ראש הישיבה הרב אברהם שפירא זצ"ל
מתוך הספד של מרן רה"י הרב אברהם שפירא זצ"ל על מרן רה"י הרב צבי יהודה קוק זצ"ל
אצל הרב צבי יהודה הכהן זצ"ל, מבני בניו של אהרן הכהן, מצינו שתי תכונות מיוחדות, של הנהגה תקיפה מצד אחד, ושל אהבת ישראל גדולה מצד שני. כדברי הגמרא בסנהדרין )בדף כד ע"א(, שדורשת את הפסוק: "ואקח לי שני מקלות, לאחד קראתי נעם ולאחד קראתי חבלים" וגו" )זכריה י"א, ז(, ואומרת: "נועם – אלו ת"ח שבארץ-ישראל, שמנעימין זה לזה בהלכה; חובלים – אלו ת"ח שבבבל, שמחבלים זה לזה בהלכה".
בצעירותו הסתגר הרב צבי יהודה זצ"ל בביתו, ולא התערב בענייני הציבור. הוא היה שקדן עצום. הוא לא הקדים שלבים. הוא ידע שקודם לכל צריך האדם לשקוד על תלמודו ולהכין את עצמו, ורק לאחר שהוא קנה את התורה ברמ"ח אבריו ושס"ה גידיו, הוא יכול לצאת עמה החוצה. הוא ידע שהתורה היא יצירה, ועל מנת שהאדם יוכל להשיג אותה, עליו להיות "שומע ומוסיף", ורק לאחר מכן מתחיל כוח ההנהגה. הגמרא בעבודה זרה )בדף יט ע"א( מקשה על הפסוק: "שתה מים מבורך ונוזלים מתוך בארך" )משלי ה, טו(, שיש בו לכאורה סתירה, שכן בתחילה נאמר בו שיש לשתות מים מן הבור, ואלו הם "מים מכונסין וסופן כלים" )רש"י שם, ד"ה בורך(, ובסיומו נאמר שיש לשתותם מן הבאר, ואלו הם "מים חיים ואין פוסקין" )רש"י שם, ד"ה בארך(. והגמרא מתרצת, שכוונת הפסוק היא: "בתחלה שתה מבורך, ולבסוף "ונוזלים מתוך בארך"". בתחילה צריכה תורתו של האדם להיות מכונסת בתוכו, ורק מתוך כינוס זה יכולה היא לאחר מכן להיות בבחינת מים חיים שאינם פוסקים, עד שבסופו של דבר מגיע האדם לכדי "יפוצו מעינתיך חוצה" וגו" )שם, טז(, בלימוד תורתו לאחרים )וראה בפירוש הגר"א למשלי, שם(. תחילה צריך האדם להיות "שומע ומוסיף" – שומע מאחרים, בבחינת בור, ומוסיף מעצמו, בבחינת באר; ורק לאחר מכן – כשמגיע זמנו לכך מתוך העמלות והשקידה בתורה – יכול האדם להגיע לבחינת מעיין, ולהפיץ את תורתו החוצה, אף לכל העולם. זוהי דרך גידולו של אדם גדול. תחילה הוא היה מכונס בתוך עצמו, לאחר מכן הוא התמסר לישיבה, ורק בזקנותו הוא יצא החוצה להנהיג את עם ישראל.
הרב צבי יהודה זצ"ל היה תקיף בהבעת דעותיו ועמדותיו. לא הייתה אצלו רכרוכיות, אך מצד שני הוא אמר את דבריו בנעימות ובנועם. היה לו כוח של תורה וכוח של הנהגה, אך כוח זה לא פגם באהבת ישראל ששפעה ממנו. הוא ידע לאזן בין תקיפות דעותיו, לבין היחס החביב לכל אדם מישראל, מתוך הכרה ש"חבה יתירה נודעת להם שנקראו בני למקום" )אבות פרק ג, משנה יד(. זהו איזון מיוחד. המשנה באבות אומרת )בפרק א, משנה יב(: "הלל אומר, הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות,ומקרבן לתורה, ומדגיש שאהבת הבריות היא ערך בפני עצמו, והתקרבות הבריות לתורה היא ענין נוסף הבאה מתוך ערך זה. המשנה באבות מלמדת אותנו להידבק במידותיו של אהרן הכהן, שהיה אוהב שלום, ומתוך אהבתו לשלום היה עושה מעשים של רדיפה אחר השלום, וכמו כן היה אוהב את הבריות, ומתוך אהבת הבריות שהייתה יוקדת בלבו היה עושה מעשים של קירובם לתורה; אך לאהבת הבריות יש ערך בפני עצמו, ועל כך אמר הלל: "הוי מתלמידיו של אהרן" וכו". אהרן הכהן הדגיש את חשיבות אחדות כלל ישראל, ואהבת כלל ישראל, ומתוך כך נוצר הקירוב לתורה. כך אנו למדים מתוך פרשת השבוע שלנו, לאהוב את הבריות כערך בפני עצמו, ומתוך כך לקרבם לתורה )וראה עוד ב"אור החיים" לדברים כב, א, ד"ה ואומרו נדחים(. לאחד את כוח ההנהגה יחד עם כוח אהבת ישראל, כששני ערכים אלו כאחד יונקים מתוך אמונתו בכלל ישראל.
הרב צבי יהודה זצ"ל האמין בכלל ישראל כערך של תורה. הוא ראה בכלל ישראל את אחד מיסודות האמונה, והאמין בכל לבו באחדות הערכים הללו של כלל ישראל וארץ-ישראל. והיום אנו רואים כיצד אמונתו מתגשמת. אנו רואים את המציאות שמתגלית היום, ויודעים מהו המצב היום. אנו רואים שרצון ה" מתגלה היום בשני ערכי התורה הללו כאחד: בכלל ישראל, ובארץ-ישראל; וכלל ישראל חוזר ומתאחד עם ארץ-ישראל. אנו מעולם לא חשבנו שיהודי רוסיה יבואו באופן כזה לארץ-ישראל. אלו היו יהודים שהתייאשנו מהם מזמן. אמנם בעבר יהודי רוסיה היו חוט השדרה של היהדות העולמית. כל התורה הייתה שם, וכל החסידות הייתה שם, וכל המוסר היה שם; איך אפשר היה לחשוב שלפתע פתאום המוני יהודים יתחילו לעלות לארץ-ישראל? אולם ריבונו של עולם מנהל את העולם, והוא אינו שואל אותנו. הוא עושה כרצונו. יש כאן רק רצון ה"; אנו רואים זאת. זה לא מעשה ה"? זה לא אמונה? ודאי שזהו מעשה ה", וצריך להאמין בכך. זה מראה עד כמה צריך לחזק את האמונה בערכי התורה, ולדעת שגם כלל ישראל וגם ארץ-ישראל הם חלק מהאמונה. צריך להאמין בערך של כלל ישראל, וצריך להאמין בערך של ארץ-ישראל, ובאחדות הקיימת ביניהם. צריך לדעת שהם לא ייתכנו זה בלא זה. זוהי תורה מיוחדת, וזהו יסוד של תורה. ואנו, בימים אלו במיוחד, צריכים לחזק אמונה זו. וב"יומא דריגלא" הזה, לחזק את האמונה בכלל ישראל ובארץ-ישראל. ב"יומא דריגלא" הזה, יכול כל מי שרוצה בכך, וכל מי שמסוגל לכך, להזדהות עם דרכו של הרב צבי יהודה זצ"ל. זהו יום שמסוגל לכך, וגם אחרי הרבה שנים – על אף שהוא נמצא כבר בעולם העליון – יש אפשרות להבין ולחדש בתורתו עוד הרבה יותר מאשר עד עכשיו. ייתכן שאחרי פטירתו ניתן להבין בתורתו פי שניים יותר מאשר בחייו. שתורתו לא תהיה מכוסה, וככל שנמשש בה יותר, נוכל למצוא בה כפליים תושיה.
צריכים אנו להיות כמסמרות נטועים. צריכים אנו לשמור לקיים ולחזק את התורה והתפילה. חייבים אנו להתחזק ולתקן את עצמנו על ידי עמלות בתורה בישיבה, ועל ידי הקפדה ודקדוק במצוות, בחומרות ובהידורים. צריכים אנו לדעת שיראת שמים קודמת לכל. הכול צריך להיות מתוך יראת שמים, ויראת השמים חייבת להיות מתחילה ועד סוף. רק מתוך כך ניתן להגיע לאמונה שלמה בתורה ובערכיה: בכלל ישראל, ובארץ-ישראל. אלו הן נקודות אחדות מתוך המעיין השופע בכל מקצועות התורה. זוהי התורה הנלמדת ובה אנו צריכים לדבוק. שמענו כאן הרבה יסודות, ונקוה שהדברים היוצאים מן הלב יכנסו ללב, ויום הזיכרון הזה, שהוא יום זכות ורצון, יהיה כפרה על נשמתו. וזכותו תגן עלינו ועל כל ישראל.
(מתוך החוברת יומא דריגלא- קובץ שיחות למרן רה"י הרב אברהם שפירא זצ"ל שנאמרו בי"ג באדר- בהוצאת מכון הרצי"ה)
