ויהי הנסוע הארון – לפרשת בהעלותך

ויהי הנסוע הארון – לפרשת בהעלותך
ראש הישיבה הרב שאול ישראלי זצ"ל

ויהי בנסוע הארון

“ויהי בנסוע הארון, קומה ה’ ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך מפניך” (במדבר י’ לה). הפרשה הזאת נמצאת, כפי שחז”ל אומרים, לא במקומה. היא נמצאת בין ענין לענין, בין פורענות לפורענות, ומסומנת בתורה על-ידי “נונים” הפוכות – הנו”ן בראשה הפוכה והנו”ן בסופה הפוכה. לומר לנו, שאין זה מקומה. אבל בכל זאת זה מקומה, כי על כן הרי התורה כתבה את זה באותו מקום.

משמע, שמה שנראה לנו שזה לא מקומה, לאמיתו של דבר זהו המקום שלה. לחלוק בין פורענות לפורענות, להפוך את ה”נון”, שמסמנת נפילה, לתקומה, לאורה, לתחיה. המציאות הזאת שבאה לידי ביטוי על ידי המעשה של “ויהי בנסוע הארון”.

נסענו היום, עשינו את המסע הזה דרך רחובות קרית-משה, קידשנו את הרחובות, קידשנו שם שמים, כנגד הפעולות האחרות של פורענות ופורענות, כנגד אותם מידי האבנים, כנגד אותם מפריעי קדושת השבת.

מצד אחד, הצבור הגויי אשר כלל איננו רוצה לראות אותנו כאן בא”י. ומצד שני, לצערנו ולבושתנו, ציבור יהודי שרוצה לעקור שם שמים ורוצה לטמא את קדושת עיר הקודש, ירושלים עיר הקודש, ע”י תרועות החצוצרות של אוטובוסים, שכאילו הם הם המבשרים את החופש ואת העונג, שאיננו לפי טעם ישראל, שנוגד את רוח ישראל, שגורע את אהבת ישראל, שהורס ומוריד את עטרת קדושת ירושלים עיר הקודש ממנה. שמשום כך ומזה יונקים אלה זורקי האבנים. כי בזמן שירושלים מתחללת, בזמן שיורדת הקדושה, אז כבר כל אחד ואחד יכול להכנס בה. בזמן שהפריצים מחללים את הקדושה, כי אז אין כאן ירושלים במלוא מובנה, ואין כאן את מלוא ערכו של עם ישראל, ואין כאן קשר של ישראל לא”י, וכל זה מתחלל ומתבטל.

“ויהי בנסוע הארון”, אנחנו בהסעת הארון הזה קידשנו שם שמים. בקדשנו את הרחובות של ירושלים עיר הקודש, בהחזירנו לה את עטרת הקדושה והטהרה, באמרנו ש”כל כלי יוצר עלינו לא יצלח” – שכל מי שרוצה לידות אבנים לא יצליח, וכל מי שרוצה לקרוע חס וחלילה גוילי ספר תורה לא יצליח, ש”קומה ה’ ויפוצו אויביך וינוסו משנאיך” – אלה שמשנאים שם שמים, אלו שמפריכים את הקשר שלנו, שמנסים לעקור את הקשר של ישראל לאביהם שבשמים, שיחד עם זה ניתק גם הקשר של ישראל לארץ הקדש. שכן כל זה קשור קשר יחדיו. בזמן שאין לנו קשר לאבינו שבשמים – אין קשר לא”י.

קראנו בפרשיות הללו את ארבעת לשונות הגאולה, שהלשון האחרונה שאנחנו אומרים, “ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוקים” (שמות ו’ ז). אבל יש עוד פסוק הלאה שממשיך – “והבאתי אתכם”. ב”והבאתי” אנחנו עדיין מתעכבים, כי אנחנו עוד איננו באים בשלימות לא”י. אנחנו לא מרגישים את עצמנו שאנחנו הננו הבעלים של א”י, שיש כאלה שמוכנים לוותר על חלקים מא”י ומבינים וחושבים וחולמים כאילו, שע”י זה יזכו ביתר מנוחה וביתר שקט באותם הגבולות המצומצמים, ואינם מבינים ואינם יודעים שא”י אינה ניתנת לחלוקה, כשם שעם ישראל איננו ניתן לחלוקה, שכשגם אם רוצים הם לעקור מקרבם שם שמים, לא יצליחו. כי אם לא הם, אז זרעם, וזרע זרעם יחזרו בתשובה, ולא ידח ממנו נידח. כי יש תוכן קדושתי לכל נפש ונפש מישראל, וישראל הם כולם עם אחד, עם שאיננו ניתן לחלוקה, גם אם ירצו להתפרד ולהתחלק, כשם שא”י איננה ניתנת לחלוקה.

“ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוקים, והבאתי אתכם”. הבאה לא”י זקוקה שתהיה קבלת התורה לפניה. בלי תורה אין א”י, מפני שבלי תורה אין עם ישראל, מפני שכל זה מהוה אחדות אחת. ואם רוצים לקרוע את החלק האחד, באופן טבעי נקרע החלק השני. כי זהו הדבר שאנחנו רואים כיום הזה, שכל אלה שנחלשת הזיקה שלהם לתורת ישראל, מחליטים גם לותר על ארץ ישראל. כל הדברים האלה קשורים אחד בשני, וע”י זה שאנחנו מקדשים שם שמים, ועל ידי זה שאנחנו מחזקים את עצמנו, ובראש ובראשונה ע”י כבודה של תורה, ומכבודה של תורה – ללימודה של תורה.


*  עבוד מדברי מרן הגאון הרב שאול ישראלי זצ”ל בשמחת הכנסת ספר תורה לישיבת ירושלים לצעירים (תשמ”ז).

נגישות