יסודות היתר המכירה
א. מהו היתר המכירה
1. דעת המתירים
2. יחס הרב זצ"ל להיתר המכירה
3. הגבלות בהיתר המכירה
4. דעת האוסרים
ב. יסודות ההיתר
1. קדושת שביעית בפירות נכרים
2. שביעית בזמן הזה
3. לא תחנם
4. לסמוך על דעת יחיד
5. הקנין
6. האם יש הבדל בין זמן הרב זצ"ל לז
א. מהו היתר המכירה
1. דעת המתירים
ההיתר למכור קרקע לגוי נזכר לראשונה בתשובת שמן המור (סימן ד) והביאו
האדר"ת (נספח לשבת הארץ אות א). בשנת תרמ"ח התירו הגרי"א מקובנא והגר"ש
מוהליבר והרב שמואל זנוויל (רבה של וורשא) והישועות מלכו (יו"ד סימן סז)
וכתבו שימכור לגוי את השדה לשנתיים. ואחר כך התיר הגרנ"ה הלוי ע"פ
המהרי"ל דיסקין למכור אילנות ע"מ לקוץ. ואחר כך התיר הרב זצ"ל והנהיג גם
למכור לשנתיים וגם למכור ע"מ לקוץ .
המתירים נשענו על כמה יסודות:
א. שביעית בזמן הזה דרבנן.
ב. יש קנין לגוי להפקיע את קדושת הארץ ולכן אם מוכרים את השדה לגוי פקעה
קדושתה ומותר לעבוד בה.
ג. אין קדושה בפירות נכרים.
כתב הגרש"ז אוירבך זצ"ל (הקדמה למעדני ארץ) שלא היה שום ספק למתירים
שהמכירה חלה ואינה בטלה ולכן התירו סחורה בפירות ופטרו מביעור על-אף שהם
איסורי תורה . ומה שאסרו לעשות עבודות דאורייתא ע"י ישראל הוא משום
שעל-אף שהמכירה חלה אפשר שאינה מפקיעה את קדושת הארץ .
וכתב הרב זצ"ל (סוף המבוא לשבת הארץ):
"והמחמיר בזה יותר מן המידה … הריהו נוגע בנחלת ה"… אין מקום לערער
על דרך הוראה כזו".
2. יחס הרב זצ"ל להיתר המכירה
כתב הרב זצ"ל שאע"פ שמוכרים את השדות, מ"מ קדושת השביעית מתפשטת בשנה זו
ע"י אותם שלא מוכרים שדותיהם וכן ע"י העבודות שנאסרו גם למי שמוכר שדותיו
דהיינו עבודות דאורייתא ע"י ישראל וליטע נטיעות חדשות או גינות נוי. ומ"מ
אין לנו את המצוה כתיקונה ממש ולכן על אף שוודאי שהמכירה מועילה, מ"מ
הצטער הרב זצ"ל שאנו נאלצים בעל כורחנו להפקיע קדושת הארץ ולבטל את מצות
שביעית שהיינו רוצים לקיימה בשמחה, וכתב בכמה מקומות (משפט כהן סימן סג,
ובאגרות תקנה, תקכב. ועי" הקדמה למעדני ארץ) שאנו מצפים לזמן שנוכל לקיים
את המצוה כמאמרה. הרב זצ"ל הקפיד מאוד שלא יכריחו את הרוצים להחמיר לשמור
שמיטה שימכרו את השדה בעל כרחם (תחילת המבוא לשבת הארץ), ואף דאג למצוא
כסף למי שרוצה להחמיר (משפט כהן סימן סא) ועודד את הרוצים להחמיר (מבוא
לשבת הארץ בתחילה ובסוף). וכתב הרב זצ"ל (משפט כהן סימן פו) שלעצמו לא
הקל לסמוך על היתר המכירה אפילו לגבי איסור סחורה בפירות . ובסוף המבוא
לשבת הארץ כתב שבכל שמיטה יש להושיב ב"ד ולדון מחדש אם יש שעת הדחק גדולה
כל כך ומוכרחים להתיר .
3. הגבלות בהיתר המכירה
ישנם כמה הגבלות בהיתר המכירה:
א. להרחיב את הגידולים, דהיינו ליטע נטיעות חדשות – אסור (משפט כהן סימן נט, עא) .
ב. יש לאסור לעשות ע"י ישראל את כל ארבעת המלאכות שמהתורה: זריעה זמירה
קצירה ובצירה, וכן חרישה ונטיעה שיש אומרים שהם מהתורה. ובשעת הדחק יש
להתיר בחרישה שיש אומרים שהיא מדרבנן, ויש מקום להקל גם בקצירה שאינה
נוהגת בשדה של הגוי , וכן בזמירה שלנו שהיא שונה מזמירה של התורה (שם
סימן סז) וכן בנטיעה במקום דחק גדול יש מקום להקל (שם סימן עא). אבל
זריעה אסורה בכל אופן (שם סימן סז).
4. דעת האוסרים
היו רבים מגדולי ישראל שאסרו את המכירה. בזמן ההיתר הראשון של הגרי"א
מקובנא כתבו הגר"ד פרידמן מקארלין, הנצי"ב (שו"ת משיב דבר סימן נו) והבית
הלוי (ח"ג סימן א) תשובות לאסור את המכירה . ובזמן שהרב זצ"ל התיר, יצא
הרידב"ז ואסר לחלוטין את המכירה, ואחר כמה שנים אסר החזון איש את המכירה
וכתב על זה בספרו במקומות רבים.
החזון איש חלק כמעט על כל היסודות של היתר המכירה וכתב (שביעית כ,ז)
שלהלכה אין קנין לגוי להפקיע, וראיה לכך – שנוהגים להפריש תרו"מ בברכה
מתבואות גוי שמרחם ישראל ולכן יש קדושת שביעית בפירות נכרים, וגם לדעה
שיש קנין להפקיע הוא רק לענין קדושת הפירות אבל הקרקע נשארת בקדושתה ואי
אפשר להתיר את עבודת הקרקע (שביעית א,ג). ואע"פ שיש ראשונים הסוברים
שמותר לעבוד בשדה נכרי, אי אפשר לסמוך על דעת יחידים גם בשעת הדחק.
וכמו כן סובר החזון איש שיש איסור לא תחנם בכל מכירה.
אם נמכרה השדה ע"י שליח – בטלה המכירה דאין שליח לדבר עבירה ובטלה החלות
(שביעית כב, סנהדרין כז,ז). ואולם, אם נמכרה השדה שלא ע"י שליח משמע
בחזון איש שהמכירה חלה בדיעבד והפירות אינם אסורים משום שמור ונעבד, אבל
אין היתר לעשות עבודות קרקע ויש קדושת שביעית בפירות כדין פירות נכרים
(שביעית י,ו) .
ב. יסודות ההיתר
1. קדושת שביעית בפירות נכרים
נחלקו הבית יוסף (שו"ת אבקת רוכל סימן כב-כג. הובא בשו"ת מהרי"ט ח"א סימן
מב) והמבי"ט (ח"א סימן כא) והמהרי"ט (ח"א סימן מג) האם יש קדושת שביעית
בפירות נכרים. הב"י סובר שאין קדושת שביעית בפירות נכרים וכתב לזה שלשה
טעמים:
א. גם לדעת הרמב"ם שאין קנין לגוי להפקיע – היינו שאם חזר ישראל וקנה את
השדה ממנו חייבת בתרו"מ ולא הוי כיבוש יחיד, אבל כל זמן שהשדה ביד הגוי
פטורה מתרו"מ ואין קדושת שביעית על הפירות .
ב. בזמן הזה ששביעית מדרבנן יש קנין לגוי להפקיע.
ג. דרשו חז"ל בתורת כהנים: "והיתה שבת הארץ לכם לאכלה" – לכם ולא לאחרים,
דהיינו לנכרים. ופירוש הדרשה הוא שכשהשדה של גוי אין קדושת שביעית
בפירותיה.
המבי"ט ומהרי"ט נחלקו על הב"י, וסוברים שיש קדושת שביעית בפירות נכרים:
א. גם בזמן שהקרקע ביד גוי אין קנין לגוי להפקיע.
ב. גם בזמן הזה קדושת הארץ היא מהתורה שהרי קדושה שניה לא בטלה, ומה
ששביעית דרבנן הוא רק משום שאין כל יושביה עליה. לכן אי אפשר להפקיע את
הקדושה, ואינו דומה לסוריא שקדושתה מדרבנן בעלמא.
ג. דרשת התורת כהנים "לכם ולא לאחרים" כוונתה לאסור להאכיל לגוי את
הפירות, ולא לומר שכשהשדה של גוי אין קדושת שביעית בפירותיה.
הפאת השולחן פסק כהב"י שאין קדושת שביעית בפירות נכרים מטעם שיש קנין
להפקיע בזמן הזה ומדרשת התורת כהנים. וכך פסק הרב זצ"ל בשבת הארץ (ד,כט)
וכן פסק הגרש"ז אוירבך במעדני ארץ (סימן ט). לעומת זאת החזון איש (שביעית
כ,ז) פסק כמבי"ט והמהרי"ט, שיש קדושת שביעית בפירות נכרים.
בספר חרדים ובשל"ה כתבו שהב"י חזר בו בסוף ימיו והורה לנהוג קדושת שביעית
בפירות נכרים. והמהרי"ט (שם) אף כתב שהכריחו לב"י לנהוג כהמבי"ט ונהג כך
למעשה בסוף ימיו. ומאידך באבקת רוכל (שם) ישנה תשובה מסוף ימיו של הב"י
שהורה שלא לנהוג קדושת שביעית בפירות נכרים וכתב החיד"א בברכ"י שתשובה זו
מקויימת ממהר"מ גלנטי ואינה מזוייפת. ובשו"ת מהרשד"ם (יו"ד סימן קצב) כתב
שהב"י החרים שלא לנהוג קדושת שביעית בפירות נכרים. וכתב החזון איש שאפשר
שבסוף ימיו חזר בו הב"י או שהכריעו ע"פ הרוב שלא כדעתו, וגם אם לא נאמר
כך מ"מ לאחר מותו נקבע המנהג כהמבי"ט [כמ"ש גם הברכ"י] ובטל החרם. וע"ע
בארץ חמדה (ח"א נוספות לשער ב אות ב) שדחה לדברי החזון איש.
ישנן מחלוקות נוספות המסתעפות מהמחלוקת הנ"ל בין הב"י למבי"ט והמהרי"ט
לגבי קדושת שביעית בפירות נכרים :
א. פטור מתרו"מ בפירות שביעית: לב"י הוא מחמת ההפקר, ולמבי"ט ומהרי"ט הוא
משום שיש קדושת שביעית על הפירות גם במקום שאינם הפקר כגון בפירות גוי .
ב. חלות ההפקר: לדעת הב"י בעל השדה צריך להפקיר את הפירות, ולדעת המבי"ט
והמהרי"ט ההפקר חל ממילא .
ג. הפקר בשדה גוי: לדעת הב"י גם אם נאמר שהתורה הפקיעה את השדה, בשל גוי
לא הפקירה התורה, ולדעת המבי"ט והמהרי"ט גם בשל גוי אפשר שהפקירה התורה .
ד. ביעור: לדעת הב"י ביעור אינו דין ממון אלא איסור ולכן אם יש קדושת
שביעית בשל גוי יש גם חיוב ביעור, ולדעת המבי"ט ביעור הוא חיוב ממון
שנובע מחיוב ההפקר שעל בעל הקרקע, ולכן הקונה מגוי שאין עליו חיוב ממון
להפקיר שדהו אין עליו חיוב ביעור. וכל זה לדעת הרמב"ן והר"ש שביעור הוא
הפקר, אבל לדעת הרמב"ם והראב"ד שביעור הוא שריפה גם הקונה מגוי חייב
בביעור ואינו דין ממון .
לעניין להתיר עבודה בשדה: הטעם הראשון והשלישי שכתב הב"י אינם שייכים לזה
משום שנאמרו רק לגבי אכילת הפירות ואין ללמוד מהם להתיר גם עבודת קרקע.
אבל הטעם השני שהואיל וכיום קדושת הארץ דרבנן יש קנין לגוי להפקיע,
לכאורה שייך גם לגבי היתר עבודה בשדה.
ובדבר זה נחלקו הפוסקים: הרב זצ"ל במשפט כהן ובשבת הארץ (ח,ח ובמבוא) כתב
שכיון שקדושת הארץ מדרבנן פוקעת ע"י מכירה לגוי. אבל החזון איש (שביעית
א,ג; כ,ז) כתב שגם אם לענין הפירות יש קנין לגוי להפקיע מ"מ הארץ נשארת
בקדושתה ולכן יש בה איסור ערלה וכלאים ואין היתר לעבוד בה. ודעת התורת
יהונתן (פרק ד אות מב-מד) היא להיפך מהחזון איש שכתב שגם למ"ד שאין קנין
לגוי להפקיע את קדושת הפירות מ"מ לענין עבודת הקרקע כל זמן שהארץ ביד
הנכרי אין איסור.
ובספר התרומה כתב שלמ"ד ששביעית בזמן הזה דרבנן יש קנין להפקיע גם לענין
להתיר עבודה בקרקע והביאו בביאור הגר"א (סימן שלא סק"ו וסקכ"ה). וכך כתב
רש"י (סנהדרין כו) וכן הוא לחד תירוצא בתוס" (שם), וגם המאירי (שם) הסתפק
בזה .
2. שביעית בזמן הזה
דעת הפוסקים
ישנן שתי סיבות לומר ששביעית בזמן הזה דרבנן:
א. יש אומרים שקדושה שניה פקעה בזמן החורבן, ולפ"ז שביעית בזמן הזה דרבנן
משום שבטלה קדושת הארץ.
ב. הלכה כרבי (מו"ק ג: גיטין לו.) שכדי ששביעית תהיה נוהגת מהתורה צריך
שיהיה היובל נוהג, ויובל נוהג רק בזמן שכל יושביה עליה ולכן שביעית אינו
נוהג בזמן הזה מהתורה אלא מדרבנן.
כטעם הראשון נראה מדברי המיוחס לרש"י (מו"ק ג:), [אמנם הוא הזכיר גם את
הטעם השני דלקמן והאריכו המפרשים בדבריו].
וכטעם השני דעת רוב הפוסקים שכך פסק הרמב"ם, וכ"כ הר"ן (ע"ז ט:) ומהר"י
קורקוס (הלכות שמיטה ויובל ט,ב) וספר התרומה (שער מה) בדעתו. וכך הבינו
ברמב"ם הפאת השולחן (כג,כג) והצל"ח (ברכות לו) והישועות מלכו (יו"ד סימן
סז) והגר"ח הלוי (בחדושיו על הרמב"ם הלכות שמיטה ויובל יב טז) והרב זצ"ל
(מבוא לשבת הארץ ה) והחזון איש (ג,ז-ח). ואמנם יש שהבינו ברמב"ם ששביעית
בזמן הזה היא מהתורה, ורק שמיטת כספים היא מדרבנן בזמן הזה. כך הבינו
הרדב"ז (הלכות שמיטה ויובל ד,כט) והנצי"ב (משיב דבר סימן נו) והאור שמח
(הלכות שמיטה ויובל ב,א). ובכסף משנה יש סתירה בזה (עי" הלכות שמיטה
ויובל פרק ד, הלכות כה, כט).
ולמעשה דעת רוב הראשונים והאחרונים ששביעית בזמן הזה מדרבנן, וכ"כ העיטור
והיראים והסמ"ג והרשב"א והתשב"ץ, וכך דעת מהרלב"ח ומהרשד"ם והמבי"ט
ומהרי"ט והב"ח ואבני נזר ושמן המור ושאילת דוד והרב זצ"ל (מבוא לשבת
הארץ, משפט כהן סימן נח) והחזון איש (ג,ח; יח,ד; כג,ד) ועוד אחרונים.
ולעומתם הנצי"ב ובית הלוי (שם) פסקו ששביעית בזמן הזה מהתורה .
דעת בעל המאור והראב"ד (גיטין שם) שרק בזמן שהיה ב"ד שיקדש שנים וימנה
שמיטין היתה נוהגת שביעית אבל בזמן הזה אינה נוהגת אפילו מדרבנן . וכתב
הרב זצ"ל (שבת הארץ ד,כה) שהיא דעת יחידים, וגם לדעה זו קבלו עליהם יושבי
הארץ לנהוג שביעית.
נמצא שישנן שלוש דעות לגבי שביעית בזמן הזה:
א. יש אומרים ששביעית בזמן הזה מהתורה.
ב. יש אומרים ששביעית בזמן הזה מדרבנן משום שבטלה קדושת הארץ או שאין כל
יושביה עליה.
ג. יש אומרים ששביעית בזמן הזה היא מדת חסידות.
קדושת הארץ כשהשביעית מדרבנן
כאמור, דעת רוב הפוסקים ששביעית בזמן הזה דרבנן משום שאין כל יושביה
עליה. ולטעם זה לכאורה קדושת הארץ נשארה מהתורה אלא שמצות שביעית אינה
נוהגת מהתורה משום שאין כל יושביה עליה, וכך הבינו הבית הלוי והחזון איש.
ולפ"ז יש מקום לומר שעל-אף שבסוריא יש קנין להפקיע שאני התם שעיקר הקדושה
היא מדרבנן, אבל בארץ שהקדושה היא מהתורה אין קנין להפקיע על-אף שמצות
שביעית היא מדרבנן, וכמ"ש המעדני ארץ. ומ"מ בספר התרומה כתב שאפשר שיש
קנין להפקיע, והטעם הוא שאע"פ שהקדושה היא מהתורה כיון שמצות שביעית היא
דרבנן לא חייבו בשל גוי .
אמנם הרב זצ"ל במבוא לשבת הארץ (ה-ח, יא-יב) כתב שכיון שבזמן הזה אין כל
יושביה עליה, ולדעת רש"י והרמב"ם גם בבית שני כשקדשו קדושה שניה לא היו
כל יושביה עליה, א"כ מעיקרא הקדושה השניה לא היתה לענין שביעית ויובל ,
ועל-אף שקדושה זו היא מהתורה לענין ערלה וכלאים מ"מ לענין שביעית ויובל
היא מדרבנן, שקדושת הארץ היא לענין המצות התלויות בה וכשאין נוהגת מצוה
מסויימת, גם אם זה מפני סיבה חיצונית, נחשב שאין הארץ קדושה לגבי מצוה זו
. ולפ"ז דין ארץ ישראל בזמן הזה כסוריא ממש ופשוט שמהני קנין להפקיע.
לעומת זאת, דעת הבית הלוי והחזון איש היא שהקדושה אינה תלויה במצות אלא
היא מהתורה ממש ורק חיובי המצות הם מדרבנן.
3. "לא תחנם"
דעת הרב זצ"ל היא שאין איסור לא תחנם מכמה סיבות. יש לציין שלפחות על חלק
מהסיבות, ואפשר שאף על כולן, אין לסמוך בפני עצמן ורק משום ששייכות כל
הסיבות יחד והוי שעת הדחק התיר הרב זצ"ל לסמוך על דעות יחיד.
סיבות היתר ב"לא תחנם"
הסיבות שאין איסור לא תחנם הן:
א. דעת החינוך בשם הרמב"ן, שכשהמכירה היא לזמן אין איסור לא תחנם (משפט
כהן סימן ס, סא, סג) .
ב. דעת הכפתור ופרח (פ"י) ו"הלכות ארץ ישראל" (המיוחס לטור) שמותר למכור
במקום אונס עניות שאם לא ימכור יפסיד (משפט כהן שם) .
ג. יש מקום לומר שהאיסור הוא בעצם זה שגורם לגוי לחנות בארץ וכך משמע
מלשון הרמב"ם (הלכות ע"ז יד), ולכן אם כבר יש לו חלק בקרקע מותר (מבוא
לשבת הארץ יב בשם הרב זלמן ש"ך, משפט כהן סימן סח ).
ד. אפשר שבזמן הזה שבטלה קדושת הארץ אין איסור לא תחנם ואיסור זה תלוי
בקדושת הארץ (מבוא לשבת הארץ יב, משפט כהן סימן נח).
ה. אם נעשה הדבר לטובת ישראל, כדי לחזק את אחיזת ישראל בארץ, יש להתיר
(משפט כהן סימן נח, סא) .
ו. יש את ההיתר של ארנונא – שכיון שהקרקעות ברשות המלך הגוי נחשבות
הקרקעות שלו כמ"ש בהלכות ארץ ישראל (משפט כהן סימן ס) .
ז. אפשר לסמוך על הדעה שלגוי שאינו עובד ע"ז מותר למכור כדלקמן.
ולעומת זאת החזון איש (כד,א-ד) סובר, שגם במכירה לזמן יש איסור לא תחנם,
וגם כשיש לו כבר חלק בקרקע והמכירה אינה גורמת לו להיאחז בארץ, ואיסור זה
אינו תלוי בקדושת הארץ, ונוהג גם בזמן הזה, וגם שהדבר נעשה כדי לחזק
אחיזת ישראל בארץ.
ויסוד דעת החזון איש הוא שיש איסור בעצם זה שנותן לגוי חלק בארץ, ואין
לנו ללכת אחר טעם המצוה ולכן אין לדון בסברות להקל. ודעת הרב זצ"ל היא
שאפשר שגדר האיסור הוא בזה שגורם לו להיאחז בארץ ואינו טעם המצוה אלא
הגדרת המצוה, ולכן אם יש לו כבר חלק בארץ מותר. כמו כן אפשר שגדר האיסור
הוא כדי לחזק אחיזת ישראל בארץ ולכן אם נעשה הדבר כדי לחזק אחיזת ישראל
בארץ מותר .
גר תושב בזמן הזה
כתב החזון איש (כד,ב-ד) שלגר תושב אין איסור לא תחנם, ומ"מ צריך לקבל ז"
מצוות בפני ב"ד משום שבלא"ה חוששים שיחזור בו ואין מקבלים גר תושב בזמן
הזה. ולדעת הרמב"ם גם לגבי ישוב הארץ לא מקבלים בזמן הזה, ולדעת ראב"ד
ולריטב"א מקבלים ומ"מ צריך קבלה. וגם לדעת הראב"ד צריך שיקבל ז" מצוות
משום שהתורה ציותה בהם ולא משום שסובר שטוב לעשות כך שאז אסור לו לישב
בארץ שמא יקלקל אותנו בכפירתו. נמצא שכיום אי אפשר למכור לישמעאלי כיון
שאינו מאמין בתורה, ועוד שלא קיבל בפני ב"ד ז" מצוות.
ודעת הרב זצ"ל (משפט כהן סימן ס) שא"צ שיקבל מכח התורה וגם אם מקיים ז"
מצוות משכלו הוי גר תושב ואין בו איסור לא תחנם .
ולעניין קבלה בבי"ד – הטעם כדי שיתפרסם הדבר ולכן אם אומה שלימה נוהגת כך
א"צ ב"ד, ולכן לדעת הראב"ד (שמקבלים גר תושב גם בזמן הזה לענין ישוב
הארץ) מותר למכור כיום לישמעאלי (משפט כהן סימן סא). ועוד שלענין ישיבת
הארץ א"צ קבלה בב"ד וסגי בזה כשברור לנו ששומר ז" מצוות גם כשאינו אומה
שלימה (משפט כהן סימן נח).
ועוד שיש הסוברים שסגי בזה שאינו עובד ע"ז ובזה לחוד הוי גר תושב וא"צ
שישמור ז" מצוות ולפ"ז פשוט שאין איסור כלל (משפט כהן סימן סא, סג).
4. לסמוך על דעת יחיד
דעת הט"ז (יו"ד רצג,ג) שגם באיסור תורה אפשר לסמוך על דעת יחיד בשעת
הדחק. ודעת הש"ך (יו"ד רמא) שרק באיסור דרבנן סומכים על דעת יחיד בשעת
הדחק. וכתב עוד הש"ך שאם יש עוד צדדים להתיר או שיש עוד פוסקים כדברי
היחיד על אף שאינם רוב, אפשר לסמוך על כך גם באיסור תורה בשעת הדחק.
ומטעם זה פסק הרב זצ"ל (מבוא לשבת הארץ י, משפט כהן סימן סג, פא) לסמוך
על דעת יחיד בשעת הדחק .
ולעומת זאת, דעת החזון איש (כג,ד) היא שרק במקום שהגמרא אמרה במפורש שלא
איתמר הלכתא ואין הכרע בדבר אז אפשר להקל בשעת הדחק, אבל במקום שיש יחיד
נגד רבים אסור להקל אפילו באיסור דרבנן, וכ"ש במקום שהוכרע ע"י חכמי הדור
שאחר כך שהלכה כרבים שבדור הקודם. ובין אם ההכרעה היא מסברא ובין אם היא
משום שפסקו כרבים אסור להקל .
ואף אם אינו יחיד ממש אלא כמה פוסקים שפסקו כך, אם רוב רובם של הפוסקים
הכריעו אחרת סובר החזון איש שאין לסמוך על דעות אלו במקום שהוכרע אחרת.
המעיין בתשובות על ההיתר מכירה יראה שביסוד זה תלויים הרבה מחלוקות, שהרב
זצ"ל ועוד פוסקים נקטו בשעת הדחק כדברי היחיד, והמחמירים סברו שיש ללכת
אחר הסברא ואין להתחשב בדעות יחידים. וכך כתב הרב זצ"ל לרידב"ז בתשובה
(משפט כהן סימן סג): "נמשך הדר"ג לשיטתו שניזיל דוקא לחומרא בזה". (וע"ע
אגרות ראיה תקכב, תקנה).
כתב החזון איש (כג,ה) שאין הלכה דווקא כרמב"ם במצוות התלויות בארץ, וראיה
שלא פסקו כדעתו לגבי ביעור ונוהגים שביעור הוא הפקר ולא שריפה, וכן
במקרים רבים נוספים. וכך מוכח משאר הפוסקים שבמקומות רבים לא פסקו
כהרמב"ם. בספר מאמר מרדכי (לגר"מ אליהו סימן טז עמ" תצא) כתב שיש לפסוק
כהרמב"ם במצוות התלויות בארץ ולכן ירק הנלקט בשביעית אסור (עמ" תקה).
ובקובץ "קדושת שביעית" כתב בשם הגרב"צ
ללכת אחר פסקי הרמב"ם כיון שקבלו את דעתו ולכן יש איסור ספיחין בירק
הנלקט בשביעית.
גדר שעת הדחק שהרב זצ"ל התיר מחמתה למכור את השדה הוא משום שהיתה נפגעת
פרנסת בעלי הקרקעות ולא היו יכולים לעבוד במסחרם. וכך כתב במבוא לשבת
הארץ (י) ובשבת הארץ (ח,ה), "וכיון שההפסד גדול" וכו", ולא התיר אלא משום
שאם לא תיעשה המכירה יבטל הישוב לגמרי, וגם במקום שלא יבטל לגמרי אם יש
הפסד גדול מותר וכמו שהביא (מבוא לשבת הארץ שם) ראיה מהט"ז שהתיר משום
חסרון השכר. ומה שהזכיר הרב זצ"ל במקומות מסוימים את חורבן הישוב (מבוא
לשבת הארץ טו ועוד) היינו שכשבא לחלוק על המחמירים אמר שבמציאות שהיתה אז
אם היו מחמירים היה נחרב הישוב וודאי שאין מקום להחמיר, אבל גם לולי שהיה
נחרב הישוב אם היה הפסד גדול היה אפשר להקל כמבואר בדברי הרב זצ"ל בכמה
מקומות. וראה בסוף המבוא שכתב:
"אין מקום לערער על דרך הוראה כזו במקום דחק שנוגע להפסד של רבים אפילו
אם לא היה נוגע לישיבת ארץ ישראל וק"ו שהדבר נוגע ליסוד חיי נפש של ישיבת
ארץ ישראל…" .
וע" בשו"ת בנין אב (ח"ד סימן סב) שבירר מהמומחים מה המצב בזמן הזה.
5. הקנין
גמירות דעת
א. ישנה בעיה שלכאורה אין גמירות דעת לקנין כיון שברור שבמציאות לא יבא
הגוי ויקח את השדה ולא סמכא דעתיה . ומ"מ הקנין מועיל כיון שאין סיבה
לומר שאין רצונו שיחול הקנין ועל-אף שבפועל לא יקח את השדה אפשר דניחא
ליה שיחול הקנין ותהיה השדה קנויה לו, וכל עוד אין אנן סהדי שאינו רוצה
בזה חל הקנין. וכך נוהגים במכירת חמץ ובכור. וכך כתב הרב זצ"ל במבוא לשבת
הארץ (יג) שמסתמא סמכא דעתיה וחל הקנין .
ונראה לבאר שישנם שני אופנים במקום שלא מקיים את הקנין:
א. ברור גם למוכר וגם לקונה שהקונה לא יבא לקחת את השדה, אבל אם ירצה
הקונה לקחת את השדה יתן לו המוכר רשות לכך. באופן זה חל הקנין כיון שרצון
שניהם שיחול הקנין, וכך מבואר בשו"ע להדיא (או"ח תמח,ג) לגבי מכירת חמץ
שגם כשברור שהגוי לא יקח החמץ הוי מכירה .
ב. אם ירצה לקחת את השדה לא יתן לו המוכר. באופן זה אפשר שלא חל הקנין
כלל כיון שאי אפשר לקיים אותו במציאות. ומ"מ גם באופן זה יש מקום לומר
שהקנין חל כיון שרצון שניהם שיחול הקנין ותעבור השדה לרשות הלוקח, ומה
שלא נותן לו לבא לשדהו הוא מילתא אחריתא ונעשה גזלן בכך אבל הקנין חל.
וכך משמע במשנה ברורה (תמח,יב) שכתב שגם במקום שנותן מסגר על החדר לאחר
שמכר את החמץ המכירה אינה בטלה, ובשעה"צ (כח) כתב שיש מתירים לעשות כך
לכתחילה ונחלק עליהם .
ב. ישנה סברא נוספת שנזכרה בדברי הרב זצ"ל (מבוא לשבת הארץ יג) ובמעדני
ארץ (סימן יח אות יד) שבמכירה לזמן שהיא כמו שכירות אין צורך בסמכא דעתיה
וכיון שעשה מעשה קנין הקנין חל .
ג. ה"מעדני ארץ" (שם) כתב עוד שכיון שנעשה הקנין בבי"ד חל הקנין אע"פ שלא
סמכא דעתיה כיון שנעשה מעשה קנין. וביאור דבריו הוא שרק בתנאים וכדומה
אמרינן שאם יש אנן סהדי שלא היה מקנה באופן מסויים לא הוי דברים שבלב
והקנין בטל, כגון במקנה נכסיו ושמע שיש לו בן שחוזר כיון שברור שלא היה
נותן כל נכסיו לאחר אם היה יודע שיש לו בן, אבל כשלא מתנה תנאי אלא עושה
קנין גמור ולא סמכא דעתיה בקנין – בזה אין לו דעת המנוגדת לקנין ואינו
מחליט ממש שלא להקנות אלא שלא ברור לו שחל הקנין ויש חסרון בגמירות הדעת
, וכיון שעשה מעשה קנין בב"ד אין לו כח לבטל מעשה זה, ובפרט שליבו סותר
לגמרי את הקנין ולא עושה תנאי חיצוני ולכן אין לו כח לבטל את הקנין. ועוד
שכיון שנעשה בב"ד מסתמא סמכא דעתיה .
חסרון רצון
כל הענין של הגמירות דעת אינו שייך לחסרון רצון, דהיינו: ודאי לנו שגם
המוכר וגם הקונה רוצים שתחול המכירה – וכמ"ש הרב זצ"ל שרצון המוכר בזה
כדי לינצל מאיסור שביעית – אלא שעל אף רצונם בזה מ"מ אם לא ברור לשניהם
שהקנין יתבצע בפועל יש מקום לומר שהקנין לא חל כיון שדעתם אינה סומכת
שיחול הקנין ולא ברור להם שהקנין יתבצע, ולכן הקנין אינו חל לולא הסברות
דלעיל. ולכן גם לאחר שנתברר שאין חסרון של "סמכא דעתיה" מ"מ צריך שירצו
שניהם בקנין ואפילו כשיש לנו ספק אם רוצים בקנין הוי דברים שבלב ואינם
דברים ולכן חל הקנין גם לצד שאינם רוצים בו. אבל אם אנן סהדי שאינם רוצים
בקנין בטל הקנין משום חסרון רצון ולא משום דלא סמכא דעתיה.
הערמה
ישנה בעיה נוספת והיא הערמה, דהיינו שגם אם נאמר שיש גמירות דעת וחל
הקנין מ"מ יש אסור לעשות באופן של הערמה . וכתב הרב זצ"ל (מבוא לשבת הארץ
יג) שבגמרא רואים שיש מקומות שאסרו להערים ויש מקומות שהתירו להערים,
והכל תלוי לפי גודל הדחק ובמקום צורך גדול מותר להערים אפילו באיסורי
תורה. ועוד שבירושלמי נחלקו אם מותר להערים ובמידי דרבנן יש להקל , וכמו
במכירת חמץ ובכור והיתר עיסקא שסומכים על הערמה. ועוד שבשביעית בזמן הזה
שהיא לזכר בעלמא י"ל שגם כשמערים עושה זכר לשביעית ומותר.
דינא דמלכותא
כתב הרב זצ"ל (משפט כהן סימן ע) שאע"פ שלפי דינא דמלכותא המכירה אינה
קיימת כיון שלא נרשמה בערכאות והחוק הוא שצריך שתהיה המכירה רשומה
בערכאות, מ"מ כיון שנעשה קנין המועיל לפי דין תורה חל הקנין. ועוד
שבמכירה שנעשית לצרכי הדת מסתבר שאין מקפידים שלא ירשם בערכאות ולכן הוי
מכירה . ובמעדני ארץ (סימן יח-כ) האריך בזה ומסיק ג"כ שגם במקרה שלא נכתב
בערכאות הוי מכירה.
אבל החזון איש (סנהדרין כז,ז) כתב שכשמוכר לגוי אם לא נמכר בערכאות אינה מכירה. .
מכירה לזמן
בשטר המכירה עשו מכירה לזמן ומכרו השדה לשנתיים. ויש בזה יתרון, שיש
אומרים שאין בזה איסור לא תחנם ויש יותר גמירות דעת (משפט כהן סימן סג,
סו). ומ"מ גם במכירה זו סמכו שמופקעת קדושת הארץ, שמכירה לזמן אינה
שכירות אלא קנין הגוף גמור (קצה"ח) ובפרט אם מפרשים כך להדיא (משפט כהן
סימן ס, סה) .
ולעומת זאת דעת החזון איש (כא,ח. וע"ע בדבריו כג,ד) היא שמכירה לזמן היא
כשכירות ואינה מפקעת קדושת הארץ, וגם בה יש איסור לא תחנם.
הגרנ"ה הלוי מכר את האילנות עם הקרקע בשיעור יניקה ע"מ לקוץ האילנות עם
הקרקע, ולהיתר זה הסכימו המהרי"ל דיסקין והגר"ש סלנט . ובזה יש סברא שאין
איסור לא תחנם כיון שלא מוכר את גוף הקרקע , ויש יותר מקום לומר שמכירה
זו מפקעת קדושת הארץ כיון שמוכר לעולם ולא לזמן, ואע"פ שהעץ מחובר לקרקע
ויונק ממנה אינו דומה לעציץ נקוב שהוא אינו קרקע ממש ולכן בטל לקרקע
עולם, אבל במוכר על מנת לקוץ גם האילנות עצמם נמצאים בגוף הקרקע ואין
לקרקע עולם מעליותא על הקרקע של האילנות ולכן האילנות אינם בטלים אליה.
אולם יש יותר הערמה במכירה כזו כיון שברור שהגוי לא יקוץ את האילנות ולא
יקח את השדה ואיך מועיל קנין לעולם, ובשלמא קנין לזמן יש לומר שמועיל
ורצונו שלזמן מסוים תהיה השדה שלו, אבל במוכר ע"מ לקוץ ואינו קוצץ הוי
הערמה מוכחת .
ולעומת זאת דעת החזון איש (כא,ט) היא שכיון שהעצים יונקים מקרקע עולם יש
בזה קדושת הארץ ונוהגת קדושת שביעית . וכמו כן אפשר שיש איסור למכור ע"מ
לחפור בורות שיחין ומערות כמבואר בגמ" בגיטין. ואפשר שאסרו גם משום ישוב
ארץ ישראל.
6. האם יש הבדל בין ימי הרב זצ"ל לזמננו
יש שכתבו שגם לדעת הרב זצ"ל שהתיר למכור את השדה, בזמן הזה אין להתיר מכמה סיבות:
א. הרב זצ"ל הסתמך על הסברא שאין לא תחנם במי שאינו עובד ע"ז על-אף שאינו
גר תושב גמור כיון שלא קיבל ז" מצוות בבי"ד (משפט כהן סימן סא, סג). אבל
כיום התברר ע"פ דפוסים ישנים ברמב"ם שגם במי שאינו עובד ע"ז יש איסור.
וגם מה שהביא הרב זצ"ל בשם הב"ח להתיר בגוי שאינו עובד ע"ז, התברר ע"פ
דפוסים ישנים שהגרסא הנכונה היא שיש איסור גם באינו עובד ע"ז.
ויש לדחות שאע"פ שכך אכן דעת הרמב"ם והב"ח, מ"מ דעת הרשב"א (סי" ח)
והמאירי שאין איסור באינו עובד ע"ז. ועוד שהרב זצ"ל כתב סברא זו רק כסניף
[וגם הגרצ"פ פראנק הזכירה בשם המזבח אדמה בתור סניף] וברוב המקומות לא
הזכיר סברא זו אלא הסתמך על שאר הטעמים שאין איסור לא תחנם (עי" לעיל
באריכות). וכן על מש"כ במשפט כהן (סימן נח) שלענין ישיבת הארץ, גם ללא
קבלה בב"ד אם שומר ז" מצוות הוי גר תושב ואין בו איסור של לא תחנם, סברא
זו הוא צירוף בעלמא כמ"ש במשפט כהן (סוף סימן נח).
ב. הרב זצ"ל כתב (קו"א לשבת הארץ כ, מבוא לשבת הארץ יד) שהטעם שלא התירו
למכור בזמן חז"ל הוא משום שאז היו רוב השדות של ישראל ופירות נכרים היו
אסורים אטו פירות של ישראל. ולפ"ז כיום שרוב השדות הם של ישראל גם פירות
נכרים אסורים ובטל ההיתר.
ויש לדחות שעיקר טעם החילוק בין זמנם לזמננו אינו מסיבה זו, שהיא סברא
מחודשת, אלא משום שבזמנם לא היה כל כך צורך להיתר משום שלא היתה שעת
הדחק, וכן לא היה ספק ב
הארץ (יד) ולטעמים אלו יש להתיר גם בזמן הזה. ועוד שדברי הרב זצ"ל שיש
איסור בפירות נכרים בזמן שרוב השדות של ישראל, הוא לדעת האומרים שיש
קדושת שביעית בפירות נכרים, אבל לדעות שאין קדושת בפירות נכרים יש להתיר
גם כשרוב השדות של ישראל וכ"מ מדבריו בקו"א לשבת הארץ שם.
ג. כיום שיש הרבה שדות של ישראל וצריך למכור את כולם ודאי שאין גמירות
דעת שאי אפשר למכור את כל המדינה לגוי ופשוט שלא סמכא דעתיה והמכירה בטלה
.
והנה כיום מנהל מקרקעי ישראל מחכיר את השדות לזמן של 49 שנים ולכן נוהגים
כיום שקונים את השדות גם מבעלי הקרקעות (החוכרים) וגם ממנהל מקרקעי ישראל
. ולענין הקנין שקונים מבעלי השדות אין חשש כיון שכל אחד מוכר רק את
הקרקע שלו ואין לו ענין אם שאר הקרקעות של המדינה ומדוע נאמר שאין לו
גמירות דעת . והשאלה נשארת על מנהל מקרקעי ישראל שכל הקרקעות שלו ומוכר
את הכל כאחד, ולכאורה אין לו גמירות דעת.
והנה אפשר שגדר החכירה לארבעים ותשע שנה היא קנין הגוף, וכמו דין מוכר
לזמן שיש לו קנין הגוף כמ"ש הקצה"ח, וא"כ יש קנין הגוף לחוכרים ומכירתם
מספיקה וא"צ כלל למכירת מנהל מקרקעי ישראל, ורק אם נאמר שאין לחוכרים
קנין הגוף אז מכירתם מועלת רק לענין קנין פירות. ויש אומרים שמכירה כזו
תועיל שלא יהיה איסור סחורה וביעור בפירות כדין פירות נכרי אבל לא להתיר
עבודה בשדות ע"י ישראל אא"כ נכרים יעבדו בשליחות הקונה הגוי. ומ"מ גם לצד
זה יש לומר שמכירת מנהל המקרקעים מועלת משום שהשדות אינם כל קרקעות
המדינה אלא חלק קטן מאוד מהמדינה ושייך לומר שיהיה על זה גמירות דעת.
ועוד שאם נאמר שמועלת גמירות דעת שיחול הקנין על-אף שבפועל לא יתן לקונה
את הקרקע (ע" במש"כ לעיל), לפ"ז אין סברא לומר שלא תהיה גמירות דעת גם
כשמוכרים את כל הקרקעות כיון שבפועל לא יתנו לקונים את הקרקע .
ד. בזמן הרב זצ"ל היה את ההיתר של ארנונא שהקרקעות היו שייכות למלך הגוי
(הטורקים והבריטים) והיו חכורות לישראל ולכן נחשבו לקרקע של גוי שלא נוהג
בה שביעית כמ"ש הלכות ארץ ישראל והרב זצ"ל הזכיר סברא זו (באגרותיו ח"א
עמ" שמט, שסב, ובמשפט כהן עמ" קכז). אבל כיום השלטון הוא של ישראל ויש
איסור שביעית על הקרקע .
ויש לדחות שפשוט שעיקר ההיתר של הרב זצ"ל לא היה משום ארנונא וברוב
המקומות לא הזכיר סברא זו וגם במקומות שהזכירה הוא לצירוף בעלמא כמבואר
בדבריו שם אבל לא זהו עיקר טעמו של הרב זצ"ל שהתיר. ובמפורש כתב במבוא
לשבת הארץ (יא) שאין לסמוך על היתר ארנונא. ומה שהתיר אינו משום סברא זו.
ה. בזמן הרב זצ"ל כל הישוב היה נחרב אם לא היו מוכרים את השדות אבל כיום
המדינה יכולה להתקיים ללא חקלאות.
ויש לדחות שעיקר הטעם להתיר משום שעת הדחק אינו משום שהישוב יחרב אלא
שהרבה אנשים יאבדו את פרנסתם וזה מספיק ליחשב שעת הדחק, וכ"כ הרב זצ"ל
במבוא לשבת הארץ (בסוף המבוא, ובאות י, ובמשפט כהן סימן סג) וכלשונו בשבת
הארץ (ח,ה): "וכיון שההפסד גדול". וגם ישוב הארץ שייך כיום, שאם חלק גדול
מהישוב יחרב והרבה שדות יהפכו לשממה נחשב הדבר ביטול ישוב הארץ כמ"ש
הרמב"ן בספר המצוות (עשה ד). ועי" במש"כ לעיל בזה בדין לסמוך על דעת
יחיד.
יש הטוענים שהרב זצ"ל התיר רק כשהיה פיקוח נפש ממש . ופשוט שטענה זו אינה
נכונה, שא"כ לא היה צריך להיתר וכל התורה הותרה במקום פיקוח נפש.
ובמציאות, הרב זצ"ל מכר לכל מי שרצה למכור שדהו ולא בדק אם יש אצלו פיקוח
נפש, ואדרבא הרב זצ"ל שלח שליחים שיעברו אצל בעלי השדות וימכרו שדותיהם .
ואף כתב שהעוסק בזה נחשב למצוה, ופשוט שלא אצל כולם היה פיקוח נפש גמור
אלא שעת הדחק גדולה והפסד גדול, וכמ"ש בשבת הארץ לעיל. ומש"כ שהוא פיקוח
נפש הוא משום שזה היתה המציאות בזמנו שהיו מקרים של פיקוח נפש, וכתב כך
לדחות טענת החולקים שאסרו לגמרי דכיון שיש דחק כ"כ גדול אין מקום לאסור
כלל, אבל הרב זצ"ל עצמו סבר שבכל דחק גדול מותר גם כשאינו פיקוח נפש.
