יום אחרון במורג

יום אחרון במורג
הרב דוד גלילי



היום האחרון במורג.

 

השעה 8:15 ברמקול הודיעו “שיעור בתנ”ך נא להכין מראי מקומות” כלומר הכוחות מגיעים  – להכין מקומות מסתור. אני וחברי שהיינו אמורים להתחבא בעלייה, החלטנו שנלך לבית הכנסת ולא נתחבא, כנראה ששנינו הרגשנו שמקום התמודדות והבירור הוא שם, הרגשנו את הצורך ברגעים האלה להיות דבוק לקב”ה עד כמה שאפשר.  ארזנו את החפצים וירדנו לבית הכנסת. התעטפתי בטלית ותפילין, הר” וסרמן מישיבת רמת גן, ניהל את התפילה.

 

פתחנו בהקפות להושענא רבה, הוצאנו ספר תורה. והחלנו לומר את ההושענות “למענך בוראנו, למענך גואלנו” – ריבונו של עולם לא למעננו אנו מבקשים אלא למען שמך הגדול המתחלל בגויים. כל מילה כל שורה מעוררות ומזעזעות את הנפש. מחוץ לבית הכנסת אני רואה בזוית העין אנשים מתרוצצים ממקום למקום, עושים הכנות אחרונות. אני מנסה להתעלם ולדבוק בתפילה. ממשיכים ל”אני והו הושע נא” ומתעודדים מכך שהקב”ה נמצא עם ישראל בצרתם וגם הוא נושע עמם יחד. “אנא הושיעה נא” והלב זועק רבש”ע הן לא קצרה ידך מלהושיענו. באזור השעה 11 אני מבחין מסביב לבית הכנסת  בכוחות הגירוש שהגיעו “מעוטרים” במדים שחורים הנושאים את דגלי המדינה, שימוש ציני בדגל…, היו צריכים לעשות דגל שחור אני חושב לעצמי….

 

בתום ההושענות הר” וסרמן דיבר על הגמ” בגיטין שדורשת “מי כמכה באלים – מי כמכה באילמים” ישנם זמנים שגדולתו של הקב”ה מופיעה דרך שתיקתו, הגבורה של השתיקה, לראות את שמו מתחלל לעיני הגויים, נרמס ומבוזה ולשתוק, ואנו מבקשים ריבונו של עולם, אנחנו רוצים לראות “מי כמכה באלים” אנחנו ולא רוצים עוד שתיקה, אנו רוצים לראות את מעשיך, הרב מדבר וכולם בוכים, הרב ממשיך ועוד ועוד קולות של בכי נשמעים, אני עומד ליד הבימה ומתייפח, שנה וחצי עמלנו ועבדנו כדי שלא נגיע ליום המטורף הזה, וכנראה שלא עשינו מספיק. הרב ביקש שנשיר את “אז ישיר” במנגינה הספרדית, כמנהג המקום מימים ימימה., ואנו שרים ובוכים, מנסים לשיר…  ובוכים, “מי כמכה באלים” – ואני מתפלל שנזכה לראות את אלוהותו ולא את אילמותו, לאחר “אז ישיר” התחלנו בסליחות של שני קמא. מסביב מתחילה ההמולה, כל האיזור מלא בחיילים ושוטרים לובשי שחור, מדי פעם נכנסים צלמים לבית הכנסת, הם לא יודעים שאת העוצמות שהיו שם א”א להעביר בתמונה, מתח רוחני שספק אם חווים אותו ביום כיפור.   לאחר כמה זמן אני מבחין בהתגודדות של שוטרים וחיילים בכניסה, הדלת לא הייתה נעולה, הם עדיין לא נכנסו – הם ניסו לתאם את היציאה שלנו, שני מפקדים בכירים נכנסו לדבר עם הרב וסרמן במטבח הם ביקשו שנצא לבד, הוא הבהיר להם שאנחנו מפה לא זזים לאחר כמה דקות הוא יצא ודיבר, הוא הזכיר את האגדה על הלויים שבחורבן זרקו את המפתחות של ההיכל כלפי שמיא, ואמרו לה” טול את שלך. כך אני מוסרים את המפתחות לקב”ה ואומרים לו – אנו את שלנו עשינו, הרי שלך לפניך. וכולם מתייפחים ובוכים, א”א לעצור את הדמעות שפורצות החוצה.

 

אנחנו מבחינים שהכוחות מתחילים להתארגן לפריצה, אנו מעמיסים עלינו את התיקים ומתיישבים על הרצפה, שלובי זרועות – החזן ממשיך בתפילה – “אבינו מלכנו שמע קולנו” קרע רוע גזר דיננו ריבונו של עולם, עשה למען הרוגים ושרופים על שם קדשך, עשה למען ההרוגים במקום הזה שמסרו את נפשם בשביל לחיות פה, השוטרים נכנסו פנימה,

“אני מבקש ממך לבוא איתי” אמר לי השוטר, אני עונה לו  שאני לא זז מפה, אני לא אתן שיגררו יהודים עם טלית ותפילין מבית כנסת כמו בתקופות החשוכות של העם היהודי. הוא עונה לי שגם ככה קשה לו ושאני לא אקשה עליו. ואני ממשיך להוכיח אותו על הפשע שהוא עושה. קשה לי לעשות לו את זה, אבל זה דבר שצריך להיעשות, אני אומר לו שעליו לגשת למפקד שלו ולהגיד לו שאת זה הוא לא עושה, הוא לא כ”כ מקשיב לי, אני הולך ומתיישב, הולך קצת ומתיישב, תוך כדי חילופי דברים , הוא מבקש ממני שאני לא אשבור אותו, זה גם ככה קשה לו, נדמה שהוא אמר זאת באמת ולא רק בגלל שאמרו לו לומר כך. הוא מוביל אותי עם עוד חייל לעבר האוטובוס, הוא מסמן לשוטר שיפתח לי את הדלת הקדמית – “הוא איתי” הוא אמר לו, “אני אעלה איתך לאוטובוס  -ואני איתך לאורך כל הדרך” ואני עונה לו שזה לא עוזר – הוא עושה עכשיו פשע, נקודה. הוא מעלה אותי לאוטובוס, אני מתיישב ליד חברי שהוצא גם כן מבית הכנסת ואנו בוכים איש על כתף רעהו. אני עדיין עטור בטלית ותפילין, המילים “על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון”, יוצאות מפי, א”א לתאר את ההרגשה הזו טוב יותר, אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני”…

 

עבר זמן רב עד שיצאתי ממורג, ביציאתי אני אומר “ברוך דיין האמת” וקורע את חולצתי, לא ידעתי מה ההלכה – אבל הרגשתי שלא שייך שלא לקרוע. הרגשתי כאילו מגרשים אותי ממקום שגרתי בו כמה שנים. חשתי תחושת חיבור עמוקה למקום.  אנו נוסעים באוטובוס וחולפים על פני היישובים ודמעות זולגות מענינו, אני עוד אשוב לפה אמרתי לעצמי, לא יכול להיות שזו הפעם האחרונה שאהיה פה.

באוטובוס ניסיתי קצת לדבר ולהוכיח את החיילים שהשתתפו בגירוש, אבל הרגשתי שיש איזה קיר בטון שחוצץ, הדברים לא נכנסו, אולי גם בגלל הסערה הנפשית שהיינו בה.

 

בהמשך הנסיעה שתקתי – לא הייתי יכול לדבר.  אחרים עשו קצת בלאגן על זה שלא נתנו לנו לרדת לשירותים, אני הרגשתי שאני לא מסוגל להוציא מילה, הנפש סוערת מדי..

 

“עד אנה מספד בציון – תבנה חומות ירושלים”

 

ביום ראשון שלאחר הגירוש חזרתי למורג לעזור למשפחות לארוז את בתיהם, הרגשתי צורך לצלם את מה שנשאר שם. היה מאוד קשה להיות שם, הרגשתי שצחנת מוות עולה מכל פינה, גוויה מוטלת ללא רוח חיים, ישוב ללא אנשים ללא תושבים.

מאחורי כל תמונה ישנה בריכה של דמעות.

http://www.photoshwartz.co.il/photoAlbum/albumAllPic.aspx?albumID=5095

 

נגישות