ט"ו בשבט

ט"ו בשבט
הרב אלישע אבינר




 

במהלך הדורות, גלגולים שונים עבר על ט"ו בשבט, המשקפים את התהפוכות הרבות שעבר העם יהודי. ראשיתו של ט"ו בשבט – בעת שעם ישראל ישב לבטח בארצו: ט"ו נקבע כ"ראש השנה לאילנות". פירות שחנטו (התחילו להופיע) לפני ט"ו בשבט – שייכים לשנה הקודמת. אלו שחנטו אחרי ט"ו בשבט שייכים לשנה הבאה. זהו ראש השנה חקלאי הלכתי.

הכיבוש הרומאי וגזירותיו דלדלו את היישוב היהודי בארץ ישראל וגם החקלאות היהודית הצטמצמה, אבל המעטים שנותרו דבקו באדמתה ונאחזו בה. נמצאו תפילות שנתחברו בארץ ישראל לפני אלף שנה שיום אמירתן היה ט"ו בשבט. נושא התפילות: הצלחת פירות האילן.

הגזירות התעצמו, התשתית הכלכלית החקלאית בארץ ישראל נהרסה כליל, והארץ כמעט נעזבה על ידי תושביה היהודים. רק בודדים המשיכו להתגורר בתוכה. מרבית העם ישב בגלות רחוק מציון. ט"ו בשבט איבד את משמעותו המעשית. אבל, לפני כחמש מאות שנה, הנהיגו יהודי אשכנז, ואחריהם בארצות יהדות המזרח, לערוך סעודת פירות בט"ו בשבט. זו היתה סעודה של כיסופים לארץ ישראל. מרחוק חלם עם ישראל לשוב לאדמתו.

בעת החדשה, עם התנוצצות אור הגאולה ושובנו לציון, הפך ט"ו בשבט ליום של נטיעת אילנות. הכיסופים לציון התממשו, וט"ו בשבט נהיה סמל להתחדשות הצמחייה בארץ ולאחיזתנו בארץ.

כאמור, גלגולי ט"ו בשבט משקפים את גלגולי עם ישראל: שלב א. עם ישראל יושב בציון ועוסק בחקלאות. ב. צמצום היישוב היהודי בציון, ומנגד אחיזה עיקשת ותפילות להצלחה על אף הכל ולמרות הכל. ג. גלות ארוכה ומרה מחוץ לארץ ישראל, שמתאפיינת בחוסר השלמה עם הגלות, ועם כיסופים לשוב לציון. ד. חזרה לציון ונטיעה מחודשת באדמתה.

הסיפור של ט"ו בשבט זהו הסיפור שלנו. זהו סיפור מערכת היחסים בין עם ישראל לארצו. ב"ה, אחרי תקופת שפל בת אלפיים שנה, התחדש הקשר המלא שלנו לארץ. אבל, אחרי תקופה כל כך ארוכה של ניתוק, חידוש הקשר איננו דבר המובן מאליו. כבר התרגלנו לחיות בלא ארץ, לנדוד על פני הארצות, לטעום ממטעמי המזרח והמערב ולעבור מארץ לארץ. ועתה אנו נדרשים לתקוע יתד ולהתמקם. זה איננו פשוט.

אבל, האופציה של הגלות היא קללה. המחלה העיקרית של הגלות היא התלישוּת. בלא ארץ אנו תלוּשים, וזהו אסון נורא. התלישות הפיזית, הגיאוגרפית, מקרינה על התלישות הנפשית והרוחנית.

מרן הרב זצ"ל ניסח זאת כך: "הגלוּת, מהו עיקר צרתה? הווה אומר: התלישוּת. איום מאד הדבר שהאדם מרגיש שבמובן ידוע ועיקרי הרי הוא תלוּש, מתנודד, פורח באוויר… "האדם התלוש" – זוהי הזוועה היותר מחרידה את הנשמה. האדם מוכרח שיהיה לו מעמד ושמעמדו יהיה בלתי מתנודד" (מאמרי הראי"ה). הרב זצ"ל מסביר שבגלות לא היתה לנו עמידה על בסיס טבעי, על גבי האדמה, מפני שהאדמה לא היתה שלנו, היא לא היתה שייכת לעמנו. חז"ל אומרים: "כל אדם שאין לו קרקע אינו אדם". כלל זה יפה לא רק ביחס לפרט אלא גם ביחס לאומה. בדרך כלל עמים "תלושים" מתנודדים, מתפרקים, מתפוררים ונעלמים. אובד שמם וזכרם תוך זמן קצר. נס קרה לעמנו, שגם ללא אחיזה באדמתו, הוא הצליח לשרוד. בכך חרג עם ישראל מהחוּקיוּת ההיסטורית.

כיצד החזיק עם ישראל מעמד למרות תלישוּתוֹ? התשובה הפשוטה היא שזכינו להשגחה אלוקית מיוחדת, כפי שכותב המהר"ל: "אם לא כי גדול הרועה אשר שומרם, ואם לא כי מאת ה' היתה זאת והיא נפלאת בעיני כל באי עולם, אי אפשר לאומה שיהא לה קיום כלל" (נצח ישראל). אבל הרב זצ"ל (שם) מתאר את מנגנון ההישרדות הניסית של עם ישראל. הוא מסביר שעם ישראל מיוחד בכך שנוסף לקרקע ארצית, יש לו גם קרקע רוחנית שבה הוא מושרש היטב. זוהי תרבותו הייחודית, מורשתו הרוחנית, אמונותיו, תורתו ומצוותיו. לעם ישראל יש שורשים למטה וגם שורשים למעלה. משך אלפיים שנות גלוּת, ניזון היהודי באמצעות שורשיו העליונים בלבד. הקרקע הרוחנית קיימה אותו, נתנה לו יציבוּת רוחנית ואיתנוּת, למרות העדר יציבוּת "ארצית". אבל, מציאות זו לא היתה אידיאלית. ינקנו דרך שורש אחד בלבד במקום שניים. על כן בגלות, ללא ארץ משלנו, גורשנו ממקום למקום. רק סיימנו להתאקלם בארץ חדשה, וכבר גורשנו ממנה. כל מה שבנינו נהרס פעם אחר פעם. גזירות, פוגרומים. במפגש הלילי בין יעקב למלאכו של עשו, מתפתח מאבק. יעקב מנצח אבל נפגע בירכו והוא צולע. זהו משל לגלות, שבה מתנגשים אנו עם עמים רבים. אין הם מצליחים להביס אותנו טוטאלית, אנו שורדים את העימות, אבל אנו צולעים. בגלות, לא היתה לנו עמידה יציבה על האדמה. היינו "תלוּשים".

התלישוּת של עם ישראל היא כבר נחלת העבר. שבנו לארצנו ונאחזנו באדמתה. הביטוי הראשון לשיבת ציון היה נטיעת עצים. סמל לנטיעה המחודשת שלנו באדמת המולדת. אבל, טרם השתחררנו ממחלת הגלות: מחלת התלישות – התלישות הפיזית המולידה תלישות רוחנית. הקב"ה נטע אותנו בארץ ישראל, אבל מנין השנים לאילן איננו מתחיל עם נטיעתו אלא עם קליטתו באדמה. טרם חלפו ימי ה"קליטה" של עם ישראל בארצו. זהו תהליך שאנחנו בעיצומו.

נגישות