יענך ד' ביום צרה

ראשית, יש לברר את הרקע של המזמור, וכבר הפרשנים וחז"ל  עוסקים בזה. חז"ל אומרים, שדוד אמרו בשעת מלחמת אבשלום,  כאשר מגמת המלחמה היתה להרוג את דוד ולמוטט את מלכותו,  כפי שמבאר הרלב"ג (שמואל ב יח ג),ולכן העם אומר לדוד: כדי שלא יהרגוך במלחמה, "טוב כי תהיה לנו מעיר לעזור".

מהי העזרה הזו מן העיר? התרגום אומר: "וכען טב ארי תצלי עלנא מקרתא למסעד", שתתפלל עלינו מן העיר לעזרה.

עד עכשיו עברו מס' מלחמות על דוד המלך, ולא מצאנו שהעם אומר לו להישאר מאחור ולהתפלל. ועוד, אם הם מאמינים בכח התפילה מדוע צריך לחכות למלחמה הזו דוקא, שבה מבקשים להרוג את דוד?

כדי לענות על  השאלות, יש להתבונן מה נהגו מנהיגים אחרים לגבי השתתפות פעילה במלחמות ישראל.

לאחר נפילת ישראל בעי אומר ד' ליהושע, הנופל על פניו (יהושע ז' י): "…קֻם לָךְ למה זה אתה נופל על פניך". ומסביר רש"י: "עמדת לך במחנה ולא יצאת עמהם, ואני אמרתי אשר יוציאם ואשר יביאם, כי אתה תביא את בנ"י ואנכי אהיה עמך…אם תלך אתה לפניהם יצליחו, ואם לאו לא יצליחו".

וכן אצל דוד, ביחס לחטא בת שבע, מסביר המלבי"ם, שהחטא נבע מכך שלא עסק בצרכי ציבור, ומשמע שהטענה היא שהעם כולו במלחמה, ולא יתכן שהוא – כמלך – לא שייך לזה, כי אז אינו עומד בדרישה האלוקית כלפיו.

א"כ מוצאים אנו שיש חשיבות גדולה להשתתפות פעילה של המלך במלחמה, ורק כאן, כאשר יש איום על חיי דוד, שולחים   אותו העם אל העיר.

ויותר מזה – התפילה לא יכולה להיות שלימה כאשר העם נלחם והמלך אינו שותף בדבר. כי אז אינו חווה את הדברים באמת,  ואינו מצליח להיות מקושר, להתפלל מקירות ליבו. צריך להרגיש את צערו של העם בשביל שהתפילה תפעל באופן ממשי וחזק.

ונראה, שאפשר לבסס את הדברים, שכאשר דוד נשאר מאחור הוא מעודד את החיילים באופן אישי, וקושר את נפשו אליהם: "ויאמר אליהם המלך אשר ייטב בעינכם אעשה, ויעמֹד המלך אל יד השער וכל העם יצאו למאות ולאלפים" (שמואל, שם,  פס' ד').

והתהליך אינו  מסתיים בזה. דוד מתעקש לצאת למלחמות הבאות, עד שבמלחמת ישבי בנוב (ב' כ"א ט"ו) מתעייף דוד מפני זקנותו, כנראה, ורק אז כאשר "נשבעו אנשי דוד לו לאמֹר לא תצא עוד אתנו למלחמה ולא תְכבה את נר ישראל", מוכן דוד לוותר.  כי אז הגיעו הלוחמים למצב שבו הם מבינים שהוא "נר ישראל" ,בבחינת נשמת ישראל המאירה לישראל, שדוד  המלך,  נעים זמירות ישראל ומייסד עיקר תפילותיהם, הוא בעצם הכח המרומם והמחיה שלהם, ועדיף שיעמול בצד הרוחני של המלחמה. רק אז יכול המלך ללכת ולהתמקד בתפילה בעיר.

ניתן לראות את הדברים מזווית נוספת.

חז"ל דורשים את הלשון "ביום צרה" בהשואה ללשון המופיעה במזמור צ"א, "עמו אנוכי בצרה", ואומרים שבשעה שמגעת צרה לישראל והם משתפים כבודי עמהם באותה שעה אני עונה. ובילק"ש מביא משל לְאשה ובתה שהיו מסוכסכות' וביום אחד כרעה הבת ללדת והיתה צועקת בחבליה. שמעה אותה אִמה מהגג והחלה גם היא לצעוק ולילל, באו ושאלו את האם איך יתכן שעכשיו את צועקת עליה. אמרה להם: בתי מתייסרת, ולי לא יכאב? צרת בתי הרי היא צרתי.

ולכאורה המשל אינו דומה לנמשל, שהרי במשל צעקת הבת אינה מופנית כלפי האם, ואעפ"כ האם צועקת, ואילו בנמשל ישראל צריכים לשתף שם שמים בצרתם כדי להושע?!

נראה, שאפשר להסביר את הדברים עפ"י דברי נפש החיים בשער ג', שיסוד כל צרה גשמית נובע מריחוק רוחני, כשלמעשה הריחוק  הרוחני הוא הכואב יותר. וכשמתבוננים היטב, הרי היסורין הם הרפואה של המכה.

ולפי"ז נאמר, שעד שישראל לא פונים להטבת הקשר ותיקונו ע"י תפילה, בעצם אינם נמצאים באותה צרה של הקב"ה, שעיקר צרתו היא הריחוק, ביודעו שהיסורין ממרקים, ורק כשנפנו לתפילה הבינו שהפגם הוא ברוחניות, ומתוך כך בגשמיות, או אז הקב"ה צועק כביכול עמהם, שהרי הוא והם באותה הצרה,  וכדברי המשל.

על אותו העם שהבין שהצרות נובעות מריחוק מד' ושלח את מלכו להתפלל ולתקן את הקשר, יכול דוד לומר יענך ד' ביום צרה, ועד אותו שלב שבו העם שולח אותו חייב המלך להיות עם העם ולרומם אותם להבנת שורש הצרה ותיקונה, דהיינו התיקון הרוחני.

הפרק ממשיך סביב העיקרון החשוב הזה: "ישגבך שם אלוקי יעקב" – הוא יעקב שעבר את הצרות, ואף הבין שכדי להתמודד עם הסיבוכים צריך להיטמן י"ד שנה בבית שם ועבר. והוא הוא אותו יעקב המבין בנבואה שהתערערות יחסיו עם לבן הם אות משמים לקום וללכת לא"י.

"ישלח עזרך מקודש" – ישועת ישראל מופיעה דרך הקישור לקדושה ודוקא דרך זה.

וכמו"כ "מציון יסעדך" – מציון מעשים שבכך. המעשים הטובים מורים על הבנת שורש הצרה, שהיא הריחוק מהבורא, והם המקרבים אותנו אליו.

אמנם, רבים אינם יכולים לרדת לעומק הבנת הצורך בקשר עם הקב"ה, ולכן צריכים להיות שותפים במלחמת הכלל על מנת להבין ולחיות את הקשר מתוך העמידה מול המוות שבמלחמה, ולכן אומר רש"י על הפסוק "יזכור כל מנחותיך ועולָתך" – הם אותם התפילות שאתם מתפללים במלחמה.

יתכן שזו תפילה מאד קצרה,קטנה, כמו קרבן מנחה של עני, אבל היא בעז"ה עולה, היא תפילה שנובעת מקירות ליבם של אנשים המוסרים את עצמם על קידוש השם אנשים המבינים מהי תפילה אמיתית.

בסופו של המזמור  בודאי בולטת הנקודה של השייכות לאלוקים,  "אלה ברכב…", אבל נוסף חידוש גדול יותר: "המה כרעו ונפלו ונחנו קמנו ונתעודד" – אנחנו שלא  רק טיפלנו בסימפטומים של הבעיה, אלא גם ירדנו לשורשה.

 "נתעודד" –  כי אנחנו מבינים היטב את השורש.

נזכה, שד' יאיר את עינינו לחדור לשורשם של מאורעות, המתרגשות עלינו בתקופה קשה זו.  

"ד' הושיעה,  המלך יעננו ביום קראנו!"