חזרת הדין וחיוב הדיין לשלם/לג.
א. דעת רב יוסף
1. שיטת רש"י
2. שיטת הרי"ף
3. שיטת בעל המאור
ב. דעת רב ששת
1. היחס בין טעות במציאות להגדרת "דבר משנה"
2. היחס בין הכוח לחלוק להגדרת "דבר משנה"
ג. דעת רב חסדא
1. שיטת הרי"ף
2. שיטת הרמב"ן
ד. הגדרת דיין כמזיק ע"פ דיבורו
1. דברי הגמ" בבכורות
2. שיטת תוס" בסנהדרין ובבא קמא
3. סיבת החיוב אליבא דהרי"ף ב"קם דינא"
ה. שיטות הראשונים בפסיקת ההלכה
1. שיטת הרי"ף
2. שיטת הרא"ש
ו. שיטת הרמב"ם
1. הסבר הכסף משנה
2. הסבר הגר"א
במשנה במסכתין (לב.) נאמר: "דיני ממנות מחזירין את הדין". ובבכורות (כח:) נאמר במשנה: "דן את הדין…מה שעשה עשוי וישלם מביתו. ואם היה מומחה לב"ד פטור מלשלם", יוצא שהדין קיים ולא מחזירים. ובגמ" (לג.) הובאו ג" תירוצים ביישוב המשניות.
רב יוסף העמיד את המשניות ב"מומחה", וב"אינו מומחה". נחלקו הראשונים באופן ההעמדה.
1. שיטת רש"י
רש"י גרס בקושיית הגמ" על רב יוסף – "ובמומחה מחזירין", א"כ במשנה בסנהדרין מיירי ב"מומחה" ובמשנה בבכורות מיירי ב"אינו מומחה". בסברת החילוק[1], השאלה האם יש כוח לדיין לחזור מהדין הראשון, כנגד טענת בעל דין – "מי יימר דטעמא בתרא דידך עיקר דילמא קמא עיקר ובהאי הוא דטעית". כאשר מיירי בדיין "מומחה", כיון ויש לו שיקול דעת, נחשבת העדפתו את הדין השני על פני הדין הראשון. ובדיין ש"אינו מומחה", אין לו שיקול הדעת, ולכן יכול לטעון בעל דין, שאין הוא יכול להעדיף דין שני על פני דין ראשון.
יש להבין, כיצד נאמן בעל דין בטענתו. כשם שייתכן שטועה הדיין בדין השני, כך ייתכן שטעה הדיין בדין הראשון. אלא, כאן הטעות היא ב"שיקול הדעת"[2], וב"שיקול דעת" לא קיימת אפשרות לברר באמת מהו הדין העדיף. וכיוון שבעל דין מוחזק, אע"פ שאין גדר המחוזקות כשאר גדרי מוחזקות, מ"מ אין כוח בטענת הדיין להוציא ממוחזקות בעל דין.
תוס"(ד"ה מה), הקשה על המשנה בבכורות לגבי "טיהר את הטמא". במשנה מיירי שטעה, ויוצא שהדבר שטיהר הרי הוא טמא. וכיצד נאמר במשנה – "מה שעשה עשוי", והרי מאכיל דבר טמא.
יש להבין, הרי במשנה מיירי שהטעות היא ב"שיקול הדעת", ומהו הבירור שהדבר שטיהר הוא טמא. אלא, שייתכן כי רק בממונות אין הדיין נאמן לטעון שטעה, כיון וטוען כנגד מוחזקות הבעלים. אבל לגבי איסורים אין משמעות למוחזקות הבעלים, ולכן הוא נאמן לטמא את הדבר שטיהר.
ה"ר דוד(הביאו הר"ן), תירץ שאלה זו, שכאשר טיהר הדיין הרי זיכה לבעלים דבר שווה ממון. וכאשר חוזר בו, הוא מפסיד לבעלים דבר שווה ממון. וכשם שבממונות – "זכה ומשלם מביתו", כך באיסורים הרי זכו הבעלים בממון שבדבר, ולכן אין הדיין נאמן לטעון כנגד מוחזקות הבעלים בממון. אבל לגבי גוף החפץ בזה הוא נאמן לטמא.
והקשו בגמ" על רב יוסף:
"ובמומחה מחזירין, והקתני אם היה מומחה לב"ד פטור מלשלם. א"ר נחמן כאן שיש גדול הימנו בחכמה ובמנין, כאן שאין גדול הימנו בחכמה ובמנין".
לפי רש"י, כוונת הגמ" להקשות שמכך שפטור לגבי תשלום נשמע, שאצל מומחה הדין קיים. וקשה על רב יוסף, שלפי העמדתו מומחה יכול להחזיר הדין.
ובתירוץ רב נחמן, כתב רש"י (ד"ה יש גדול הימנו): "אותו גדול מחזיר דבריו של זה דיש בו כוח לבטל". יוצא, כי המעלה ל"גדול הימנו" היא, בכך שיש לו כוח להעדיף את הדין השני על פני הדין הראשון. אין בכוונת רב נחמן לחלוק על רב יוסף. נחלקו הראשונים בביאור היחס בין העמדות. בנימוקי יוסף [י: ד"ה אמר רב נחמן] ביאר, כי רב נחמן בא להסביר את דברי רב יוסף. שהכוונה במושג "מומחה", לא לדיין שדן, אלא לאותו "גדול הימנו", שבכוחו להעדיף את הדין השני.
היד רמ"ה(ד"ה ופריק) ביאר, כי רב נחמן בא להוסיף על דברי רב יוסף. על אופן העמדת רב יוסף את המשנה בסנהדרין ב"מומחה", צריך להוסיף כי מיירי שיש "גדול הימנו" שביטל את הדין. יוצא לפי רש"י, כי גם כאשר הטעות בסברא – "שיקול הדעת", אעפ"כ קיימת אפשרות לברר.
הרי"ף גרס בקושיית הגמ" על רב יוסף – "מומחה מי משלם, הא קתני סיפא אם היה מומחה לרבים פטור מלשלם". א"כ, במשנה בסנהדרין מיירי ב"אינו מומחה" ובמשנה בבכורות מיירי ב"מומחה". מכוח היותו דיין "מומחה", כל סברא שטוען היא אמת. ומכיוון שהטעות היא ב"שיקול הדעת", לכן לא קיימת אפשרות לברר, על כן הדין קיים לעולם. ובדיין ש"אינו מומחה", שהוא לא גמיר ולא סביר, רק כאשר דינו אמת הדין קיים. ולא מכוח סברת הדיין, אלא מכוח הדין עצמו, שהוא אמת. ולכן כאשר דן דין שאינו אמת הדין חוזר.
לגבי קושיית הגמ" על רב יוסף, הסביר הרי"ף, שהקושיא מוסבת על סתירה פנימית במשנה בבכורות, לגבי חיוב תשלומים בדיין "מומחה". ברישא, הדין הוא שחייב לשלם, ובסיפא הדין הוא שפטור מלשלם. מתרץ רב נחמן, כאשר יש "גדול הימנו" – משלם וכאשר אין "גדול הימנו" – אינו משלם.
את הצורך ב"גדול הימנו" אפשר להסביר בכמה אופנים:
א. כי אע"פ שדינו דין, מכיוון שהוא טוען שסברתו אינה נכונה, צריך בירור חיצוני לדיון, ול"גדול" שיקול דעת אמיתי להכריע בדבר. אין הכוונה שע"י הכרעת ה"גדול", הדין שדן ה"מומחה" יקבל תוקף, או יחזור, שהרי תוקף הדין נובע מכוח היותו "מומחה". אלא, כיון והוא חושב שטעה וצריך לשלם, צריך בירור של ה"גדול" כדי להכריע בטענתו.
ב. הר"ן (ד"ה אבל) ביאר, כי הצורך בגדול הימנו הוא לגבי נטילת רשות, בעבור פטור מתשלום[3]. כאשר יש גדול הימנו הרי הוא צריך ליטול רשות. וכאשר אין גדול הימנו נחשב שנטל רשות, ולכן הוא פטור מתשלומים.
לפי שיטת הרי"ף, בטעות ב"שיקול הדעת", לא קיימת אפשרות לברר, כיון וההעדפה היא בין סברא לסברא, וכל סברא היא אמת.
3. שיטת בעל המאור
כתב בעה"מ [י:] וז"ל:
"מתני" דהכא במומחה…שהוא פטור מלשלם דה"ל אנוס בטעותו. וכיון שהוא פטור מלשלם מחזירין את הדין כדי שלא יפסיד בעל הדין, ומתני" דהתם דבבכורות בשאינו מומחה שהוא חייב לשלם ולפיכך מה שעשה עשוי. ומתמהינן על המומחה האיך אתה אומר כאן שמחזירין והא קתני סיפא דההיא אם היה מומחה לב"ד פטור מלשלם…אלמא מומחה נמי מה שעשה עשוי. אמר רב נחמן לא קשיא כאן שיש גדול הימנו בחכמה ובמנין כאן שאין גדול הימנו בחכמה ובמנין. מתני" דהכא בשיש גדול ממנו שאפשר לברר טעותו מפי אחרים ולפיכך מחזירין. ומתני" דבכורות בשאין גדול ממנו ולפיכך מה שעשה עשוי דאמרי" ליה דלמא כי היכי דטעית בסברא קמא לדבריך טעית נמי בבתרא וא"א לברר טעותו ופטור מלשלם דהוה ליה כאנוס בטעותו".
לפי בעה"מ, משמע כי הדין קיים, וכיוון ומיירי בדיין "מומחה" שפטור מתשלומים, נגרם הפסד לבעל דין, ולכן מחזירין הדין. בדברי רב נחמן, ביאר בעה"מ, כי ה"גדול" מברר אם טעה. ואם לא קיים "גדול" שיברר, יוכל לטעון בעל דין טענת "מי יימר". ולגבי היחס בין דברי רב יוסף ורב נחמן, ביאר בעה"מ, כי רב נחמן בא להוסיף על דברי רב יוסף ולא לחלוק. במסקנת הדברים יוצא, שכדי להחזיר דין שפסק "מומחה", הפטור מתשלומים, בעינן תרתי: א) שיהא "גדול" שיברר, ב) הפסד בעל דין.
יש להבין, ה"גדול" מחזיר הדין משום שבירר שהדין טעות. מדוע צריך סיבה נוספת – הפסד בעל דין. אלא, בעה"מ סבר כרי"ף לגבי אפשרות הבירור בטעות שהיא ב"שיקול הדעת". ובסוגין מיירי בטעות ב"שיקול הדעת", לכן לא קיימת האפשרות לברר שסברת הדיין אינה אמת. וגם בירור ה"גדול", אינו יכול להשפיע על כך. ובצרוף סברה נוספת – הפסד בעל דין, ניתן להחזיר הדין.
רב ששת העמיד את המשניות ב"טועה דבר משנה" ו"טועה בשיקול הדעת". במשנה בסנהדרין מיירי ב"טועה בדבר משנה" ובמשנה בבכורות מיירי ב"טועה בשיקול הדעת". בסברת הדבר, כיון והורה בשונה מהלכה פסוקה – "טועה בדבר משנה", קיימת האפשרות לברר מהי האמת, ולכן חוזר הדין[4]. אבל "טועה בשיקול הדעת", לא קיימת האפשרות לברר. שהרי אין עדיפות לדעה על פני דעה.
1. היחס בין טעות במציאות להגדרת "דבר משנה"
במשנה בבכורות (כח:) לגבי הוראת רבי טרפון מצינו – "…ובא מעשה לפני חכמים ביבנה והתירוה שאמר תודוס הרופא…".
וברש"י (ד"ה טועה בדבר משנה) כתב, "סתם משנה היא באלו טריפות ניטלה האם שלה כשירה". הקשה בחמרא וחיי, אם ה"סתם משנה" קדמה לרבי טרפון, לא היה צורך להזכיר במשנה בבכורות, שהיתר חכמים הוא משום דברי תודוס, תיפוק ליה שטעה ב"סתם משנה" שבחולין. ואם "סתם משנה" היא לאחר רבי טרפון, מדוע נקרא ש"טעה בדבר משנה". ותירץ, כי היה קבלה אצל חכמים שהבהמה כשרה משום דברי תודוס. והקבלה קדמה לרבי טרפון, ועל כן נחשב שטעה רבי טרפון ב"דבר משנה", שלא ידע קבלה זו. ומניין שהקבלה נפסקה להלכה, זאת הוכיחו מכך שרבי פסק זאת כ"סתם משנה" בחולין.
יוצא, כי דברי תודוס לא נחשבו כ"דבר משנה" כל זמן שלא פסקו זאת להלכה. אע"פ שהיה להם תוקף על פי המציאות[5].
2. היחס בין הכוח לחלוק להגדרת "דבר משנה"
בהמשך ביררה הגמ" מה מוגדר כ"טועה בדבר משנה". והעלתה הגמ" במסקנה כי דברי אמוראים אחרונים, בכוחם לשמש כבירור להלכה פסוקה, אע"פ שיכול לחלוק על דבריהם. יש להבין, אם בכוחו לחלוק, הסברא נותנת שאין הדבר יכול לשמש כמקור לבירור. מכיוון שיכול לחלוק, בהכרח הטעות מוגדרת טעות ב"שיקול הדעת".
הר"ן (ד"ה אטו אנן) בהתייחסו לשאלה כתב וז"ל:
"…וי"ל דהכי קאמרינן שהטועה בדברי האמוראים שלא שמע את דבריהם. שאם שמע אותם שאמרו כך וכך לא היה עושה המעשה הזה. הרי זה כטועה בדבר משנה וחוזר, שאם שמע המשנה לא היה עושה כן…".
ביאר הר"ן, מכיוון שאם היה רואה דברי האמורא לא היה אומר דבריו, לכן תחשב טעותו ל"טועה בדבר משנה". בהסבר הדברים, ניתן היה להבין שאופן הבירור הוא ע"י הכרעה של רוב דעות. דהיינו, הסברא שלישית מצטרפת לסברא השנייה, ולכן קיים רוב דעות כנגד הסברא הראשונה.
אלא, שקשה על כך מדברי הגמ" בהגדרת "טועה בשיקול הדעת". לגבי "טעות בשיקול הדעת", הסבירה הגמ" כי אינו חוזר, אע"פ ש"סוגיין דעלמא כאידך". והסביר רש"י: "רוב הדיינין נראין להם דברי השני". יוצא, כי אע"פ ששאר דיינים סוברים אחרת בהכרעת ההלכה, אין הכרעתם מחיבתו. לכן אין הכרעת דיין אחר יכולה להצטרף לרוב, שהרי אין לה עדיפות כנגד הסברא הראשונה. ולעולם הטעות תהא ב"שיקול הדעת"[6].
באופן אחר, ניתן להסביר כי אין זה מכוח סברת הדיין האחר, אלא מכוח הדיין עצמו. שהוא מגלה שאע"פ שבכוחו לחלוק על הדיין האחר, אין הוא משתמש בכוחו לחלוק, ולהעמיד את סברתו כנגד סברת הדיין האחר. וכביכול הוא "מבטל" סברתו הראשונה[7].
על יסוד דבריו הוסיף הר"ן, כי הכרעות הגאונים נחשבים כ"דבר משנה" כלפי הראשונים, אע"פ שבכוח הראשונים לחלוק על פסקי הגאונים. הרא"ש (בסי" ו) הביא מחלוקת ראשונים בכך.
בעל המאור סבר, כיון וניתן לחלוק על הגאונים על כן החולק על הכרעותיהם, לא יחשב ל"טועה בדבר משנה". הראב"ד סבר, כי לא ניתן לחלוק על דברי הגאונים ולכן המורה כנגד הכרעותיהם יחשב ל"טועה בדבר משנה". הרא"ש סבר כר"ן, שאע"פ שניתן לחלוק, תחשב הכרעת הגאונים כ"דבר משנה".
אע"פ שהראב"ד נחלק על הר"ן לגבי גאונים וראשונים, לא קשים דברי הגמ" לגבי אמוראים. לגבי דורות האמוראים יודה הראב"ד להר"ן. כיון ויסוד דברי הראב"ד, הוא הפער בין דור הגאונים לדור הראשונים. ובתוך דור האמוראים, יודה הראב"ד שאע"פ שניתן לחלוק, יחשבו הכרעותיהם ל"דבר משנה". יש להבין, כיצד יסביר בעה"מ את דברי הגמ" לגבי אמוראים. בעה"מ תלה את הסיבה לאי הגדרת הכרעת הגאונים כ"דבר משנה", בכך שניתן לחלוק עליהם. משמע שהגדרת ההכרעה כ"דבר משנה", תלויה בכך שלא ניתן לחלוק. ולא מצינו שהדבר יחשב ל"דבר משנה" כאשר קיימת האפשרות לחלוק. א"כ בדור האמוראים ניתן לחלוק זה על זה, ואעפ"כ הגדירה הגמ" את הכרעות האמוראים כ"דבר משנה". אפשר, כי בעה"מ יסביר, שכל דברי הגמ" שייכים רק על דור האמוראים. הכרעות של אמוראים, מהיותם אמוראים, בכוחם להיחשב כ"דבר משנה". אבל הכרעות גאונים יחשבו "שיקול הדעת".
ג. דעת רב חסדא
רב חסדא העמיד את המשניות ב"נשא ונתן ביד" וב"לא נשא ונתן ביד". במשנה בסנהדרין מיירי ב"לא נשא ונתן ביד" ובמשנה בבכורות מיירי ב"נשא ונתן ביד". נחלקו הראשונים בביאור החילוק.
הרי"ף כתב וז"ל [יא:]:
"…אלא כדפריק רב חסדא דסבירא ליה דתרתי מתניאתא בשטעה בשיקול הדעת נינהו. והאי דקתני מחזירין בין לזכות ובין לחובה בשלא נשא ונתן ביד הוא. והא דקתני מה שעשה עשוי בשנשא ונתן ביד. וטעמא דהא מילתא משום הפסד ממונו של בעל דין דהיכא דלית ליה פסידא לבעל דין כגון שנשא הדיין ונתן ביד דחייב לשלם מביתו אמרי" מה שעשה עשוי. והיכא דאית ליה לבעל דין פסידא כגון שלא נשא הדיין ונתן ביד דאינו חייב לשלם לא אמרינן מה שעשה עשוי אלא מחזירין בין לזכות בין לחובה…".
הסביר הרי"ף, כאשר הדיין "נשא ונתן" – ביצע בעצמו את פסק הדין, הרי הוא חייב לשלם. לכן לא יגרם הפסד לבעל דין. אבל כאשר "לא נשא ונתן ביד", הוא אינו משלם, ולכן יגרם הפסד לבעל דין. על פי הבנת הרי"ף, החזרת הדין אינה מדינא, אלא מחמת תקנה שימנע הפסד לבעל דין. לפי הרי"ף, החילוק אם עשה מעשה בידיים או לא, הוא הגורם לחזרת הדין. אלא, הרי"ף השמיט את הסיבה מדוע חייב לשלם – כאשר "נשא ונתן ביד", ומדוע פטור מלשלם – כאשר לא "נשא ונתן ביד".
הנימו"י ([יא:] ד"ה רב חסדא אמר) הסביר, שכאשר "נשא ונתן ביד" חייב מדין מזיק, וכאשר "לא נשא ונתן ביד" הרי חיובו מ"דינא דגרמי". ואע"פ שקיי"ל כר"מ שחייב ב"דינא דגרמי", פטור הדיין מלשלם.
בסיבת פטור הדיין מ"דינא דגרמי" כתב וז"ל:
"שאני הכא דכיון דאיכא תקנתא בחזרה. דבעל דבר שתפס שלא כדין לא מחייבין הדיין ואפילו לית ליה מידי לאידך לשלומי פטור הדיין. דכל היכא דאית ליה פטור כי לית ליה נמי פטור".
ביאור דבריו, ב"מזיק" החיוב הוא על עצם המעשה, ב"דינא דגרמי" החיוב הוא על התוצאה. התוצאה ב"טועה בשיקול הדעת" היא, הימצאות הממון ברשות בעל הדין השני. תוצאה זו, אינה תוצאה המוגדרת כהיזק, תוצאה בלתי הפיכה, כיוון ויש תיקון לכך בהחזרת הממון[8].
הר"ן(ד"ה רב חסדא אמר) הסביר, משום שדיין חייב לדון, כאשר טועה הוא נחשב לאנוס[9] לכן פטור מ"דינא דגרמי".
הקשה הרמב"ן (הביאו הר"ן) על הרי"ף, מדברי רב (ה.), "האי מאן דבעי למידן דינא ואי טעי ליפטור לינקוט רשותא מריש גלותא". משמע כי הרשות היא הפוטרת את הדיין מחובת התשלום. ולפי דברי הרי"ף, דיין נצרך לפטור ע"י "נטילת רשות", רק למקרה ש"נשא ונתן ביד". כיון וכאשר "לא נשא ונתן ביד", הוא פטור מחמת עצמו, שהוא אנוס. ודוחק לומר שכל הצורך בנטילת רשות היא עבור מקרה "שנשא ונתן ביד"[10].
ועל כן הסביר הרמב"ן באופן אחר את דברי רב חסדא. "נשא ונתן ביד" – בוצע פסק הדין בין ע"י הדיין ובין ע"י בעלי הדין. "לא נשא ונתן ביד" – לא בוצע פסק הדין. כאשר בוצע הדין, כוח הדין יפה[11] ולא ניתן להשיבו בגלל טעות ב"שיקול הדעת". יסוד הדברים, חולק הרמב"ן על הרי"ף לגבי סיבת חזרת הדין. לפי הרמב"ן, דברי רב חסדא עוסקים בחזרת הדין ולא בחיוב הדיין בתשלום. חזרת הדין אינה תלויה בחיוב הדיין בתשלום, אלא היא סיבה עצמית.
לגבי חיוב דיין ב"דינא דגרמי", מודה הרמב"ן לרי"ף שדיין פטור (יעויין בדבריו במלחמות [יא:]).
1. דברי הגמ" בבכורות
את הסיבה לדין "וישלם מביתו", נימקה הגמ" בבכורות בשני אופנים. אופן ראשון, המשנה היא אליבא דר"מ, על כן חייב משום "דינא דגרמי". אופן שני, המשנה היא גם אליבא דרבנן, ומיירי כ"שנשא ונתן ביד". נחלקו הראשונים אם מכך שהעמידה הגמ" את המשנה אליבא דרבנן, ניתן לדייק בדעת ר"מ, שחייב לשלם גם כאשר "לא נשא ונתן ביד" מ"דינא דגרמי". נפק"מ, מה יהא הדין לר"מ, כ"שלא נשא ונתן ביד" ולא ניתן להחזיר הדין. אם העמדת הגמ" היא רק אליבא דרבנן, לר"מ יהא חייב משום "דינא דגרמי". שבמקום שלא ניתן להחזיר, התברר שהוא הגורם להפסד ממון חברו.
רב האי גאון (הביאו הרי"ף [יב:]) בעקבות הדיוק בגמ" בכורות, סבר כי אליבא דר"מ דיין לא פטור "בדינא דגרמי"[12].
הר"ן (ד"ה רב חסדא) הקשה באופן דומה על הרי"ף. הסביר הר"ן בדעת רב חסדא שכאשר "לא נשא ונתן ביד" אינו חייב משום "דינא דגרמי", כיון והוא אנוס. ומהגמ" בבכורות משמע, מכך שר"מ לא העמיד את המשנה כ"שנשא ונתן ביד", לעולם הדיין חייב משום "דינא דגרמי". ותירץ, כי בתחילה העמידה הגמ" את המשנה אליבא דר"מ, כיון ולא הוה סבירא שניתן להעמיד כ"שנשא ונתן ביד". ולכן לא יהא לדיין פטור ב"דינא דגרמי". ולאחר שהעמידה הגמ" באופן שעשה מעשה, גם ר"מ יודה שהמשנה מיירי בכך.
בגמ" הובא מעשה לגבי רבי טרפון שטעה בהוראה, והטריף בהמה שניטל רחמה. ודנו בגמ" מדוע חשש רבי טרפון. ומובא שם:
"אי אמרת בשלמא טעה בדבר משנה אינו חוזר אלמא קם דינא היינו דקא מפחד ר"ט וקאמר ליה איהו מומחה לב"ד אתה ואתה פטור מלשלם. אלא אי אמרת טעה בדבר משנה חוזר לימא ליה כיון דאילו הואי פרה דינך לאו דינא ולא כלום עבדת השתא נמי לא כלום עבדת".
תוס"(ד"ה השתא) הוכיח כי פטור דיין ב"הדר דינא" הוא אליבא דרבנן, שלא חייבו "בדינא דגרמי". וב"קם דינא" אע"פ שהדיין לא עשה מעשה חייב. ולר"מ אין חילוק בין "הדר דינא" לבין "קם דינא", לעולם חייב הדיין ב"דינא דגרמי"[13].
לפי תוס" יוצא שב"קם דינא", חייב הדיין ע"פ דיבורו. וכך בדברי התוס" ב"ק (ק. ד"ה טיהר), נקט כי חייב ע"פ דיבורו. והוכיח זאת מהמשנה בגיטין (נד:) "כהנים שפיגלו במקדש מזידין חייבין"[14]. ולכו"ע חייבים משום מזיק ואין הדבר נחשב ל"דינא דגרמי".
בקצוה"ח(כה, ב) העלה, כי כוונת תוס" לדמות בין דיבור הדיין לבין פיגול הכוהנים, היא רק למקרה שהדיין "טימא את הטהור". במקרה של "זיכה את החייב", אין לדמות את דיבור הדיין פיגול הכוהנים. הראב"ד בשו"ת "תמים דעים" (הביאו קצוה"ח), דן בגדר "קם דינא". הקשה הראב"ד, כשם שבעל הדין טוען טענת "מי יימר", ולכן פטור מהחזרת הדבר הנמצא ברשותו, כך יטען הדיין שאינו משלם, כל זמן שלא תהא ראיה ברורה שהוא טעה בדין. ומסביר הראב"ד, שהדיין לא יטען כך כיון והוא יר"ש, ויודע שטעה ולכן ישלם. בתחילת דבריו, הבין הראב"ד שהסיבה לכך ש"קם דינא", כיון והדין אמת. ולמסקנה העלה, מכיוון שאין כוח להוציא מידי בעל דין מוחזק[15], לכן המצב נשאר על כנו – "קם דינא".
וממילא במקרה ש"זיכה את החייב", לא ניתן להגדיר את הדיין כמזיק ע"י דיבורו. שהמעכב את השבת החפץ לבעליו, הוא בעל דין המוחזק, שמעכב ע"י טענתו. ולא פסק הדיין, שהרי מודה שטעה ורוצה לחזור בו. לכן קיים חילוק מהותי בין היזק הדיין להיזק הכוהנים. כוהנים שחשבו מחשבת פיגול במלאכת הקורבן, הנזק נגרם מכוחם. לעומת זאת, דיין שטעה, הרי הוא רוצה להחזיר הדין, והמעכב זה בעל הדין. לכן לא ניתן לייחס את העיכוב איליו.
אולם ב"טימא את הטהור", הסיבה ש"קם דינא", כיון וכאשר הורה הדיין שהדבר טמא, אסר הבעלים על עצמו ע"י דין "שויה אנפשיה חתיכא דאיסורא"[16]. ומובן הדימוי לכוהנים שפיגלו, שהדיין הזיק ע"י דיבורו.
הגמ" חילקה בין "קם דינא" ל"הדר דינא". שאע"פ שלא "נשא ונתן ביד", במקרה ש"קם דינא" – חייב הדיין לשלם, וב"הדר דינא" – פטור הדיין מלשלם. על פי הסבר הרי"ף בדעת רב חסדא, חיוב הדיין בתשלום תלוי בעשיית מעשה. אם "נשא ונתן ביד" – חייב מדין מזיק, וכאשר "לא נשא ונתן ביד" – אין הדיין חייב ב"דינא דגרמי". דבריו מיוסדים על הנחה שקיים פטור לדיין מ"דינא דגרמי".
יש להבין, כיצד יבאר הרי"ף את סיבת החיוב ב"קם דינא", לפי ההנחה שדיין פטור מ"דינא דגרמי". הרי לא קיימת משמעות ל"קם דינא", כל זמן שלא עשה מעשה בידיים.
בקהלות יעקב (סי" כא) תירץ, כי כוונת רב המנונא להוכיח ממעשה דרבי טרפון שאע"פ ש"טעה בדבר משנה", "קם דינא". וסברת החיוב, משום כוח ב"ד. כשם שבכוח ב"ד להפקיר ממון ע"י דין "הפקר ב"ד הפקר", כך נתנה התורה כוח לפסק הדיין שיפעל חלות בחפץ. ונחשב הדיין "מזיק" ממש בדיבורו, ככוהנים שפיגלו. וחילוק הגמ" בין "קם דינא" לבין "הדר דינא" הוא לפי סברת רב המנונא לחייב הדיין. ובהעמדת רב ששת, חזר הדין ש"טועה בדבר משנה" לא "קם דינא".
יוצא, שנחלקו הרי"ף והתוס" ב"קם דינא". לפי הרי"ף הוי "דינא דגרמי". ולפי התוס", ב"טימא את הטהור", יחשב למזיק. לפי תוס" הבעלים הוא זה שאוסר את הדבר, ע"י דין שאחד"ס. ואעפ"כ הדיין חייב, כיון והביצוע הוא חלק מהפסק, ולכן כאשר הבעלים מבצע הפסק נחשב שהוא "שליח" הדיין בקיום הפסק. לפי הרי"ף, שלב הביצוע אינו חלק מהפסק. על כן מעשה הבעלים אינו מיוחס לדיין.
1. שיטת הרי"ף
הרי"ף[יא:] פסק להלכה כרב חסדא. ונימק את דבריו, א) רבינא העמיד את המשנה לפי רב חסדא, ב) הגמ" בבכורות העמידה את המשנה כחילוק רב חסדא. עוד הוסיף, שקיי"ל כרב ששת, "טועה בדבר משנה" – חוזר הדין, שבשאר מקומות בש"ס נקטו כדינו. על כן החילוק אם "נשא ונתן ביד" לבין אם "לא נשא ונתן ביד", מיירי בטועה ב"שיקול הדעת", שחזרת הדין אינה מדינא. וכל מחלוקת רב ששת ורב חסדא היא בהעמדת המשנה, אבל לעצם דינו של רב ששת מודה רב חסדא. וכך משמע מאופן הבאת הגמ" דברי רב ששת. כשהביאה הגמ" את העמדת רב ששת, הוסיפה על כך הגמ" – "דאמר רב ששת אמר רב אסי טעה בדבר משנה חוזר טעה בשיקול הדעת אינו חוזר". דהיינו, דינו של רב ששת לגבי "טועה בדבר משנה", לא נתחדשו כאן, אלא זהו דין ידוע בכוליה דש"ס.
עוד נתחדש בדברי הרי"ף, שהוראת הדיין אינה מחיבתו ב"דינא דגרמי".
בסיכום דבריו נראה:
א. דיין מומחה, ד"נקיט רשותא" או "קיבלו עלייהו", הרי הוא פטור מלשלם[17], ולכן יחזור הדין.
ב. דיין מומחה, שלא "נקיט רשותא" או "קיבלו עלייהו", אם "נשא ונתן ביד" – חייב לשלם ולכן לא יחזור הדין. אם "לא נשא ונתן ביד" – פטור מתשלומים, ולכן יחזור הדין[18].
ג. אינו מומחה, ש"קיבלו עלייהו", אם "נשא ונתן ביד" – חייב לשלם ולכן לא יחזור הדין. אם "לא נשא ונתן ביד" – פטור מתשלומים, ולכן יחזור הדין[19].
ד. אינו מומחה, ולא "קיבלו עלייהו", במקום שלא ניתן להחזיר את הדין חייב לשלם[20].
כל זאת בטועה ב"שיקול הדעת" אבל ב"טועה בדבר משנה", בכולהו חוזר הדין, ובמקום שלא קיימת האפשרות להחזיר, ישנם מקרים שבהם לא יתחייב הדיין.
הרא"ש (סי" ה) פסק כרב ששת וכרב נחמן[21]. רב ששת אינו חולק על רב נחמן, אלא מיירי כשאין "גדול הימנו" להחזירו. וכאשר יש "גדול הימנו", חוזר הדין. לפי מסקנת הרא"ש, אין משמעות "אם נשא ונתן ביד", או "לא נשא ונתן ביד". ולעולם הדיין חייב לשלם אלא אם קיבל רשות או שבעלי הדין קבלהו. לגבי "טועה בדבר משנה", לעולם חוזר הדין,שאין כאן כלל דין. במקום שלא קיימת אפשרות להחזיר, חייב הדיין משום "דינא דגרמי".
כתב הרמב"ם (סנהדרין ו, א-ג) וז"ל:
"כל דיין שדן דיני ממונות וטעה אם טעה בדברים הגלויין הידועין כגון דינים המפורשים במשנה או בתלמוד חוזר הדין ומחזירין הדבר כשהיה… ואם אי אפשר להחזיר… הרי זה פטור מלשלם. אף על פי שגרם להזק לא נתכוון להזיק.
טעה בשיקול הדעת…אם היה זה הדיין מומחה ונוטל רשות מראש הגלות, או שלא היה נוטל רשות אבל קיבלו אותו בעלי דינין עליהן, הואיל והוא מומחה חוזר הדין. ואם אי אפשר להחזיר פטור מלשלם.
היה הטועה מומחה בית דין ולא נטל רשות ולא קיבלו אותו בעלי דינין עליהן, או שלא היה מומחה אבל קיבלו אותו בעלי דינין עליהן לדון להן כדין, וטעה בשיקול הדעת. אם נשא ונתן ביד מה שעשה עשוי וישלם מביתו ואם לא נשא ונתן ביד יחזור הדין, ואם אי אפשר לחזור ישלם מביתו.
אבל מי שאינו מומחה ולא קיבלו אתו בעלי דינין אע"פ שנטל רשות הרי זה בכלל בעלי זרוע ואינו בכלל הדינין…ואם טעה ונשא ונתן ביד חייב לשלם מביתו וחוזר ולוקח מבעל דין זה שנתן לו שלא כהלכה. ואם אין לו להחזיר…ישלם כדין כל גורם להזיק. שזה מתכוון להזיק הוא.
יש להבין, כיצד פסק הרמב"ם לגבי חיוב דיין ב"דינא דגרמי". מדבריו בה"א לגבי "טועה בדבר משנה", שפסק שבמקרה שלא קיימת אפשרות להחזיר, הדיין פטור. משמע שלדעתו דיין פטור מ"דינא דגרמי". ומדבריו בה"ג, לגבי "טועה בשיקול הדעת", פסק כדעת רב האי גאון (שהובא ברי"ף), שהדיין חייב לשלם במקום שלא קיימת אפשרות להחזיר. א"כ משמע שפסק שדיין חייב ב"דינא דגרמי".
הסביר הכס"מ שהרמב"ם פסק כרי"ף, לגבי פטור דיין ב"דינא דגרמי"[22]. ולכן בה"א פסק הרמב"ם "… הרי זה פטור מלשלם. אף על פי שגרם להזק לא נתכוון להזיק"[23]. אלא, שהרחיב הרמב"ם את מניעת הפסד בעל דין. ורק במקום שיש לדיין כוח של "הפקר ב"ד הפקר", אז יהא פטור מלשלם. ובמקום שאין לדיין כוח זה, הרחיב את מניעת הפסד בעל דין, ומשום כך חייבו לשלם. אלא, שב"טועה בדבר משנה", פטור הדיין, כיון ומצינו באופן מפורש שדיין פטור. ובעניין זה פסק כסברת רב האי גאון, ולא מטעמיה. שרב האי גאון סבר שהדיין חייב מ"דינא דגרמי". והרמב"ם סבר כי חיובו משום תקנה.
כתב הגר"א (סי" כה, ס"ק כז)[24]:
"ואם א"א. כר"מ כמ"ש בבכורות וב"ק שם, ושם למאן דדאין דינא דגרמי אפי" לא נשא ונתן ביד. וסבר דאוקימתא דר"ח הוא אעפ"כ כהלכתא, משום דתני מה שעשה עשוי. ואם לא נו"נ ביד חוזר כמתני" בסנהדרין".
תורף דבריו, הרמב"ם סבר כרב האי גאון, המסתמך על הדיוק במסקנת הגמ" בבכורות. ולכן פסק בה"ג שדיין חייב ב"דינא דגרמי". אע"פ שהיה ראוי לחייבו גם כאשר קיימת אפשרות להחזיר הדין, מ"מ כיון ו"לא נשא ונתן ביד", לא נחשב שהתבצע פסק הדין. ואם אפשר למנוע את הפסד הדיין עדיף כך. אבל אם "נשא ונתן ביד" חשיב דין גמור, ולכן לא ניתן להחזירו. אלא, שסבר הרמב"ם, שדברי רב חסדא קיימים להלכה. כהעמדתו את המשנה בסנהדרין ש"לא נשא ונתן ביד" ולכן חוזר הדין. כיון והדין לא התבצע, אם ניתן להחזירו, עדיפה חזרת הדין על הפסד הדיין. לפי הרמב"ם, בגמ" בבכורות מיירי לגבי חיוב דיין ב"דינא דגרמי". ודברי רב חסדא בסנהדרין, לגבי חזרת הדין[25].
[1]רש"י(ד"ה במומחה).
[2]כך הוכיח התוס" (ד"ה כאן במומחה).
[3]ומועילה הרשות לפוטרו מתשלומים, ע"י דין "הפקר ב"ד הפקר". יעויין לעיל (ה.) – "אמר רב האי מאן דבעי למידן דינא לישקול רשותא מבי ריש גלותא".
[4]יש להבדיל בין בירור בדרגת "דבר משנה", לבירור בדרגת "זיל קרי בי רב". בגמ" לקמן (לג:) לגבי אין מחזירין לחובה בדיני נפשות, משום – "צדיק אל תהרוג". לאחר שיצא זכאי בדיני נפשות, אין מחזירין לחובה. ובגמ" שם "אמר ר" חייא בר אבא אמר ר" יוחנן והוא שטעה בדבר שאין הצדוקין מודין בו. אבל טעה בדבר שהצדוקין מודין בו זיל קרי בי רב". וברש"י (ד"ה דבר שאין הצדוקין) ביאר, כי אפילו שפסק כנגד דבר משנה, אין מחזירין. ובסברת הדבר, רק כאשר מורה כנגד פסוק מפורש בתורה, ולא כנגד דרשת חז"ל, אין זה דין כלל. לכן הפסוק "צדיק אל תהרוג" לא שייך לגביו, ששם "צדיק" הוא עקב דין, שהמורה כנגד פשט הפסוק, בטל הדין כלא היה. משא"כ ב"טועה בדבר משנה", הוי דין אלא שמחזירין. ויעויין ביד רמ"ה.
[5]כך משמע מדברי רש"י (ד"ה והתירוה) שכתב: "מפני שאמר תודוס הרופא". דברי תודוס היו ידועים לחכמים ועל פיהם הם פסקו, ואין זו הוספה מאוחרת של רבי.
[6] בשערי תורה (סי" א, ובאות ה בתירוץ) הקשה מדוע לא תהא הכרעה על פי רוב כבשאר הכרעות.
[7]יש שנקטו שאפילו לדברי החכמים שבדורות שאחר הגאונים, קיימת ההגדרה של "דבר משנה" (יעויין בכס"מ פ"ו מהלכ" סנהדרין ה"א).
[8]כך גם ביאור הפטור ברבי טרפון – "כיון דאילו הואי פרה דינך לאו דינא ולא כלום עבדת השתא נמי לא כלום עבדת". כך גם כוונת רש"י בד"ה לאו כלום עבדת. האפשרות לחזרת הדין, מחייבת רק משום "דינא דגרמי", ונחשב שבעל דין עשה המעשה על דעת עצמו.
[9]נחלקו הראשונים בסיבת פטור מומחה לב"ד. יעויין רש"י (ד"ה פטור מלשלם). בעה"מ לעיל, נקט כרש"י שפטור משום שהוא אנוס. ויעויין בקצוה"ח סי כה סק"ו.
[10] כך הקשה הנימו"י [יב.]. יעויין בהגהות הב"ח ([יא:] אות ה) ביישוב דברי הרי"ף, שו"ת זית רענן (ח"ב, סי" נג, ה-ו).
[11]לשון הנימו"י [יב.], "ויש שפירש דטעמא שנשא ונתן שאינו חוזר ומשלם משום שהחזיק כל כך את דבריו אבל לא נשא ונתן שלא החזיק דבריו כל כך הדין חוזר וכיון שחוזר הדין אינו משלם".
[12]הרא"ש(סי" ה) גם דייק כך ולכן לא פסק כרב חסדא. לגבי דעת רב האי גאון, מדחיות הרי"ף את דבריו, משמע שהוא מודה לרי"ף שההלכה כרב חסדא. יעויין ברא"ש, שו"ת זית רענן (ח"ב סי" נא, ח), שערי תורה (סי" טז, ד).
[13]יעויין בתוס" הרא"ש.
[14]הרי"ף יבאר את חיוב הכוהנים שפיגלו מדין "מזיק", משום שצריך שיעשה מעשה בשעה שחושב מחשבת פיגול. ולכן מחשבת הפיגול היא מגדירה את מעשה הפיגול, והפסול הוא ע"י מעשה. יעויין בקצוה"ח (כה, ח).
[15]ולכן לא הביא הקצוה"ח את רש"י בד"ה במומחה. כיון ולפי ה"תמים דעים" מודגש העניין ש"קם דינא" אינו אמת.
[16]לפי זה צריך להסביר שדין שאחד"ס מועיל מכוח נאמנות ולא משום נדר. כיון והוא גורם שהדיין יחשב למזיק, ולא משפיע רק על עצמו (יעויין בקצוה"ח לד, ד).
[17]בבא קמא ותניינא. וזאת על פי דברי רב (ה.), מומחה דנקיט רשותא – "האי דבעי למידן דינא…לנקוט רשותא מבי ריש גלותא", מומחה שקיבלו עלייהו – "אי קבלוך עלייהו לא תשלם ואי לא זיל שלם". הרשות או קבלת בעלי הדין, מקנה לו פטור גם "נשא ונתן ביד". הדיוט שקיבל רשות, דינו כמומחה שקיבל רשות.
[18]בבא תליתאה. ובזה מיירי דברי רב חסדא.
[19]בבא רביעא. עפ"י הרישא של המשנה בבכורות, "מה שעשה עשוי וישלם מביתו", וכהעמדת רב חסדא, "שנשא ונתן ביד".
[20]בבא חמישאה. על פי דברי רבי אבהו לגבי שנים שדנו אין דינם דין וכ"ש יחיד.
[21]הרא"ש הקשה על פסק הרי"ף, ועל כן פסק כרב ששת וכרב נחמן. יעויין באופן שתירץ הב"ח את שיטת הרי"ף ([יא:] אות ה).
[22]לגבי פסק הרמב"ם בה"ב, שתלה חזרת הדין במומחיות הדיין, אין לומר שסבר כרב נחמן. כיון ובה"ג פסק כרב חיסדא. וכוונת הרמב"ם היא, מכיוון והדיין מומחה לכן הוא פטור מלשלם, ומשום הפסד לבעל דין יחזור הדין.
[23]יעויין בדבריו בסוף ה"ד: "…כדין כל גורם להזיק. שזה מתכוון להזיק הוא". חיובו משום "דינא דגרמי". וכיון ואין הוא דיין העוסק במצותו לדון, לכן אין הוא פטור כשאר דיין ב"דינא דגרמי".
[24]על פי הבנת מרן הרב זצ"ל בבאר אליהו.
[25]אופן נוסף ביישוב דברי הרמב"ם, יעויין בקצוה"ח (כה, ה).
