זקן ויושב בישיבה

זקן ויושב בישיבה
א"


 זָקֵן וְיוֹשֵׁב בַּיְּשִׁיבָה
לדמותו של מרן ראש הישיבה
הרב אברהם אלקנה כהנא־שפירא זצ"ל
 
– א –
בס"ד, שבת פרשת וילך, ו תשרי, שבת תשובה
 
צמיחתו של עילוי
ראשית צמיחתו של מרן ראש הישיבה – ר" אברוֹם שפירא זצ"ל – הייתה בתוככי היישוב הישן, בירושלים שבין החומות, בימי מלחמת העולם הראשונה. ירושלים שרויה הייתה אז בעוני, ברעב ובמחסור, אך יחד עם זאת, הייתה זו עיר של חכמים וסופרים, הספוגים ברוחה המיוחד של ירושלים, רוח של טהרת הנפש והצנע לכת.
הילד־־הנער, שהתייתם מאביו בגיל צעיר, קיבל על עצמו עול תורה והשקיע את עצמו בעולמה. את רעבונו היה משליך על לימוד התורה בהתמדה שאינה יודעת שובע, ועיניו הסקרניות עוקבות היו אחרי גדולי התורה שבירושלים ומתחקות אחרי הליכותיהם.
בילדותו למד בתלמוד תורה "עץ חיים" שבחצר "החורבה", תחת עינם הפקוחה של מחנכיו, אשר השגיחו על הנטע הרך, שיצמח לגאון ולתפארת. ואחר כך עלה ונתעלה בתורה בישיבת "חברון", שעלתה לירושלים לאחר מאורעות תרפ"ט.
 
מספר הגאון רבי ברוך מרדכי אזרחי שליט"א, ראש ישיבת "עטרת ישראל":
"הייתי ממש ילד צעיר כשנכנסתי בשערי ישיבת "חברון". באותם הימים, הייתה הישיבה עמוסה בספרים. הכתלים היו גבוהים מאוד וסולמות תמירים הונחו על ידם, על מנת להגיע אל הקומות הגבוהות של מדפי הספרים. הייתה זו כמדומני הספרייה הגדולה והמפורסמת בירושלים.
והנה, באחד הימים, בעוברי ליד הספרייה, ראיתי אותו. בחור מבוגר, נמוך־קומה ובעל עיניים ערניות, עומד בקצה הסולם הגבוה ומעיין בספר. נתעוררה בי סקרנות של ילד, ונעמדתי שעה ארוכה להתבונן בו, כיצד הוא גומע את דפי הספר זה אחרי זה. ניגשתי לאחד הבחורים הבוגרים ושאלתיו, מיהו זה ששקוע בספר במרומי הסולם. ענה לי אותו אחד – "בחורי הצעיר, אם אינך מכיר את אברוֹם שפירא עוד לא נגעת בידית הדלת של ישיבת "חברון"! הלוא הוא זה שיודע את רוב אוצר־ספרים של הישיבה בעל־פה". עד היום אני מתרגש כשאני נזכר בו לומד שם למעלה, על יד התקרה הגבוהה. הוא היה כולו סיפור ארוך של התמדה ושקיעות בלימוד".
 
על תקופת לימודו בישיבת "חברון", סיפר פעם ר" אברוֹם, כי בשנתיים הראשונות ללימודו שם סיים את רוב הש"ס, וכל שנות חייו היו רק המשך לאותם ימים מופלאים של שקידה ללא גבול.
מספר הגאון רבי ברוך דוב פוברסקי שליט"א, ראש ישיבת פוניבז":
"למדתי בישיבת "חברון" בשנת תש"ד, בהיותי בן שתים־עשרה בלבד. ר" אברוֹם היה אז מחשובי הלומדים בישיבה, והזיכרון שלי ממנו, שהוא היה מסוגל לעמוד על רגליו במשך למעלה מעשר שעות וללמוד בלי הפסקה. אם תשאלו אותי היכן למדתי מהו עמלה של תורה, אומר לכם, שלמדתי זאת מהאחים שפירא, ר" אברוֹם ור" שמואל".
על מנת להבין מעט את סוד התמדתו המיוחדת של ר" אברוֹם, איננו יכולים להצטמצם במסגרת ההגדרה המקובלת של "מתמיד". בקרב בני הישיבות ובעלי המוסר ידועה ההדרכה, שסדר־יום וניצול הזמן הם המפתח לעלייה בתורה. מי שקם משנתו בזמן קבוע, מתפלל בזמן קבוע, מתחיל ללמוד בזמן קבוע ואף מפסיק מלימודו בזמן קבוע, הרי יש לו את המסגרת המאפשרת למצות את יכולותיו בלימוד. "לִרְגָעִים תִּבְחָנֶנּוּ" – אדם נבחן ביכולתו לנצל כל רגע ורגע, על פי סדר יום קצוב.
אולם יש דרך אחרת, דרך ייחודית, השייכת לבני עלייה מועטים, והיא התמדה מתוך "תאווה ללימוד". כך הייתה מידתו של ר" אברוֹם – "גָּרְסָה נַפְשִׁי לְתַאֲבָה אֶל מִשְׁפָּטֶיךָ בְכָל עֵת". לסוג הזה של "מתמיד", הזמן איננו ממין העניין. כאשר בא לידיו ספר, הרי הוא חייב לעיין בו מכריכה לכריכה. כאשר הוא שקוע בסוגיה עמוקה או פוסק בשאלה חמורה, אין לו יום ואין לו לילה. כל עולמו מונח כעת באותו העניין, הדורש את תשומת ליבו, את מוחו ואת כל כוחות נפשו.
מספר תלמידו הרב איתן אייזמן שליט"א:
"לא אשכח את אותו בוקר, בשנת תשכ"ט, שיצא לאור הספר "עזרת כהן" של מרן הרב קוק זצ"ל. היה זה יום שישי, ואני הייתי בין הלומדים בבית־המדרש הישן של הישיבה. והנה ר" אברוֹם נכנס לאולם, ראה את הספר ומיד פתח בסימן הראשון והחל לעיין בו. כך הוא עמד, במשך שלוש־ארבע שעות רצופות, על יד הסטנדר בכניסה לבית המדרש, ולא עזב את הספר, עד שעבר עליו מכריכה לכריכה, דף אחרי דף. מי שמכיר את הסוגיות העמוקות שם, מבין מה משמעות הדבר. ואני עומד מן הצד, מסתכל ומשתאה לנוכח ההתמדה, לנוכח הדבקות בתורה.
אך בכך לא מסתיים המעשה. ביום ראשון, התקיימה חתונה של אחד מבחורי הישיבה. נסעתי במונית יחד עם ר" צבי יהודה ור" אברוֹם, ובמשך כל הנסיעה הם התווכחו על מה שכתוב בספר. הייתי המום, הלא ר" צבי יהודה ערך את הספר והגיה אותו במשך שנים, ור" אברוֹם, בתפיסתו המהירה, כבר מתווכח אתו בבקיאות ובעמקות לאורכו ולרוחבו של הספר. זו גאונות של לימוד".
 
לעובדה ולשומרה
בהספד בישיבת "הר עציון", אמר ראש הישיבה הגאון הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל:
"כאשר ניגשתי לנחם את בני משפחתו של הרב שפירא שאלתי אותם, באיזו מידה הייתה עובדת היותו של ר" אברהם "כהן" חלק משמעותי בהווייתו ובחייו: יש כהנים עבורם זו חוויה מושרשת, בעוד שלאחרים זוהי בעיקר מגבלה מן השפה ולחוץ.
בפרשת קורח, פונה משה אל הכהנים ומצווה אותם על השמירה: "וּשְׁמַרְתֶּם אֵת מִשְׁמֶרֶת הַקֹּדֶשׁ וְאֵת מִשְׁמֶרֶת הַמִּזְבֵּחַ, וְלֹא יִהְיֶה עוֹד קֶצֶף עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל… וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתְּךָ תִּשְׁמְרוּ אֶת כְּהֻנַּתְכֶם לְכָל דְּבַר הַמִּזְבֵּחַ וּלְמִבֵּית לַפָּרֹכֶת וַעֲבַדְתֶּם, עֲבֹדַת מַתָּנָה אֶתֵּן אֶת כְּהֻנַּתְכֶם וְהַזָּר הַקָּרֵב יוּמָת" (במדבר י"ח, ה"-ז"). הציווי על הכהנים כולל בתוכו מספר שמירות: שמירת המקדש, קדשי גבול וקדשי מקדש. הרמב"ן בחולין (ב" ע"ב, ד"ה ואם שחט) מבאר, שהכהנים נצטוו לדאוג לכך שלא תהיה אף ספק-פגיעה בקדושות אלו: תרומה וקודשים צריכים להיות למעלה מספיקות, והכלל המקובל ש"ספק טומאה מותר ברשות הרבים" אינו תקף לגביהם.
אישית, במפגשָי אתו נתקלתי בעיקר בפן ה"לשמרה" שבאישיותו של ר" אברהם. הרב ראה עצמו, במידה רבה, כאחראי למעמדה הציבורי של ארץ ישראל, וכן לזיקה הקיומית והנפשית של העם אליה. בנוסף, בלטה באישיותו דאגתו לשמירת התורה. בוועדה בה השתתפנו שנינו, שעסקה בפתיחת ישיבות נוספות, בלטה גישתו השמרנית. במובן מסוים, יותר משהייתה גישתו "שמרנית", הייתה היא גישה "שומרת": לנגד עיניו ניצב אב-טיפוס של ישיבה קלאסית, בדרכה של ישיבת וולוז"ין. לימוד התורה הצטייר ברוחו בדרך מסוימת, בעלת פרמטרים ואופי מוגדרים היטב. הייתה לו תחושה עמוקה של התנגדות לכל דבר הסוטה מדרך זו, השקפת עולם לפיה יש להתבצר ולשמור מכל משמר את אותה תורה שקיבל מרבותיו, ושאותה מסר הלאה לתלמידיו ולתלמידי-תלמידיו.
שתי שמירות אלו היו ביטוי לשמירה על כנסת ישראל. מודעותו למציאות הציבורית בארץ ישראל ומחוצה לה הייתה גדולה, אף שהסתתר והתבצר בין כותלי בית המדרש והישיבה. ר" אברהם, מתוך תחושת אחריות, ראה עצמו מחויב לכך שמצודתו תיפרש גם במקומות רחוקים. כך, שילב בתוכו ר" אברהם את פן ה"לעבדה" עם ה"לשמרה" (בראשית ב", ט"ו): הן במישור התורני-למדני, והן במישור הציבורי.
הרמב"ם כותב, בקשר לשמירת המקדש: "שמירת המקדש מצות עשה, ואע"פ שאין שם פחד מאויבים ולא מלסטים, שאין שמירתו אלא כבוד לו, אינו דומה פלטרין שיש עליו שומרין לפלטרין שאין עליו שומרין" (הל" בית הבחירה, פ"ח, ה"א). השמירה היא ביטוי להערכה ולאכפתיות, לשאלה עד כמה אדם רווי רוח חשיבות של המקום. במקדש צריך להציב שומרים, כדי שהמקום ישרה יראת א-לוקים. כל מי שהיה לו שיג ושיח עם ר" אברהם זצ"ל, הרגיש עד כמה הדברים מעורים ומשורשים בהווייתו, ועד כמה גדולה הדמות הזו – שומר ארץ ישראל ותורת ישראל, ובאמצעות שתיהן על כנסת ישראל".
 תמונות:-כל הזכויות שמורות:

-רבינו יושב במרכז ומימינו הרב אליעזר יהודה פינקל ראש ישיבת מיר.

-רבינו ומימינו הרב יעקב עדס חבר בית הדין הרבני הגדול ומועצת הרבנות הראשית

 

הרב עם הרב אליעזר יהודה פינקל

הרב עם הרב עדס

נגישות