אחת הפרשות שתמיד הטרידו אותי הייתה פרשת יחס דוד לאבשלום. תמיד הפריע לי העובדה שלמרות כל מעשי אבשלום, דוד, לא רק שאוהב אותו כל כך אלא שהוא מניח לעובדה זאת לגרום לו לצוות את שרי הצבא לא להרוג את אבשלום, כאשר אבשלום, בנו המורד בו, בא להלחם נגדו. ולאחר מכן כאשר יואב הורג בכל זאת את אבשלום, הצער של דוד כל כך גדול. הרי אבשלום מרד בו ורצה להרוג אותו. מדוע הצער הכל כך גדול?
התשובה הפשוטה ביותר היא להגיד שדוד אוהב את אבשלום כמו שרק אב יכול לאהוב את בנו, ולמרות כל מעשי אבשלום דוד עדיין אוהב אהבה עזה את אבשלום, אהבת אב לבנו, כמו שמופיע, אמנם לפני תחילת המרד אך לאחר שאבשלום כבר הרג את אמנון, "ותכל דוד המלך לצאת אל אבשלום", "וחמידת נפשא דדוד".
אך עדיין לי זה לא מספיק, עדיין אבשלום הוא בן המורד באביו ועושה מעשים רעים נוספים כמו ביאתו על פילגשי אביו, האם דוד לא מבין שהוא צריך להענש ולמות.
התשובה, שתובא, היא תשובת הרלב"ג וכפי שיובא, לדעתי, היא גם כתובה בפירוש בפסוקים.
עלינו לעיין בפסוק אחר, גם הוא קשה, בפרשת המרד ודרכו אולי נבין את הצער הגדול של דוד על מות אבשלום.
כאשר דוד בורח מירושלים, מגיע לעומתו שמעי ומקלל אותו, אבישי מבקש מדוד רשות להורגו אך דוד אומר לו משפט כזה:
"ויאמר דוד אל אבישי ואל כל עבדיו, הנה בני אשר יצא ממעי מבקש את נפשי, ואף כי עתה בן הימיני, הניחו לו ויקלל, כי אמר לו ה'."
צריך להבין פסוק זה שלדעתי הוא המפתח להבנת יחסי דוד לאבשלום. מה אומר דוד לעבדיו, "אמר לו ה'", אין להעניש את שמעי כי ה' אמר לו, לא נראה להגיד ששמעי קיבל נבואה מה' לקלל את דוד, אם כן מה כוונת הפסוק? צריך להבין גם מהו הקל וחומר (אף כי=קל וחומר) בפסוק זה. אביא את הסברו של המצודות דוד שהוא בעצם פשט הפסוקים.
"הנה בני וגו' – ר"ל הלא בדרך הטבע שהבן חס על אביו והנכם רואים שהוא מבקש נפשי ומזה נראה שיד ה' עשתה זאת:
ואף כי עתה – ומכ"ש עתה שאני בורח ומעונה ושמעי הוא מבני הימיני אשר המה לי לאויבים שיותר המה מוכנים לעשות בי גזירתו של מקום בראותם קושי מזלי נרדף מבן בטני ולזה הניחו לו כי ה' אמר לו"
דוד אומר בקל וחומר הזה שלא יכול להיות, שבנו, שאמור לאהוב אותו, יעשה דבר כזה, אז מה יש להם נגד בן הימיני, שפחות אמור לאהוב אותו, שמקלל אותו, כנראה שה' אמר לו לקלל. ואם לגבי שמעי הדבר אמור הרי מהפסוק ברור, בקל וחומר, שגם אבשלום עושה זאת כי "ה' אמר לו".
ומה פרוש "כי אמר לו ה'", מסביר הרד"ק:
"כאילו אמר לו קלל את דוד כי הוא רצה בטלטולי זה או פירושו הוא העיר את רוחו לבזות אותי לעונש עוני"
"לעונש עווני" אלו לדעתי מלות המפתח. דוד מבין שה' גרם לשמעי לקלל אותו ולאבשלום למרוד בו, כעונש על עוונו.
עכשיו אפשר להבין מדוע דוד לא כועס ושונא את אבשלום.
כאשר אבשלום הורג את אמנון דוד לא מאשים את אבשלום, הוא שומע ברוחו את מילותיו שלו כתגובה על משל כבשת הרש, "ואת הכבשה ישלם ארבעתים".
כאשר אבשלום מורד בו הוא שומע את מילותיו של נתן "הנני מקים עליך רעה מביתך", כאשר אבשלום בא על פלגשי דוד, דוד שומע את המילים "ושכב עם נשיך לעיני השמש הזאת".
דוד איננו מאשים את אבשלום על מעשיו, דוד מאשים את עצמו, על חטאו עם בת שבע. ולכן הוא מצטער על אבשלום, כי הוא לא רואה את אבשלום כאשם אלא את עצמו, את דוד, בעצמו. וזהו פירוש המילים "כי אמר לו ה'", זוהי גזרת ה' על חטאי, זהו עונשי, לא שמעי ואבשלום אשמים, אלא אני בעצמי. ולכן צערו הגדול על אבשלום כי הוא מאשים את עצמו גם במות אבשלום עצמו, שגם הוא חלק מ "את הכבשה ישלם ארבעתים".
