני בקיעת הים היה הרושם שהם שולחים איזה עם להפיס דעתו של הקב"ה חפץ באיזה עם שיעבדוהו , ולא הודו עדיין ברוממות ישראל, ורק אח"כ כשהסיבם ה" דרך המדבר ים סוף, אז נתגלה כי "וחמושים עלו בני ישראל מארץ מצרים".
הנה העולם מחולק לשלושה חלקים יבשה, ים, מדבר, ולכל חלק מיוחד ישנה בחינה מיוחדת, והמדבר מיוחד שבו תתגלה אהבת ה" לישראל בבחינת האהבה המוסתרת בלי כל טעמים ונימוקים, שכן במדבר אין הארץ מוסיפה שום כח , אין בה חרישה וזריעה , אין לחם ומים, וכל מה שנהנים שם היא אך לרום שמים כמו המן והמים מהבאר, ולא אפשר שם לחיות כי אם דווקא מצד האהבה הבלתי תלויה בדבר, ולכן כשהגיע התור לגלות האהבה המסותרת נתגלתה אהבה זו גם בישראל והלכו אחרי ה" במדבר "זכרתי לך חסד נעורייך וגו" לכתך אחרי במדבר" (ירמיה ב).
והנה בעמלק כתיב "ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וגו" ויאמר ה" אל משה כתוב זאת זכרון בספר ושים באוזני יהושע". ויש להבין מדוע היה זה מיוחד ליהושע , גם יש להבין אומרם "אין עמלק נופל אלא בידי זרעה של רחל" (ילקוט שמעוני בראשית קסא), , אכן כבר בארנו שמחיית עמלק צריכה להיות דוקא דרך מלחמה ולא ע"י ניסים, והטעם נראה ברור כי כל מגמתו של עמלק לכפור בקדושתו ישראל ומהאי טעמא זרק מילותיהם של ישאל כלפי שמיא (רש"י סוף כי תצא), דעיקר כוונתו הייתה לגנות את ישראל שאין בהם קדושה אלוקית והם אנשים מגושמים כמו שאר העמים, ולפיכך צריך למחותם דוקא ע"י מלחמה, להראות וללמד כי גם כוחם של ישראל (הגשמי) הוא כח ה" ועוז קודשו בימינם , ולכן דווקא ע"י כח הטבע של ישראל ינוצח עמלק, וימחה שמו מן העולם. ולפיכך אמר "ושים באוזני יהושע" דיהושע הוא המכניסם לארץ והוא בבחינת תושבע"פ ומשה בחינת תורה שבכתב, ותושבע"פ היא מצד ישראל, ומפני שתורה שבכתב צריכה להתאחד עם תושבע"פ על כן היתה התחברותו של יהושע עם משה חיבור תמידי ככתוב "ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האוהל".
(מתוך מי מרום למו"ר רה"י הרב חרל"פ זצ"ל ,פרשת בשלח)
