יראתו על פניכם

יראתו על פניכם
ר´ שהם גנוט, שיעורים



יראתו על פניכם – ר” שוהם גנוט

 

תגובתו של העם במעמד הר סיני מתוארת במילים: “וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק” (שמות כ, יד), וביתר הרחבה: “ועתה למה נמות כי תאכלנו האש הגדולה הזאת אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ד” אלוקינו עוד ומתנו. כי מי כל בשר אשר שמע קול אלקים חיים מדבר מתוך האש כמונו ויחי” (דברים ה, כב-כג). ומשה לעומתם פונה ואומר: “אל תיראו כי לבעבור נסות אתכם בא האלקים ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו” (שמות כ, יז).

הרמב”ן במקום מפרש: “נסות אתכם – להרגילכם באמונתו…שכיון שהראה לכם גילוי השכינה נכנסה אמונתו בלבבכם לדבקה בו, ולא תיפרד נפשכם ממנה לעולם”. ובעקבותיו מפרש הנצי”ב: “נסות אתכם – עיקר הכונה להגביה מעלת הנפש”.

אבל, שואל החת”ם סופר, איך עי”ז שראו את האש הגדולה ויצאתה נשמתם (ל” התוס” בשבת דף פח,א ד”ה כפה) התנשאו והתגדלו? ואילו היה הקב”ה נגלה עליהם בנחת יותר היה נוח להם!

ועוד, כיון שרצונו ית” היה שייראו כדי שתהיה יראתו על פניהם, כיצד אמר להם משה אל תיראו?

 

הגמ” בנדרים (דף כ,א) אומרת, שמעמד הר סיני הטביע בנפשנו את תכונת הבושה, וזו לשונה: “תניא: בעבור תהיה יראתו על פניכם – זו בושה, לבלתי תחטאו – מלמד שהבושה מביאה לידי יראת חטא מיכן אמרו סימן יפה באדם שהוא ביישן. אחרים אומרים: כל אדם המתבייש לא במהרה הוא חוטא. ומי שאין לו בושת פנים בידוע (ול” הירושלמי: דבר ברי) שלא עמדו אבותיו על הר סיני”. מפרש שם הרא”ש בד”ה “שלא עמדו אבותיו על הר סיני”: “כי משם ירשו הבושת”. כך לומדת גם הגמ” ביבמות (דף עט,א): “שלושה סימנים יש באומה זו: הרחמנים והביישנין וגומלי חסדים…ביישנין – דכתיב: בעבור תהיה  יראתו על פניכם”.

 

ובסגנונו של הירושלמי מס” קידושין (פ”ד ה”א) כתוב: “שלוש מתנות טובות נתן הקב”ה לישראל: רחמנים וביישנים וגומלי חסדים…ביישנים מנין – ובעבור תהיה יראתו על פניכם. זה סימן לביישן שאינו חוטא..”, ופירש בעל קרבן העדה: “שלוש מתנות טובות – מידות טובות שיהיו בישראל בטבע, משא”כ שאר מידות טובות צריך שירגיל אדם את עצמו בהן לקנותן..”

 

ואף הרב זצ”ל כתב כיו”ב ב“מצות ראיה”: “בושת פנים – כי פנים מורה על קנין שבנפש, כי הפנים הוא הצורה, והיינו הנפש..משום הכי קנין הבושת הוא משובח ומעולה [אבל אם לא קנה אותה בנפשו..אינו ראוי להשתמש בה בְמקום שתִמְנע מחכמה ושלמות]”.

בעקבות זאת ננסה לברר מהי מעלתה של הבושה, ומדוע דוקא היא המידה הבסיסית שנדרשה לקבלת התורה.

 

המהר”ל בנתיב הבושה (פרק א) כותב: “וגדר הבושה שהוא מתפעל מאחר…ולפיכך בעל בושה מוכן הוא לקבל הגזירות והמצות מן הש”י הגוזר…ולכך..כאשר בא הש”י לתת מצותיו..נגלה עליהם בעצמו (כדי) שתהיה קבלת מצותיו מצד יראת הש”י”. ובהמשך הוא כותב: “ישראל..הם ביישנים, שהם מקבלים התפעלות מזולתם, כאשר ראוי לקבל התפעלות מן הש”י”.

 

א”כ, לפי המהר”ל הבושה היא ההתבטלות מול עוצמתה של הנוכחות האלוקית, בבחינת מה שאמרו בפסחים (דף ח,א): “למה צדיקים” – ועמך כולם צדיקים – “דומין בפני שכינה? כנר בפני האבוקה” ו”שרגא בטיהרא מאי אהני?!” (חולין דף ס,ב)

 

היטיב לבטא הרגשה עליונה זו הרמ”א (שו”ע או”ח סי” א”, סעי” א”),וז”ל: “שויתי ד” לנגדי תמיד הוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים אשר הולכים לפני האלקים…כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקב”ה אשר מלוא כל הארץ כבודו עומד עליו ורואה במעשיו, כמו שנאמ”: אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאום ד”, מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השי”ת ובושתו ממנו תמיד”, ומקור דבריו במו”נ (חלק ג, פרק נ”ב). ויש להוסיף עוד שורה אחת מדברי הרמב”ם שם, להשלמת התמונה: “והמלך ההוא הדבק והחופף עלינו הוא השכל השופע עלינו, שהוא הדיבוק אשר בינינו ובין הש”י”.

 

וכך מסביר הרב זצ”ל בעולת ראיה (ח”א, עמ” ש”ב) את ענין נפילת אפים: “יש במעלות..היראה, ירא בושת, להתבייש מגדולת אדון כל ב”ה..בגדר “ראוני נערים ונחבאו”, על כן כובש ומסתיר פניו, שמתבושש להביט, כדרך הנכלמים”.

הוי אומר, שהתגלות גדולתו של הקב”ה במעמד הר סיני הטביעה בנפשנו את היראה-הבושה. ובודאי אין דבר חשוב יותר מזה בבואנו לקבל תורה מן השמים, כי עובדה זו מכוונת את מבטנו העניו כלפי השמים. כדברי הגמ” בשבת (דף לא): “כל אדם שיש בו תורה ואין בו יראת שמים דומה לגזבר שמסרו לו מפתחות הפנימיות, ומפתחות החיצונות לא מסרו לו, בהי עייל?!”

 

מסכם את הדברים הרצי”ה זצ”ל (אור לנתיבתי, עמ” ל”ז): “..הקירוב לפני הר סיני בעצמו..היא המעלה הגדולה היסודית, של ההכשרה וההתקדשות לקבלת התורה…ואח”כ באה מתוך זה אותה המעלה הרמה המיוחדת של מתן התורה”.

 

לכן מבאר המהרש”א בחידושיו למס” ע”ז (דף ג,א ד”ה יום הששי), שחג השבועות מבטא את יראת החטא שקודמת לחכמה, וז”ל: “ויש לספק בזה דלכו”ע ניתנה תורה ביום נ”א מן הספירה (א”כ) למה קבע ד” ית” חג השבועות לדורות ביום חמישים מן הספירה? –והכוונה בזה, לפי שלא היו אז ישראל ראויים לחוכמת התורה עד שיטהרו ויקדשו עצמם מכל טומאת מצרים שימצאו משם, כמ”ש כל שיראת חטאו קודמת לחוכמתו וכו”. ועל כן היתה הטהרה במספר שבעה שבועות ויום חמישים שהם מספרים קדושים כענין שבת שמיטים ויובלות. ולפי שביום נ” נגמרה הטהרה, שזכינו אח”כ ביום נ”א לקבל התורה, קבע ד” ית” אותו יום חמישים לחג שבועות כי יראת חטא קודם לחכמה במעלה ובזמן”.

 

עפי”ז באר הרב יהודה אשכנזי זצ”ל, בעל ה“באר היטב” (סי” תצ”ד סק”א) את דבריו של רב יוסף בפסחים (דף ס”ח עמ” ב”): “רב יוסף, ביומא דעצרתא אמר עבדי לי עגלא תילתא, אמר: אי לא האי יומא דקא גרים כמה יוסף איכא בשוקא”: “דידוע מה שאמרו חז”ל, ענוה מביאה לידי יראת חטא, וא”כ לרב יוסף, שהיתה מעלה שהיה עניו היתה ג”כ המעלה שיראת חטאו קודמת לחוכמתו, וזהו שאמר ביומא דעצרתא, ר”ל ביום חמישים עביד לה עגלא תילתא, ואמר אי לא האי יומא דקא גרים, ר”ל אי לא היה יומא דעצרתא בהאי יומא אלא ביום נ”א לספירה לא היה מוכח שיראת חטא קודמת לחכמה במעלה ובזמן, ולא היה מעלה שלי כלום, וכמה יוסף איכא בשוקא, אבל השתא דיומא דעצרתא הוא ביום חמישים ונתינת התורה היה ביום נ”א קשה הקושיא, וצריך לתרץ כמ”ש המהרש”א”.

 

וכך כתב השפת אמת (תרמ”א, עמ” ט”ז): “איתא בזוה”ק (אמור) דבליל שבועות משפיעין משמים טהרה לליבות בנ”י המקווין לטהרה..להיות כלי מוכן לתורה כמ”ש לב טהור ברא לי אלוקים אח”כ ורוח נכון, זה תורה..וכפי טהרת הלב נרשם חקיקת התורה”.

אף הרש”ר הירש (ויקרא כ”ג, כ”א) קובע: “…למדנו מכאן אמת גדולה, חג מתן תורה איננו מתייחס לעובדה של נתינת התורה אלא הוא חוגג את הכנת עצמנו להיות ראויים לקבלת התורה”.

 

ועם הכנה כזו, שיש עמה הכנעה, נהפך העם לכלי קבלה לדבר ד”, הנותן עוז ותעצומות, “ד” עוז לעמו יתן ד” יברך את עמו בשלום”.

 

השאר תגובה

Your email address will not be published. Required fields are marked *

Skip to content