התמודדויות בביטחון וייאוש בעבודת ה"
חיינו חיים של מהמורות ותמורות רבות ומגוונות שאין איש שיוכל להימלט מהם, אף לא אחד, וזאת כי "כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי"[1]. הרבה פעמים אנחנו נכנסים למצבים שונים, מצבים שלא הכרנו בעבר, מצבי לחץ וכאב, ייאוש ופעמים תקווה, אמונה ואף צער. תחושות אלו יבואו בין בעת לימודינו בישיבה או בעת שרתנו בצבא וכד", והינם תחושות של נפש בריאה ונורמאלית. זה יכול לבוא לידי ביטוי בפחד בעת מלחמה, או צער וכאב בעת סיום קשר בשידוכים… והשאלה הנשאלת היא, מה? מה נדרש ומה מצופה מאיתנו כאנשי אמונה וביטחון. אשר מחד אנו מצווים על האמונה הבטוחה ברבש"ע, "לעולם יהא רגיל לומר כל דעביד רחמנא לטיב עביד"[2]. ומאידך אנו חיים כאנשים נורמאליים, ופעמים מרגישים כאב וצער, אכזבה או תחושת החמצה, האם ואיפה הוא מקומם של הרגשות אלו.
ראשית ישנו מקום להגדיר את ההרגשות וסוגם כשנכנסים לסוגיא סבוכה זו. כשקורה דבר לאדם והוא מרגיש וחווה את העובר עליו, פעמים והוא מרגיש שמחה ושלמות, הרגשת טוב המתפשטת בכולו. אך פעמים והאדם מרגיש צער וכאב, צער של חיסורן או פחד מהבאות, ואף פחד בעת מלחמה הנובעת מחוסר הרגשת ביטחון. ננסה לחלק בין התחושות הללו ולהעמידם למול חובת הביטחון המוטלת עלינו. בין רגשות הצער שאדם מרגיש ניתן לחלק בין שני כיונים מרכזיים, ראשית הרגשת החיסרון של הדבר אותו הוא רצה, ולא קיבל, היה לו ונלקח מעימו. וישנה את הרגשת הפחד המובילה לייאוש המחלחלת פעמים מתוך חוסר מילוי רצונו.
כאנשים בריאים ונורמאלים, מיד אנו מרגישים את הצד הראשון, את הצער, את החוסר בדבר שהיה בידינו, ואיננו. דוגמת אותו אדם שנולד עם רגל אחת, אף על פי שהוא יודע ושמח בדרך חיים זו, שכך הוא רצונו ית", עדין ישנו מקום בלב שהוא אולי מצטער, כואב את החסר. זו הרגשה בריאה ונכונה, בין אם זה מדובר על חיסרון ברגל, וברצון שכלל לא בא לידי מימוש, ובין אם מדובר בקטיעת רגלו לאחר שנים, והוא כחפץ שהיה בידו ונלקח. אותו אדם, ישמח ויעבוד את ה" בדרכו המיוחדת לו, אך אותו אדם גם יחוש צער, צער על החיסרון.
הרגשה זו יכולה להביא לידי שאיפות להתקדמות בדרכו בעבודת ה", כשאדם מרגיש את חיסרון הדבר הרצוי, הוא ינסה להשיגו ביתר שאת וכוח. אומנם, ברגל קטועה אין זה מדויק, אך בדברים אחרים, כלימודינו בישיבה ועוד, הדברים הינם נכונים שבעתיים. (אומנם פעמים והנכים מתאמצים יותר, הינם בעלי כוח רצון יותר, להצליח ולהשיג הישגים). עד כאן עסקנו במימד הראשון והבסיסי של תחושת החיסרון וההחמצה, שהינה טובה ואמיתית ויכולה להביא להתקדמות בחיינו בישיבה ובחיים בכלל.
אך מעבר לכך ישנה הרגשה אחרת המלווה את האדם בהרבה מצבים בחיים, והיא הפחד המוביל לייאוש. וכוונתי, כשאדם נחסר חפץ, הוא נחסר דבר שאליו שאף ואותו רצה, הוא פעמים ומרגיש הרגשה של ייאוש, הרגשה של חוסר שליטה בקורה סיבובו, במציאות. הרגשה זו המובילה לפחד, היא גם יכולה להוביל לייאוש מכוחותיו שלו. הרגשה זו מוכרת לנו היטב כשלא מצליחים אנו בהבנת סוגיא, ובעוד סוגיא ובעוד… (בעולם הישיבות זה נקרא "משבר"). ואף בצבא זה קיים כהרגשה הידועה של חוסר בביטחון בעת קרב היכולה להביא אותנו לידי שיתוק וחוסר עשייה, לייאוש ופחד מהסובב. זה מוכר מעולם השידוכים, הרגשת חוסר האונים שפעמים ויכולה להוביל לאכזבה וייאוש, ופחד מהבאות, ובעוד סיטואציות המוכרות לנו בחיים.
לכאן נכנסת מידת הביטחון (אין כאן המקום להאריך בעניין הביטחון, רק לתת כיוונים כללים של מהלך הנפש הבוטחת). אחרי שהנפש חוותה את הצער, את החיסרון ברצונה, התאבלו על הנפטרים כמובא בהלכה, עתה באה מידת הביטחון ונותנת כוח. עכשיו הוא המקום להתבונן קדימה, לא להתייאש ואף לא לפחד.
בהתבוננות קצרה ביסוד מידת הפחד, נראה שמרן הרב זצ"ל בכמה מקומות חוזר על אותו התורה, ואומר, שהפחד מקורו מהדמיון המופרז. הפחד יסודו בחוסר שימוש בשכל, בהיגררות אחרי הנפש בעת צערה אל מחוזות לא אמיתיים, לא ישרים, ולא מציאותיים. וכך כותב מרן הרב בעין איה[3]:
"ובכלל לפי מושגי השכל הטהור אין מקום לפחד, ע"כ כל זמן שהאדם הולך בדרכי היושר הוא מתייחס אל השכל ודבק עימו, אינו מוכשר להיות מתפחד. אמנם, בהעותו דרכו ויצא מדרך השכל אל אשר ישאהו הדמיון אז כבר יש מקום לפחד, כי בסדרי הדמיון ישנם הרבה בלהות נוראות".
וכך מסביר הרב את מקום החטא, כמקום של דמיון לא אמיתי, וכשאותו אדם בגמ" שם בברכות ראוה את השני מפחד, אמר לו מסתמא שאיש חוטא אתה. איש שחי בדמיונות, ולא בשכל ישר ומציאותי בעולם הרגיל, המוביל לרוגע וישרות פנימית.
נחזור לענינינו, אותה ההרגשה של הצער בחיסרון המושג, הינה הרגשה אמיתית ובריאה. אך את הרגשת הפחד, החוסר אמונה בעצמנו (וע"ע אוה"ת פי"א), אותה ההרגשה של אי ודאות לגבי הקורה אותנו, המובילה לייאוש כלפי העולם. היא הרגשה פסולה, כאן בא הכתוב ואומר, "בטח בה" ועשה טוב"[4]. כאן אומרים חז"ל "כל מאן דעביד רחמנא". כאן אין מקום ליאוש, ולא לפחד, כי הכול מושגח ומסודר (כשיטות השונות ביחס לביטחון) כאן המקום לרוגע ולשמחה. וכדברים האלה כותב הרבינו בחיי בחוה"ל[5]:
"אשר למהות הביטחון, הוא רגיעת נפש הבוטח והישענו ליבו על מי שבטח עליו שיעשה לו היותר טוב ומתאים לו…".
ישנו מקום לצער, יש מקום לפחד מחיסרון הרצוי והוא מקום חשוב, חשוב לשאיפת הצמיחה, אך ההיגררות אחרי זה לייאוש, פחד מופרז ודמיונות, לזה אין מקום כלל. אדרבה שם אתה בוטח שכל הנעשה הוא הטוב והמתאים עבורך, שם היא עבודת הנפש הרגועה. שיסודה היא האמונה התמימה בה" ובהנהגתו וכדברי הרבינו יונה[6]: "כי תוחלתם (של הצדיקים) לא על כוחם ועוצם ידם ולא על בינתם ישענו כי על רחמי ה"", וזה מתוך אמונה בהירה ורגיעת הנפש.
לסיכומם של דברים, סקרנו בכלליות את מקום הנפש הרוגעת מתוך ביטחון, ואת מקומם של ההרגשות הבריאות והאמיתיות בצער ובכאב המלוות אותנו בחוויות היום יומיות, שמקומם חשוב הוא אך אין להיגרר אחריהם לייאוש ואכזבה מהסובב.
דברים אלו קשורים בקשר הדוק ליציאתנו ממצרים ומעמד הר סיני, כדברי התנא דבי אליהו[7]:
"ברוך המקום, ברוך הוא, שבחר בהם בישראל מתוך שבעים לשונות ונתן בכם חכמה, בינה, דעת והשכל, שתהיו בוטחים בו בכל עת ובכל שעה".
אותה הבחירה האלוקית, אותה ההוצאה ממצרים מבית עבדים מבין שבעים אומות, והליכתנו אחריו ארבעים שנה במדבר, היא המוכיחה את גדלות הביטחון הטבועה בנפש האומה פנימה. זאת אותה התורה שקיבלנו בסיני ונצטוונו לשומרה, וכותב עליה רבי אברהם בן הרמב"ם[8]: "התורה סובבת על הביטחון ונשמרת באמצעותו". זהו מהותו של יום, כוחה של אמונה, כוחה של תורה. ואם אכן ישנם פחדים, בעת קרב, בין בקרב פיזי ואף בקרב רוחני, ואף בזמן תלמודינו בישיבה, ההרגשה היא נכונה, אך יש להוליכה למקום החוזק והעוצמה.
"ואמרת ביום ההוא אודך ה" כי אנפת בי ישוב אפך ותנחמני
הנה א-ל ישועתי אבטח ולא אפחד כי עוזי וזמרת י-ה ה" ויהי לי לישועה"[9]
