יערוך אותו אהרן

דברי הספד של מרן ראש הישיבה הרב שאול ישראלי זצ"ל על מרן ראש הישיבה הרב  צבי יהודה קוק זצ"ל

          *                                         

"כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה" צבא-ות הוא" (מלאכי ב" ז).

"ישמרו דעת". הדעת היא הסגולה העיקרית שבה נחן האדם. ועל כן הבקשה הראשונה של תפילתנו היא "וחננו מאתך… דעת", שאם אין דעת הבדלה מנין (ירושלמי ברכות ה" ב). וההבדלה היא היסוד החשוב ביותר שעל ידו מותר האדם מן הבהמה, כי במציאות הדברים באים בערבוביא.

ולא עוד, אלא "הכל עשה יפה בעתו" (קהלת ג" יא). יש ומה שמהוה פסולת לענין מסוים מהוה חיובי ותועלתי לדבר אחר. וכוח ההבחנה, שהוא מצד אחד לברר הבר מהפסולת, ומאידך לדעת להפוך את השלילה לחיוב – זהו יסוד הדעת. "שפתי כהן ישמרו דעת".

ההתעוררות שהיתה בשעתה בקרב הנוער בגולה להתנער מהגלות, לחלום על שבות עם ישראל לארצו, היתה אמנם מעורבת עם פסולת מרובה. הן רבים הם אשר ינקו את הרעיון של לאומיות ישראלית מהתעוררות הלאומיות בקרב עמי הנכר. לא מעט היתה בהתעוררות לציון מהמגמה הסוציאליסטית. לא ההתחמצות למראה הניצול של מעמד אחד את משנהו, מהמניע לצדק ולשויון, מהכרה כי כל אדם נברא בצלם, אלא מהמגמה של חילוץ עצמו, משפחתו וחברתו מעול המנצל – מלחמת מעמדות.

להבחין ולהבדיל בין האור לבין החושך, לדעת לקרא בשם ה", לעורר את הזיק הישראלי המיוחד שבהתעוררות זו, כשם שבאשר להתעוררות של חבוב ערכי באומה, בכלל זה תחית הארץ, להבר הבר מהפסולת – "ישמרו דעת" – זאת היתה פעולתו של מרן הרב זצ"ל, אשר חיפש וחיטט והצביע על עומק התכונה הלאומית הישראלית, שהתעוררה ע"י ההתעוררות הכלל עולמית. לשמור הדעת, הדעה המפוכחת, הדעה המבחינה המבדילה שעל ידה יכול האדם מישראל לחפש ולמצא בתוך תהפוכות העמים והמדינות, התפיסות והשינויים בתרבויות העמים, את יד השגחה עליונה.

 מבחינה זאת היה הרב צבי יהודה זצ"ל שומר נאמן, ממשיך הדרך אשר נגלתה, מתוך נאמנות, מסירות ודביקות. אכן גם "ותורה יבקשו מפיהו" היתה בו. עדכון היסודות אשר הונחו בשעתן לשימוש מעשי עם ההתפתחות ושינוי הצורה. במקום חלום – התגשמות, במקום אידיאה – מציאות, במקום תנועה ציונית – מדינה. לראות ולשמור על החזון בתוך ההתגשמות, לשמש דגל הרוחניות שבדפוסי הגשמה. ממלכתיות יהודית, דגל מתנופף, נשיא למדינה, גוף מחוקק, צבא עם דרגות שונות מחייל עד רמטכ"ל – כל זה יכול להיות זר ומנוגד. אבל יכול להיות בחינת "עורה כבודי, עורה הנבל וכינור" (תהלים נ"ז ט) – כבוד ישראל. במקום עם שסוי ובזוי – לא נטפל לאחרים, כי אם בונה בעצמו. עוזר ישראל בגבורה, בתפארה. זה חשוב, זה גדול, "התהילה והתפארת לחי עולמים". אם זה רק כבוד, אם אין לזה תוך – הרי זה פסול. אולם אם זה מיוסד בראש וראשונה על ""מקרב אחיך" – ממובחר שבאחיך" (ב"ק פ"ח א), משכמו ומעלה, הרי הרע מסייע לטוב. כבוד למלכות (רמב"ם ה" מלכים פ"ב), הדר למלכות, אבל בתנאי יסודי אחד – שידע לרומם תפקידו. "ותורה יבקשו מפיהו". "ואכן ידע להגיב, ידע לרומם, אבל ידע גם לבקר. דבריו נשמעו כהשמע מוכיח בשער, כאחד מהנביאים הקדמונים, כי על כן ידעו כולם כי – "אם דומה הרב למלאך" (מו"ק י"ז א) שאינו צריך לכלום, שהאמת מדברת מתוך גרונו.

 שני דברים טיפח מרן בשעתו והמשיך דרכו הרצ"י זצ"ל. האחד, הערכת זקיפת הקומה של העם בישראל. והשני, טיפוח מרכזיותה של התורה בחיי העם. לא כמכונף "ולא יכנף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך" (ישעיהו ל" יט) – זוהי הרבנות הממלכתית, בעלת סמכויות בעלת עוז ביטוי.

"ואתה תצוה… ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור… יערוך אותו אהרן ובניו" (שמות כ"ז כ), עוד טרם נקבע לו התפקיד. הרי רק אחר כך נאמר "ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך ואת בניו אתו…. לכהנו לי… ועשית בגדי קדש לאהרן אחיך לכבוד ולתפארת" (שם כ"ח א). השמן זית כתית למאור כאילו נכנס באמצע כל התכנית של המשכן, כליו והעושים בעבודת הקודש – עם גינוני הכבוד – בגדי קודש. ולמה?

 דומה שאת התשובה כבר נתן רש"י בפרשה הקודמת – "ואל הארון תתן את העדות אשר אתן אליך". כפול מופיע הציווי, ושואל רש"י (שמות כ"ה כא), מה זה בא ללמדנו? והתשובה לכאורה מעורפלת: לשים את העדות ורק על זה את הכפורת. וכי מה סלקא דעתא שישימו קודם הכפורת? וכי האיך אפשר לשים את הלוחות לתוך הארון כשהכפורת על הארון מלמעלה? אלא שזה שבא ללמדנו – כי יתכן, שכאשר תהיה הכפורת והכרובים והכל נוצץ ומבריק, יסתפקו בזה. ישאר הארון מכוסה, ומה לנו אם יש בו משהו או לא, הרי הכל נוצץ. אמרה תורה בכפל לשון "ואל הארון תתן…". כן, יש ערך לארון שכולו זהב, אך ערכו הוא רק כאשר בתוכו העדות. יש ערך לבגדי כהונה – שמונה בגדים ואורים ותומים וכו" וכו". אך תנאי קודם למעשה – "יערוך אותו אהרן", ידע להדליק נר מצוה ותורה אור. אם ישכיל בזה, אם ידע כי התפאורת אינה העיקר, אלא כשהיא מפארת את המעמד, כשהכפורת מפארת את ארון העדות.

( מתוך דבר לדור – דברי תורה והספד למרן הרב שאול ישראלי זצ"ל, הוצאת "ארז"(

*  רשימות, אדר תשמ"ז כנראה.