"ואכלתם אותו בחפזון"
מיוחדות הן הלכות קרבן הפסח, ומשום כך הן מעוררות את הבנים לשאול עליהן: "והיה כי תבואו על הארץ… ושמרתם את העבודה הזאת, והיה כי יאמרו עליכם בניכם מה העבודה הזאת לכם, ואמרתם: זבח פסח הוא לה'… " (שמות יב כה). וביארו מפרשי התורה שהבנים שואלים דווקא על קרבן פסח כיון שהוא קרבן מיוחד, שונה מכל יתר הקרבנות המוכרים, כפי שכותב הרשב"ם: "מה העבודה הזאת, המשונה משאר ימים טובים מכמה דברים".
במה שונה קרבן פסח משאר הקרבנות? משיב ר' אברהם אבן עזרא: "טעם שאלת הבנים – בראותם כל המשפחה חבורה אחת אוכלים שה תמים ראשו על כרעיו, ועצם לא תשברו בו, ובן נכר ותושב וערל ושכיר לא יאכל בו, ואין זה מנהג במועדים אחרים". הלכות נוספות עשויות לעורר את הבנים: אסור להותיר מבשר הפסח, ואין לאוכלו נא ומבושל.
וכל זאת מדוע?
השיב הרמב"ם (מורה נבוכים ח"ג מו) שטעם אחד לכל ההלכות. בני ישראל נצטוו על אכילת קרבן הפסח בליל יציאתם ממצרים, ולכן כל הלכות הקורבן נועדו לעודד את החפזון – "הדינים המיוחדים בפסח, והם שנאכל צלי אש בלבד, ובבית אחד, ועצם לא תשברו בו, הם כולם טעמם פשוט, כי כשם שהמצה למהירות כך הצלי למהירות. ואין שהות לעשות (= להכין) מטעמים… ואפילו שהות לשבור את העצמות אסורה, וכבר הזכיר כללו של דבר, והוא אומרו: 'ואכלתם אותו בחפזון'. אין שהות לשבור את העצם ולא לשגר מבשר הקרבן מבית לבית… כי כל אלה מעשה רשלנות והתמהמהות". כל פרטי ההלכות נועדו לשרת מטרה אחת: המהירות!
אך, סוף כל סוף, לשם מה כל החפזון הזה? תשובת הרמב"ם מפתיעה בפשטותה: "מטרת החפזון והמהירות היתה שמא יתאחר אחד (מבני ישראל) ויפסיד את היציאה בקהל בני אדם, ויהיה אפשר להזיקו ולהתנכל לו". פירוש: ריבונו של עולם חשש שמא אחד מבני ישראל ישכח את עצמו בבישולים ויפספס את היציאה המשותפת של בני ישראל ממצרים, ויישאר בודד בתוך המון מצרי עוין ויסתכן. משום כך אסר הקב"ה את ההתעסקות בקרבן פסח, והתיר את המינימום הדרוש כדי אוכלו.
איזה פלא! בשעה שכל עם ישראל יוצא ממצרים לחירות, נחלץ משעבוד קשה וארוך שנים ונמלט על נפשו מבית הסוהר המצרי, מצוי יהודי אחד השקוע כל כולו בהכנת מטעמים ובבישולים קטנים עד שהוא מפספס את יציאת מצרים?! האם זהו חשש סביר?! האם קיים חשש שאדם יהיה כל כך טרוד בקטנות עד שלא ישתדל למען השגת החופש שלו?! האם אדם נורמלי עשוי לוותר על חירותו עבור ליטרה של בשר?
לדאבוננו, כן! ההתמכרות לרגע, להנאה המיידית, לרווח הנראה בעיניים ובקצה האף, עלולה להסתיר את האידיאלים הגדולים שהם נחלת המחר. ההווה החי והתוסס עלול להשכיח את המחר הגדול. לפי הרמב"ם האופי של כל מצוות החג – המצה וקרבן הפסח – הוא החפזון. החפזון בהכנת המצה וקרבן הפסח ובאכילתו נועד לזרז את עם ישראל לקראת גאולה.
ושמא נשאל, מדוע נוהגות הלכות החפזון לדורות? משיב הרמב"ם: "נקבעו אותם מצבים לדורות כדי לזכור היאך היה הדבר, כמו שאמר: ושמרת את החוקה הזאת למועדה מימים ימימה". הוי אומר, אנחנו צריכים לשחזר בכל דור את החוויה שחווינו במצרים. החוויה חשובה מצד עצמה וגם מצד הלקח שלה לדורות. במהלך ההיסטוריה, לא אחת נכשל עם ישראל בהתמהמהות בשעה שזרח אור הגאולה. פסוקים אחדים שבשיר השירים (שאנו קוראים בחג הפסח) רומזים לפי רבי יהודה הלוי לביקורת על תופעה זו. על שיבת ציון בימי בית שני, ניבא הנביא זכריה: "רני ושמחי, בת ציון, כי הנני בא… ", אבל רק מקצת מגולי בבל נענו לקריאתו של עזרא. על כך כותב ריה"ל: "רובם נשארו בבבל, מסכימים לגלות ולשעבוד, ובלבד שלא יפרדו ממשכנותם ומעסקיהם. ויתכן כי על זה רמז שלמה (בשיר השירים) באומרו: 'קול דודי דופק', כוון (= רמז) לקריאה אשר יקראם ה' לשוב לארץ. 'פשטתי את כותנתי איככה אלבשנה' – רומז על התעצלם לענות לקריאה ולשוב לארץ ישראל" (ספר הכוזרי).
לקח חשוב למדנו – גם בעת הגאולה עלולים יחידים או רבים לנהוג בעצלות ולסכן את עצם הגאולה. גם בימינו, עם שיבת ציון של דורנו, נקראים אנו לחפזון, לזריזות, למהירות, על מנת שלא נחמיץ (תרתי משמע!) את שעת הכושר. במהרה בימינו, אמן.
