זקן ויושב בישיבה

זקן ויושב בישיבה
שיעורים
ג”


זָקֵן וְיוֹשֵׁב בַּיְּשִׁיבָה
לדמותו של מרן ראש הישיבה
הרב אברהם אלקנה כהנא־שפירא זצ”ל
 

 ג –
בס”ד, שבת חוה”מ סוכות – שמחת תורה
 
ועלה האיש
חכמינו ז”ל דרשו את עלייתו של אלקנה אל בית ה”, כעלייה במעלות הקודש, דרגה אחר דרגה:
“ועלה האיש ההוא מעירו – נתעלה האיש בביתו, נתעלה האיש בחצרו, נתעלה בעירו, נתעלה בכל ישראל, וכל עילויו לא היה אלא מעצמו” (מדרש שוחר טוב, שמואל א”, א” ג”).
מדרש זה ניתן לדורשו גם על מרן ראש־הישיבה – ר” אברהם־אלקנה – העילוי הירושלמי הצנוע, שנעשה ל”מתמיד” של ישיבת “חברון”, נתעלה בקודש להרביץ תורה בישיבת “מרכז הרב” למעלה מששים שנה, והיה לראש־ישיבה הנערץ על אלפי תלמידיו.
הצורבא מרבנן, שיצק מים על ידיהם של גדולי ירושלים, זכה לשפוט ולדון את ישראל עשרות בשנים, ואף לשאת על שכמו את עול הרבנות הראשית לישראל – וכל עילויוֹ לא היה אלא מעצמו, מאישיותו המיוחדת, הצרופה כולה מעמל התורה.
 
בעול הרבנות הראשית
כהונתו כרב הראשי לישראל, יחד עם עמיתו הראשון־לציון הגאון רבי מרדכי אליהו זצ”ל, הייתה סמל ודוגמה לדמותם של תלמידי־חכמים שבארץ־ישראל, שנוחים זה לזה ומנעימין זה לזה בהלכה.
שיתוף הפעולה המיוחד שהיה בין שני גדולים אלו היה לשם דבר. תחת הנהגתם פרחה הרבנות־הראשית והייתה לתל־תלפיות, לשאלות הכלל והפרט, ושם־שמים נתקדש על ידם ברבים.
 
ונתת לעבדך לב שומע
כראש־ישיבה, כדיין מובהק וכרב־ראשי, היה ר” אברוֹם קשוב תמיד לצרכי הפרט והכלל.
רבני הישיבה מעידים, כי כמעט בכל עת שהתכנסו בביתו, לדון בענייני הישיבה השוטפים, היה ר” אברוֹם פותח במעשה הבא: כאשר הסבא מסלובודקה עמד להקים את ישיבתו, הוא פנה בשאלה אל רבו הגדול ר” ישראל סלנטר, מהו הדבר החשוב ביותר עליו יש לתת את הדעת בישיבה? ותשובתו הייתה, כי מטרתה של ישיבה היא “לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים”.
שח תלמידו הקרוב, הרב יהושע מגנס שליט”א:
“כששמעתי לראשונה את הדברים, לא כל כך הבנתי את כוונתו. מדוע להחיות “לב נדכאים”? הרי מדובר בבחורים צעירים, תוססים ושמחים. אבל לאחר זמן למדתי להבין. צריך לדעת, שמאחורי כל בחור, שמח ותוסס ככל שיהיה, יש איזו נקודה בלב של קושי. הוא נמצא בתהליך של בניית האישיות שלו, והדבר כרוך לעתים במשברים. התפקיד של הר”מים הוא להגיע לנקודה הזו ולהחיות אותה”.
 
פוסק לכלל ישראל
כך בעולמה של הישיבה וכך בנשיאתו בעול הציבור, תמיד שקד על תקנתם וטובתם של ישראל.
מפסקיו החשובים, שקבעו מסמרות להלכה לדורות, ידועות בין השאר הכרעותיו לגבי קביעת רגע־המוות, השתלות־עור ויהדותם של עולי אתיופיה. ומתוך דאגתו לצביונה הרוחני של מדינת־ישראל, פעל לחיזוק מערכת בתי־הדין ולשכלול מערכת הכשרות ולפיתוחה.
 
היתר לעגונה באמצע בדרך
על רגישותו לצערה של עגונה ועל עומק שקיעותו בתורה, מספר תלמידו הרב איתן אייזמן שליט”א:
“באחת הפעמים שנסעתי עם הרב לתל־אביב קרה מעשה מופלא. הרב היה רגיל לשבת מאחור, ואני ישבתי ליד הנהג. דברתי עם הרב והרב לא ענה לי, הסתובבתי וראיתי שהרב מנמנם. פתאום אחרי כמה דקות, הרב מתעורר ואומר לי: מצאתי היתר לעגונה. אפשר רק לשער כמה נסערתי. הרב לא ישן, הוא היה שקוע במציאת היתר לעגונה! שאלתי: איפה הרב מצא? והרב ענה לי: בתוספות. כמובן שלא היו לנו ספרים ברכב, ולכן הרב ביקש שנסטה מן הדרך לעיין בסוגיה. פנינו לבני־ברק ונכנסנו לביתו של הרב יהושע מגנס, ששימש שם באותה עת כרב שכונה. הרב מגנס היה מופתע לגמרי, כשראה את ר” אברוֹם עומד בפתח ביתו. הרב פתח את הגמרא, מצא את התוספות המבוקש ומצא בו היתר לעגונה, כפי שעלה במחשבתו”.
 
נחלה לרשתה
לפני כחמישים שנה, זמן קצר לאחר מלחמת “ששת הימים”, נתבקש ר” אברוֹם על ידי מערכת עיתון “הצופה”, לחוות את דעתו בשאלה: “האם על רבנים לפרסם דעת תורה לגבי “השטחים המשוחררים”?”. ר” אברוֹם השיב, כדרכה של תורה, בתשובה הלכתית מנומקת ומעמיקה מדוע אסור על פי דין־תורה למסור חלקים מארץ־ישראל.
אך בחלקה הראשון של התשובה, הוא האריך להסביר, מדוע חובת הרבנים לומר “דעת תורה” בנושא זה, כשהוא מסתמך על מקורות רבים מכל מרחבי הש”ס והראשונים. וכך כתב בפתח דבריו:
“קודם כל, חייב אני להדגיש, שעצם הצגת השאלה – אם יש מקום לשיקול דעת של תורה בענייני ביטחון ומדינה – כאילו זו שאלה המוטלת בספק, היא מילתא דתמיהה לכל מי שיש בו ריח של תורה. ידוע ומקובל וברור, שכל בעיה בחיים אשר תחת השמש, נמצא לה פתרון בתורה, מתוך אמונת אֹמֵן שהקב”ה הסתכל בתורה וברא עלמא.
בכל בעיה, הן של ציבור והן של יחיד, יש מקום להכרעה של תורה, הן מבחינה רמה ועליונה של השקפת התורה, והן משום שכמעט אין בעיה שלא יהיה כרוך בה, ישירות או בעקיפין, תוצאה של דין ממש, דיני איסור או דיני ממון”.
“באותו יום שהתפרסם המאמר” – סיפר בנו הרב ר” יעקב – “בשעת לילה מאוחרת, שמעתי דפיקות בדלת. ניגשתי לפתוח, והנה ר” צבי יהודה עומד בפתח. אני שהייתי ילד קטן החוורתי, ור” צבי יהודה שאל: “איפה אביך?” קראתי לאבי, ומיד כשהגיע, חיבקוֹ ר” צבי יהודה, נישקוֹ על ראשו, ואמר: “יישר כוח, יישר כוח!””.
 
במאבק על שלימות הארץ
במשך ארבעים שנה, עמד מרן ראש הישיבה בחזית המאבק למען שלימות הארץ, והכל מתוך ראייה של תורה. תלמידיו הרבים, שהתיישבו במרחבי יהודה ושומרון, רמת־הגולן וחבל עזה, ראו בו מקור סמכות והשראה.
הרב פרסם מאמרים ופסקי־הלכה בנושא, כינס את וועד הרבנים למען שלימות הארץ, השתתף בעצרות־עם ועמד בראש תפילות המוניות של רבבות עמך בית ישראל.
 
בימי הגירוש מגוש-קטיף
בשנותיו האחרונות, יצא מגדרו למען המאבק בתכנית הגירוש מגוש־קטיף. לשם כך, הוא נפגש עם מנהיגי המדינה וראשי הצבא, וחרף גילו המופלג, אף הגיע לגוש־קטיף ולכפר מימון, למחות על האיוולת ולהשתתף בצער הציבור.
לאחר הגירוש, פנה אליו אחד ממנהיגי המדינה, לבקש סליחה ומחילה על שלא נהג בו כראוי באותם הימים. אמר לו ר” אברוֹם, כי על כבודו מחל הוא מעיקרא, אך אם הוא מבקש לעשות תשובה ולתקן את חטאו, עליו לדאוג מעתה והלאה להקל בצערם של עקורי גוש־קטיף.

 

השאר תגובה

Your email address will not be published. Required fields are marked *

נגישות