חללי בת עמי
הרב יהושע מגנס
בשנה שעברה, ערב שבת חזון, כהכנה לט" באב ולמאורעות שהתעתדו לשבוע שיבואו לאחר מכן, פתחתי את יערות דבש של ר" יהונתן אייבשיץ, ומצאתי שם את הכותרת הבאה: דרוש ז", תוכחת מוסר מה שדרש הגאון זצ"ל כ"ב שבט תק"ה בק"ק מיץ בעת שהיה הגירוש ר"ל בק"ק פראג. הוא פותח בפסוקים מההפטרה של תשעה באב, מתוך ספר ירמיהו ח" כ"ב:
ירמיהו הנביא פתח בקונן על תפארת ישראל שנפלה: הנה קול שועת בת עמי מארץ מרחקים הה" אין בציון אם מלכה אין בה הכעיסוני בפסיליהם וכו" עבר קציר כלה קיץ וכו" הצרי אין בגלעד וכו" מי יתן ראשי מים ועיני מקור דמעה וכו" עד את חללי בת עמי
ואנחנו עומדים עכשיו לאחר שנה, כשכולי עלמא לא פליגי דדרישנן סמוכין, נמצאים תוך מלחמה עם אויבים אכזריים בצפון וגם בדרום, ואשליית השקט התנפצה. יהודים נמלטים ומגורשים מבתיהם שבתוך גבולות מדינת ישראל, ועם ד", ובחורי חמד, נתונים לחרב, דם ישראל נשפך שוב.
אנחנו נאחז בדבריו הקדושים של בעל ה"אורים ותומים", בעל "הכרתי ופלתי", כדי להביע ולו במקצת את אשר בלבנו. כן הוא כותב שם:
וזהו בעונותינו הרבים מהקינה ואנינות שיש לנו כעת על קול שועת עמנו ממרחק, היא קהילת קדש פראג…
ואנחנו נאמר: על קול שועת עמנו מקרוב, על גוש קטיף ועל ישובי צפון השומרון.
…הד" אין בציון, אלו שערים המצויינים בהלכה, ומלכה אין בה, הלא עובדים את ד" בכל לבב ונפש בלי הרף.
כמה מתאימים כל הביטויים של ר" יהונתן אייבשיץ זצ"ל על אנשי גוש קטיף – כמה ישיבות וכוללים ותלמודי תורה, כמה מקואות וכמה שיעורי תורה היו במקום הזה.
ובאמת כמעט אי אפשר לדבר ולהרים קול לרוב צערי ותוגי על חמדת ישראל כלילת יופי שהיתה לשמה, ומקום אשר יתנו תוקף של הלכה, מקום נחלי יאורי תורה והמדע, מקום שלומדים תורה לשם שמים…
וכיום, כשאנו נתונים במלחמה קשה, יכולים אנו לצערינו להמשיך את דבריו, גם לזמנינו:
ובאו עליהם גוים מרחוק לא ידעו לשונם וגוי אכזרי… ועל עם ד" שנפלו בחרב, לבי לבי על חלליהם על חללי יושבי צפון הארץ, ועל חללי פעולת המחבלים, ועל צעירי ישראל החיילים שמסרו את נפשם על קידוש ד", וביניהם איך לא נזכיר את חברינו, אחד שלמד וצמח בבית מדרשנו, עמיחי מרחביה הי"ד ודמם.
שאלתי את מרן ראש הישיבה בשבת פרשת "מטות-מסעי", האם מותר לדון על הקשר בין גירוש יהודים מביתם על ידי חיילי צה"ל, ובין המתרחש כיום? האם אין בזה משום קטרוג בשעת הסכנה? אם הבנתי את תשובתו הקצרה, כך ענה לי: מה שכתוב בתורה לא מהווה קטרוג. אחרת קשה על דברי הנביאים שהוכיחו את ישראל תמיד. קטרוג זה מה שאדם ממציא מעצמו.
ועל סמך זה נביא את דבריו של מרן הרב חרל"פ זצ"ל, המובאים כהקדמה לספר "מעיני הישועה", בדבריו הוא מדבר על גזירת חלוקת הארץ:
ולא עוד אלא שמוכרח [חלוקת הארץ] להביא לידי ריב ומדנים, ויהי ריב בין רועי מקנה אברהם ורועי מקנה לוט… ומכאן כל סלע המחלוקת בארץ, ומכ"ש אם נוותר על חלק מהארץ כי אז לא יפטרו מריב, ואם כשלא בא ויתור מצד ישראל וישבו אף הם בתור ארעי נתגלה ריב, כ"ש אם יבוא גם ויתור והס כי לא להזכיר ולהמשיך כעס של הקב"ה עלינו חלילה.
ומתוך כך נבין כמה היתה חשובה הוראתו של מרן ראש הישיבה שליט"א בשנה שעברה להאבק על הארץ. כיצד אפשר לשבת בשקט כשעושים מעשים בשם כל עם ישראל, מעשים כאלו שיכולים ח"ו לעורר כעס מהשמים על עם ישראל, וכדבריו של הגרי"מ חרל"פ – "הס מלהזכיר". כיצד אפשר היה לשתוק על חילול השם הנורא, כשאומרים על השותקים: קבלו את דין הדמוקרטיה נגד דבר ד". היינו חייבים לזעוק שאין ידינו במעל!
אני חוזר לדבריו של ר" יהונתן אייבשיץ זצ"ל, שמעורר את קהל שומעיו לקונן קינה על גירוש יהודים מפראג:
…ובדבר זה אמר חז"ל שנחרב ביתר, שלא היו מצטערין בחורבן ירושלים. ובאמת בביתר היו גדולי ישראל, אבל חשבו שאין להצטער על מדתו ודינו של ד". אבל טעו כמ"ש, כי בשלך אתה רשאי ולא בשל חבירך.
…וזהו שנאמר ביחזקאל (כ"א, י"א): "כאשר יאנח בשברון מתנים לפני העם", ואמרו לו מה אתה נאנח, אתה דייקא, אתה הוא צדיק וחסיד, אין לך להתאנח כלל, רק לקבל באהבה… ועל זה ישיב להם, אין אנחתי בשבילי, רק שמועה בא, משל אחרים, ונמס כל לב… ורפו כל ידים…
אותנו אין צריך לעורר. הכאב אפף אותנו באותם ימים בבית מדרשנו, מכוח בית מדרשנו, ביחד עם עוד אלפים ורבבות מעם ישראל, שכאבו את כאבם של המגורשים, של ארץ ישראל שנתנה לזולתנו, זולתנו מהאומות, בניגוד גמור לדברי הרמב"ן. ויתירה מכך, לזולתנו, שאינם בכלל אדם, פראים צמאי דם, שלא הססו להחריב מקומות של מקדש מעט, ממש "ערו ערו עד היסוד בה", וששים ושמחים בכל מקרה שנשפך דמו של יהודי, דמו של ילד או ילדה יהודיה.
להם לתת אחיזה בארץ הקודש?!
ואולי טוב שהכינוס נעשה עכשיו לאחר שנה, וכדבריו של ר" יהונתן שם:
ואיך אפשר לדבר, הלא נמס לב ורפו כל ידים. וגלל כן אחרתי ולא דרשתי בהספד ואבל וקינה ותוגה עד כה, כי סגר עלי המדבר, וכמאמר מדרש רבה: "רבי דרש באיכה מ"ח אנפין ורבי יוחנן בן זכאי כ"ד אנפין, וכי רבי גדול מרבי יוחנן בן זכאי, אלא בגין דהוא הוי קרוב לחורבן בית המקדש, לא הוי יכיל למדרש יתיר מגו בכיה". אף אני היודע בטוב מעלתם מקדם, וכעת ברוב ירידתם וכשלונם בעונותינו הרבים, ולכן עד כדין לא היה לי אפשר לרוב דמעתי על לחיי לומר דברים ברבים, והיום הזה אשר בלאו הכי תענית צדיקים למחרתו יום שנקבצו ישראל לפלגש בגבעה, אמרתי לא אתעצל בהספד ולעשות אבל יחיד על דברי הצרות ותוגות ושמועות רעות
וגם אנחנו נענה בתריה, שבימים אלו, ימי בין המצרים, ובמיוחד בתשעת הימים, שהיה מנהג להתאונן על חורבנו של עם ישראל, אולי הגיע הזמן, אולי ואולי יתן ד" לנו כוח גם לבכות על הגירוש, ועל עם ד" כולו. אולי נוכל לבכות, וירווח לנו.
אמנם עם כל מה שאנחנו נאחזים בדבריו הטהורים היוצאים מלב בעל אורים ותומים, הכרתי ופלתי, הרי גם דבריו אינם יכולים לבטא את מלוא כאבנו. כי, בבחינות מסויימות, הכאב שלנו מקיף יותר מהצרות שהיו בגלות. שם ר" יהונתן דורש את הפסוק מדברים (כ"ט מ"ט):
ישא ד" עליך גוי מרחוק אשר לא תדע לשונו
ואנחנו, כואבים כאב כפול, כי אין מדובר שאין אנו מבינים את לשונו של אויב. כי מדובר באחינו-בשרינו. ונתברר שהם אינם מבינים את לשונינו, את שפתינו ואת עולמינו. אמנם זה לא מדוייק. כי אין לנו, ליושבי בית המדרש הזה לשון, או שפה או עולם פנימי של איזו כת. לשונינו היא לשונו של עם ישראל. ושפתינו היא שפת עם ישראל. ועולמינו הוא עולמו של עם ישראל. ועל כן הרבה יש לנו לקונן על כך שאחינו-בשרינו אינם מבינים את לשונם, את שפתם ואת עולמם.
ישנה בחינה נוספת שבה שונה הגירוש הזה האחרון מהגירושים שסבל מהם עם ישראל בהיותו בגלות. היערות דבש ממשיך ודן, אם ראוי להתאונן על עצם הגירוש, או רק על היסורין הקשים וההרג. שם הוא מבאר את דבריו על פי מה שמביא בשם הארי ז"ל שלפעמים גירוש הוא לטובת ישראל. פירוש: ישראל גולים ממקום למקום ללקט ניצוצות, ולאחר שזכו ללקט את כל הניצוצות הקדושות שבמקום, אין זה טוב להמשיך לשבת במקום שאין בו קדושה. אבל אצלינו הגירוש היה מארצנו הקדושה. ארץ שנותנת את פירותיה הגשמיים ורוחניים דוקא לעם ד", לעם אלוקי הארץ. ארץ שבהרגישה את יד הבנים פרחה, ובאהבה נתנה פירות. וגם בתוך כך, סיפקה גם ירק הנקי מאיסורים, והצילה בכך אלפי רבבות ישראל מעבירות.
עתה ארץ זו שוב שממה. ובמקום אשר נקרא עליה ארץ טובה ורחבה, הרי אנחנו אומרים עליה את מה שאנו אומרים בתפלה נחם: ארץ אבלה והחרבה והבזויה והשוממה. האבלה מבלי בניה, והחרבה ממעונותיה, והבזויה מכבודה והשוממה מאין יושב.
מוטלת עלינו עבודה קשה בתקופה זו. כשם שיושבי בית המדרש נתנו את העצמה ואת הנשמה לנאבקים על ארץ ישראל, כך יושבי בית המדרש צריכים לתת את העצמה ואת הנשמה לעומדים עתה על משמר ארצינו. לשם כך אנחנו צריכים להרבות בתורה ובתפלה, ולהרחיב ולהגביר את עצמת התורה שנלמדת בישיבה, כדברי מרן ראש הישיבה שליט"א. כל ראשי הישיבה מיום היווסדה של הישיבה, ממרן הרב זצ"ל, מו"ר הגרי"מ חרל"פ זצ"ל ומורנו ורבנו הרב צבי יהודה זצ"ל ומרן ראש הישיבה שליט"א להבדיל בין חי לחי. במשך כל השנים תמיד עמדו בראש המערכה על ריבוי וגידול תורה, ובראש המאבק על ארץ ישראל. הם הטביעו את חותמם על הישיבה, וכל תורה שנלמדת כאן, כל התפלות שנישאות כאן, פועלות על פי הכוונתם. הגיעה אלי השמועה על יוזמה של תלמידי הישיבה שגם בבין-הזמנים ידאגו למשמרת של לומדים בישיבה. כה ראוי לעשות, וכן ראוי שתלמידי הישיבה עצמם יעלו רעיון זה.
לבסוף דברי ניחומים קצרים. ידועים דברי חז"ל שביום חורבן בית המקדש נולד המשיח. וכן ידועים דברי ר" עקיבא כשראה שועל יוצא מבית קדש הקדשים. רגילים אנו לבאר שדוקא מתוך היסורין, אנו
