טעה בדבר משנה חוזר, וביאור עניין מחילה בטעות
תוכן:
א. הצגת הסוגיות.
ב. שיטות הראשונים במחילה בטעות.
ג. קושיית שעה"מ ושיטתו.
ד. קושיות הגרש"ש ושיטתו.
ה. הצעה אחרת לישוב הסוגיא בכריתות
ו. ביאור ענין מחילה בטעות, הבנת הברכ"א, והבנה חדשה ע"פ דרכינו.
א. הצגת הסוגיות
המשנה (לב:) אומרת: "דיני ממונות מחזירים, בין לזכות בין לחובה". ומבארת הגמרא (לג.): "אמר רב ששת אמר רב אסי : טעה בדבר משנה חוזר". וכן פסקו הרי"ף [דף יא], והרמב"ם (סנהדרין ו, ג) ושאר פוסקים. ויש להבין מדוע לא נאמר, שיזכה חבירו בממון מטעם יאוש, או מטעם מחילה בטעות.
ובבא מציעא (סו:):
"אמר רב נחמן: השתא דאמור רבנן אסמכתא לא קניא, הדר ארעא והדרי פירי. למימרא דסבר רב נחמן מחילה בטעות לא הויא מחילה, והאיתמר המוכר פירות דקל לחבירו, אמר רב הונא וכו" ורב נחמן אמר אף משבאו לעולם יכול לחזור בו, ואמר רב נחמן מודינא דאי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה, התם זביני הכא הלוואה".
ופירש רש"י: "כי האי, דהמוכר סבר שהיא קנויה ללוקח ומן הדין אוכל פירות ומוחל על אכילתו".
ובפירוש תשובת הגמרא מצאנו שלוש שיטות בראשונים:
רש"י כתב: "הכא הלוואה היא- ומיחזי כריבית, שמתחילה בהלוואה בא לו, וכריבית קצוצה דמי וכו"". ולפי"ז אין הכי נמי שבדרך כלל מחילה בטעות הויא מחילה, וכאן הדרי פירי מטעם רבית קצוצה יוצאה בדיינים.
והרי"ף [לז: –לח.] כתב: "התם זביני הכא הלוואה- בזביני דליכא איסורא הויא מחילתו מחילה, בהלוואה דאיכא איסורא לא הויא מחילתו מחילה". ופירש הנימוק"י [לח.]: "נראה דעת הרב ז"ל דבהלוואה אנן סהדי דלא ניחא ליה לאיניש למעבד איסורא, ואי הוה ידע דזביני בטילי והויא הלוואה לא הוה שביק ליה למיכל משום איסור ריבית, והלכך ליכא מחילה כלל". ואף לפי"ז בד"כ מחילה בטעות הויא מחילה, זולת כאן שיש כאן בעיה של איסור ריבית שאנו אומרים שלא מחל.
והתוס" כתבו בד"ה "התם":
"ומפר"ת הכא הלוואה- דהלווה לא הקנה אלא בתורת מכר, והמכר אינו כלום דאסמכתא לא קניא, נמצא דהוי מחילה בטעות ולא הווי מחילה, ולכך הדרי פירי…, אבל התם גבי פירות דקל זביני ולא מחילה בטעות היא, דנהי דיכול לחזור מ"מ אין לו לחזור כי היכי דליקו בהימנותיה, ולכך אית לן למימר דאפילו היה יודע שיכול לחזור לא היה חוזר".
וא"כ מסקנת הגמרא שמחילת בטעות לא הויא מחילה.
והביאו התוס" ארבע ראיות שמחילה בטעות לא הויא מחילה:
א- ב"ב מא. בסוגיא של רב ענן דשקיל בדקא בארעיה. ב- ב"מ לה. סוגיית "ההוא דאפקיד כיפי".
ג- נזיר ל"א. גבי הקדש בטעות. ד- גיטין י"ד. "כל קניין בטעות חוזר".
עוד עיין בחי" הרשב"א כאן שלאחר שהביא שיטת ר"ת וכתב עליו "ויפה פירש", הוסיף יסוד משלו:
"ומכאן לכל דבר שטועה בתחילתו שאינו בכלל מחילה בטעות דהויא מחילה, אלא טעות גמורה היא, שהיה סבור שיצא מתורת משכונא ונכנסה בתורת מכר ולא הויא מחילה ודמיא להא דאמרינן בסמוך באונאה דלא ידע דניחול, וכמו שמניח חבירו ליטול חפץ מרשותו או שנתנו לו בחזקת שהוא שלו ונמצא שאינו שלו".
א"כ הרשב"א מחלק בין דבר שהוא טעות גמורה מתחילתו, שבו אנו אומרים שמחילה בטעות לא הויא מחילה, לבין טעות שאינה גמורה, כמו אדם שהתכוון למכור רק שעשה זאת באופן שאינו מועיל.
והביא הרשב"א סוגיות שמהם נראה לכאורה שמחילה בטעות לא הויא מחילה, המוסברות לפי היסוד שלו: א- קידושין דף מו: מקדש אחותו שאנו אומרים שאם אדם לא היה יודע שאין קידושין תופסים באחותו היו מעות חוזרים, ולא היינו אומרים מחילה בטעות הויא מחילה. ב- הסוגיא שתוס" הביאו בראיה הרביעית. ג"- הסוגיא שתוס" הביאו בראיה השניה.
עיין עוד ברא"ש (סי" לב) שהביא את הסוגיות המובאות בתוס", וכתב עליהם:
"וי"ל שאני כל הני דלא ידע דמחיל, אבל בפירות דקל ידע ומחיל, וכן מפליג בשמעתא גבי אונאה".
ובהג" אושרי שם בשם לשון מהרי"ח, לאחר שכתב שאינו מקבל לא את שי" רש"י ולא את שי" ר"ת כתב:
"לכך נראה לי דודאי גם רב נחמן סבר דמחילה בטעות הויא מחילה, אע"ג דקניין טעות חוזר, בדין יכול לחזור בו, כיוון שהממון עדיין הוא בידו יש כח בידו לחזור כיוון שבטעות הקנהו, והקדש נמי לא חייל בטעות כיוון דבעינן שיגמור בליבו ואין זה גמר וכו" וכן ההיא … דהדר גודא וכו" לא דמיין כלל, דהא לא מחל ולא מידי, ולא הפקיר מידי, אלא דסבור שאין שלו ונמצא שלו, [אבל] אדם שיש לו ממון ומוכר אותו לחבירו ומחל לו, אע"פ שהוא בטעות- זכה חבירו מידי דהווה אהפקירא בעלמא דחשוב הפקר, א"כ שכנגדו קנאו ביאוש בעלים וכו"".
א"כ ההג" אושרי כתב כסברת הרא"ש גבי הסוגיא בב"ק, אבל גבי מכר הסביר שצ"ל שהמכר עדיין ביד, ובפשטות כי אחרת ידע דמחיל. ובהקדש שאין שייך תירוצו על מכר, תירץ שהקדש לא חל בלי גמירות דעת. ויש כאן מקום עיון מדוע לא הסביר כאן כרא"ש דשאני הכא דלא ידע דמחיל, והפשטות כיוון שכאן הרי ידע שהוא מקדיש לא שייך "לא ידע", וצ"ל לומר שהרא"ש סבר שכיוון שסו"ס לא ידע שמקדיש את "זה" חשיב לא ידע. עוד יש כאן מקום עיון, מדוע לא כתב גם גבי מכר שלא מועיל בלי גמירות דעת. ושמא כיוון שאם לא נמצא החפץ ברשותו, אנו אומרים בכל אופן ידע ומחיל, ורק בהקדש שנשאר ברשותו שייך להסתפק בתירוץ של גמירות דעת, וצ"ע.
סיכום השיטות
עולות לנו מס" שיטות למעשה:
א. שיטת רש"י- מ"ב הויא מחילה, זולת אם יש בעיה של ריבית קצוצה (או כריבית קצוצה).
ב. שיטת הרי"ף- כנ"ל, אא"כ יש בעיה של איסור ריבית או אבק ריבית.
ג. שיטת ר"ת- לא הויא מחילה, אא"כ שייך לומר ד"ניחא ליה כי היכי דליקו בהימנותיה".
ד. שיטת הרשב"א- בטעות גמורה לא הויא מחילה.
ה. שיטת הרא"ש- אם לא ידע שהוא מוחל לא הויא מחילה, ואם ידע הויא מחילה.
ו. שיטת הג" אושרי מלשון מהרי"ח: הויא מחילה, אא"כ החפץ הנמכר עדיין ברשותו, אבל לא בהקדש, ולא כאשר כלל לא ידע שהוא מוחל.
עיין בספר שער משפט (סי" כ ס"ק א) שהביא את דברי ר" יוחנן ורבא בכריתות (כד.) גבי שוה"נ שהוזמו עדיו, וכתב שלכאורה קשה מכאן על ר"ת שכתב שמחילה בטעות לא הויא מחילה, ויישב שצ"ל שרב נחמן נחלק על ר"י ור"ל. והוסיף שלרש"י והרי"ף אתי שפיר, כי לדעתם מחילה בטעות מועילה מטעם יאוש. ולפי"ז הסביר את החילוק שעושה הגמרא (סז.) בין אונאה, שבה מחילה בטעות לא הויא מחילה, לדבר שלב"ל ואסמכתא שבהם [לכאורה] הויא מחילה, והוא: "דלא ידע דאיתיה אונאה דמחיל גביה". וקשה, הרי גם בשני המקרים הראשונים לא ידע שיש בעיה בקניין שלו. והסביר ה"שער משפט", שבאסמכתא ודבר שלב"ל היה יאוש, אבל באונאה כיוון שחשב שזה באמת שיווי החפץ, לא היה יאוש.
ישוב קושיות תוס" על רש"י
והנלפענ"ד שלפי סברא זו ניתן לתרץ את קושיות תוס" על רש"י. והיינו שמחילה בטעות שמועיל מטעם יאוש היינו דוקא כגון דנתייאש, דשייך בו אמירת "וי ליה לחסרון כיס", והיינו כגון באסמכתא או מוכר דבר שלב"ל, שאין לו גמירות דעת להקנות, ובכ"ז הוא משלים עם המציאות ומתייאש, אז מחילה בטעות הויא מחילה מטעם יאוש. ובאונאה אולי ההו"א היתה שאדם מודע קצת לזה שהוא משלם יותר מידי, קמ"ל שלא. ומה שהיקשו מב"ב ודאי לא קשה, שהרי שם כלל לא ידע שיש לו סיבה להתייאש. ומה שהקשו מהמפקיד, צריך לומר שפשוט לנו שההוא עדיין קיווה למצוא את הכיפי, כפי שאכן קרה לבסוף שמצא אותם, כסברת ר" יוחנן גבי שוה"נ, וא"כ לא היתה כאן אמירה של "וי ליה לחסרון כיס". ובמכר והקדש בטעות ודאי לא שייך אמירת "וי ליה וכו"", שהרי פעל מדעת עצמו.
מסקנת השעמ"ש מתירוצו
עכ"פ מכח הבנה זו, מסיק השעמ"ש שאם דיין חייב אדם לשלם לחבירו, באופן ששני הצדדים לא ידעו שזו טעות, ואח"כ נתבררה האמת, לרש"י ולרי"ף לא יצטרך המקבל להחזיר את הכסף, מחמת יאוש המשלם, כמסקנת הסוגיא, דמחילה בטעות הויא מחילה. ולר"ת הוא תלוי במחלוקת בין הסוגיא שלנו לסוגיא בכריתות.
הקושיא העולה מכך להא דטעה בדבר משנה חוזר ותירוצו
ועיי"ש עוד בסי" כ"ה סק"ב שכתב, שלאור זה צריך יהיה להבין כיצד יסבירו רש"י והרי"ף הא דטעה בדבר משנה חוזר, ואין אומרים שיזכה המקבל מטעם מחילה בטעות. ומסיק אה"נ, אומרים טעה בדבר משנה חוזר, רק היכי דשייך לומר שלא היה יאוש, כגון שהויכוח היה בטענות, והצד המפסיד לא התייאש כי היה בטוח שעוד יצליח להוכיח את האמת, או כשבצד המפסיד היו יתומים קטנים.
הערה על תירוצו וישובה
ומבואר שקשה על כך, שהרי טועה בדבר משנה היינו שהדיין טעה בהלכה, ומה זה שייך לויכוח בטענות. ושמא יש ליישב כגון שהטעות היתה שהדיין פסל את הראיה בטענה שהלכתית זו איננה ראיה קבילה, ועל כך התברר שטעה בדבר משנה. וסו"ס המפסיד לא התייאש מכך שפעם ימצא ראיה קבילה לשכנע שאכן הדין איתו.
ראיות השעמ"ש
ועיין עוד בשעמ"ש שהביא ראיה לדבריו מההגהות אושרי הנ"ל, שכתב:"אבל אדם שיש לו ממון ומוכר אותו לחבירו ומחל לו, אע"פ שהוא בטעות זכה חבירו מידי דהווה אהפקירא בעלמא, דחשוב הפקר א"כ שכנגדו קנאו ביאוש בעלים".
עוד הביא ראיה מהרא"ש בב"ק (פרק הגוזל בתרא סי" כא), שהביא שרבינו אפרים דן באחד ששלח לחבירו כסף לשלם חוב לנכרי, ושכח הנכרי מהחוב, שיוכל חבירו לזכות בכסף מחמת יאוש המשלח. ומהר"ם חלק עליו ואמר שכיוון שיכול היה המשלח ליטול הכסף מהשליח קודם שנתנו לנכרי, לא נתייאש ממנו. ומבואר שלולא סברת מהר"ם, הרי זה דומה לאדם ששילם מחמת טעות הדיין או שקרת העדים, ואנו אומרים שהפסיד את הכסף ביאושו.
ד. קושיות הגרש"ש על השעמ"ש
הגרש"ש ב"שערי יושר"(ה", יב ד"ה והנה) הקשה על הבנתו של השעמ"ש בדברי ההג"א שתי קושיות:
א. שאם השני יכול לזכות ע"י יאוש, הרי אין כאן כלל איסור ריבית.
ב. אם טעות של איסור ריבית מבטל מקח, למה לא נאמר זאת על כל טעות אחרת.
הערה על הקושיות הנ"ל
ויש להעיר, שבפשטות קושיות אלה שייכות רק לדרכו של הרי"ף בפירוש תירוץ הגמ" "התם זביני הכא הלוואה", כפי שפירשו הנימוק"י, שאנן סהדי שעל איסור לא מחל, ועל כך באמת קשה שאם המקבל זכה מהפקר איזה איסור יש כאן. אך לדרכו של רש"י שהכסף חוזר כאן משום דמחזי כריבית קצוצה, לא שייכת קושיא זו, שהרי גם אם מצד האמת המקבל זוכה מהפקר, סו"ס מחזי כריבית קצוצה, וכן מובן מדוע דוקא איסור ריבית מבטל מקח. אך עכ"פ הגרש"ש צודק, שהרי ההג"א פירש את הגמ" כנימוק"י, שז"ל: "הכא הלוואה ואיכא איסור ריבית, הילכך מחילה דידיה לא הויא מחילה, דפשיטא הוא דאילו הווה ידע דאית ביה שום נדנוד עבירה לא היה מוחל כלל".
ועל פירוש זה, כפי שהבינו השעמ"ש, אכן קשות קושיות הגרש"ש. עוד העיר הגרש"ש שהשעמ"ש נדחק מאוד למצוא מקום למה שלמדנו שטועה בדבר משנה חוזר.
יסוד הגרש"ש
לאור קושיות אלה, קבע הגרש"ש יסוד אחר. והוא: "דיאוש לא שייך, אלא היכא דלפי מחשבת האובד אין לו שום תועלת מחפץ שלו". ולפי"ז אדם שפרע חוב בטעות, בין אם מחמת עדים זוממים או מחמת דיין שטעה בדבר משנה, אין אנו אומרים שהתייאש מהחפץ, שהרי המשלם לא חשב לתת את הכסף לאיבוד, אלא לקיים את מצוותו לשלם, ועל כן אם התברר ששילם בטעות הכסף יחזור. משא"כ אדם ששילם חוב לגוי מחמת פחד, כהך דר" אפרים, או השאיר בהמתו לאריה וכיו"ב, אין הכי נמי שהחפץ נהיה הפקר מחמת יאושו.
קושיא על יסוד זה
לכאורה יסוד הגרש"ש, נסתר מדברי ההג"א, שכתב שאדם שמכר דבר שלב"ל התייאש מהחפץ שמכר, לאחר שבא לעולם והגיע ליד הקונה, אף שהגעה זו היתה בטעות. ועל כך הוסיף הגרש"ש שאין כוונת ההג"א שקונה ביאוש והפקר, אלא כמו ביאוש והפקר. כלומר, כשהמוכר הקנה את פירות הדקל, כוונתו היתה לשני דברים: א- עצם הקנאת הפירות, ב- שחבירו יוכל להשתמש בהם. ומה שבטל מחמת שהפירות לב"ל, הוא רק הקניין, אבל לא הרצון שחבירו יוכל להשתמש בהם, ועל כן אמר רב נחמן "אי שמיט ואכיל לא מפקינן מיניה". ומה שדימה זאת ההג"א ליאוש והפקר, כוונתו שזוכה הקונה לא מחמת דעת מקנה, אלא מחמת רצון הבעלים שלפני כן. ותירוץ הגמרא "התם זביני הכא הלוואה", יתפרש שבאסמכתא לא שייך שיזכה המלווה בפירות מחמת הרצון שיש גם עכשיו, שהרי כיוון שלא זכה בשדה למפרע, איכא איסור ריבית, וזאת ודאי שאין המוכר רוצה, משא"כ במוכר פירות דקל, כמו שנתבאר.
העולה מהגרש"ש לענייננו
מבואר שקשה על ביאור זה, שאם כך אין לזה כל קשר עם מחילה בטעות, ובאמת השע"י ברגיש בזה, וכתב שאמנם בהו"א הגמ" הבינה שרב נחמן מטעם מחילה בטעות, והמתרץ הסביר שמשום הרצון דמעיקרא. עכ"פ לפי דרך זו, ניתן לומר שלעולם טעה בדבר משנה חוזר, ולא רק במקרים שמנה השעמ"ש.
קושיות על דרכו של הגרש"ש
יש להעיר על דברי השע"י, שלשון ההג"א: "שכנגדו קנאו ביאוש בעלים", משמע להדיא שלא כדבריו. גם מה שפירש במהלך הגמרא אליבא דההג"א, שהתרצן סובר שרב נחמן אינו מטעם מחילה בטעות, אף אמנם שעל דרך זו פירש גם ר"ת, הלוא ההג"א שם דחה דברי ר"ת אלו, מכוח השו"ט בין רבא לרב נחמן בהמשך הסוגיא, וא"כ ודאי שלא ייתכן שפירש אף הוא על דרך זו, וצ"ע.
ה. הצעה אחרת ליישוב הסוגיא בכריתות
הנה, באמת יש להבין, וכפי שהעיר כבר השעמ"ש, מדוע באמת הראשונים החולקים על רש"י וההג"א עצמם לא התעוררו להקשות מהסוגיא בכריתות לסוגיא דידן. ונראה לכאורה שהם הבינו שבמכר שאדם עשה מיזמתו, לא שייך לדבר על יאוש, אלא להיפך אנו אומרים שדעתו של אדם שהחפץ יחזור אליו במקרה ויתברר שהיתה טעות. וכסברא זו מצאתי בשעמ"ש (סי" כ" שם) שכתב: "ועוד דבאונאה תמיד דעתיה עילוויה אם טעה אם לאו, ומה"ט אינו חוזר אלא כדי שיראה לתגר וכו" ולא מייאש מיניה". וכל מה ששייך לדבר על יאוש, זה דווקא כאשר קרה לאדם הפסד שלא מדעתו, כמו גניבה ואבידה או פס"ד, כהאי דכריתות. ואת ההגהות אושרי היה נראה לכאורה לבאר פי שביארנו לעיל ברש"י, אלא שלא מוסבר לפי"ז מאי נפקא מינה בכך שבהלוואה ודאי לנו שלא היה מוחל אם היה יודע שיש נדנוד עבירה, הרי סו"ס היה יאוש, ולא משמע מדבריו לעיל שהוא סובר שמאיזו שהיא סיבה יאוש לבד אינו מועיל וצריך גם מחילה, וצ"ע. ונראה שמחמת קושיא זו פירש רש"י כפי שפירש.
ישוב לפי דרכינו להא דהא דטעה בדבר משנה חוזר
אך מבואר שאם נקבל סברא זו, שכתבתי בדעת הראשונים החולקים, יקשה נמי לדידן אמאי טעה בדבר משנה חוזר. ושמא יש לומר, שגם בפס"ד עדיין דעתו של אדם שמא יתברר אי פעם שהיתה טעות והדין יחזור, וכל מה שלמדנו בכריתות היינו רק בכגון דא שהשור עומד מיד להיסקל, שאז גם אם עוד יתברר שהיתה טעות, סו"ס השור כבר ימות, לכן האדם מתייאש והשור נהיה הפקר, ודוק.
וצריך להבין מהו הדיון האם מחילה בטעות הויא מחילה, הרי הרגילות היא שאין משמעות למה שאדם עושה בטעות. וכך ניסח את השאלה הגר"א ארלנגר שליט"א ב"ברכת אברהם" כאן עמ" שכ"ו: "ולכאורה צ"ע מהיכי תיתי לן שמחילה בטעות להווי מחילה, הא כל חלות התלוי בדעתו של אדם אינו חל בטעות, ומ"ש מחילה".
תירוץ הברכ"א
מחמת קושיא זו, מסיק הברכ"א שיש להגיע להגדרה זו: "דבאמת מחילה אינה מעשה הפועל חלות, כמו הפקר או כל קניין, אלא דיסוד עניין מחילה הוא גדר ויתור, ר"ל מצב של סילוק דעתו מהזכות, ולא מעשה סילוק, אלא עצם המצב שדעתו מסולקת מזכותו הוא הגורם לביטול זכות, וכמו שמצינו ביאוש".
כלומר, אמנם נכון שאדם לא יכול לפעול חלויות התלויות בדעתו, כאשר הוא פועל בטעות, שהרי אין לו גמירות דעת. אבל "מחילה" איננה דבר שאדם פועל, אלא "מצב עובדתי" שדעתו של אדם מסולקת מרכוש שלו מאיזו שהיא סיבה, והמצב הזה גורם לאיבוד זכותו על אותו רכוש.
הערה על התירוץ
והנה, יש להעיר על דבריו, שאיני יודע לפי"ז כיצד לבאר את חילוקו של הרשב"א בין טעות גמורה ללא גמורה, שהרי סו"ס האדם היה במצב של סילוק דעתו מהחפץ, מה לי אם מחמת סיבה כזו או סיבה אחרת. כמו כן מאותו טעם לא מובן החילוק של הרא"ש בין ידע דמחיל ללא ידע, הרי סו"ס מצב דעתו היה זהה. גם כלל לא מובן מש"כ הנימוק"י בדעת הרי"ף שאנן סהדי דלא ניחא ליה למיעבד איסורא, ומה בכך, הרי עכ"פ המצב היה שדעתו היתה מסולקת, וצ"ע.
ביאור לפי דרכינו לעניין מחילה בטעות
והנה אם נצדק בדרכינו, הרי שלראשונים מחילה בטעות אינה מטעם יאוש, אלא שהיא כפשוטה "מחילה", דהיינו שהאדם מחליט במחשבה אקטיבית בדעתו שהחפץ יהיה של חבירו, ובכך הוא מפסיק להיות שלו. ובאמת דיון על מחילה בטעות שייך דוקא כאשר אין מקום לדון מטעם יאוש. וכיוון שאין זו החלת חלות, לא שייכת כאן קושיית הברכ"א איך נחשבת חלות שנעשתה בלא דעת. ומה שחילק הרא"ש בין ידע דמחיל ללא ידע, היינו כיוון שצריכה להיות כאן מחילה, הרי שזה שייך רק כאשר אדם באופן "אקטיבי" מוחל, וזה שייך רק כאשר האדם יודע שהוא עכשיו "מוחל". ומה שחילק הרשב"א בין טעות גמורה ללא גמורה יתפרש שבטעות גמורה אנו אומרים שאין הויתור נחשב כלל לויתור, וממילא אין הדבר מפסיק להיות שלו. משא"כ כשהטעות אינה גמורה, אנו אומרים שסו"ס היה כאן איזה שהוא ויתור, והחפץ נמחל. ובזאת יתבאר היטב מה שכתב הנימוק"י בדעת הרי"ף, שכשיש איסור ודאי לנו שלא מחל, על הדרך שביארנו עתה בדעת הרשב"א, ודוק.
