כי מציון תצא תורה

כי מציון תצא תורה

ב"

מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תוֹרָה

ישיבת "מרכז הרב" לדורותיה

  

 

– ב –

 

"יהי כבוד תלמידך חביב עליך כשלך"

הרב נהג כבוד רב בבני הישיבה המעולים. כשהיה ר" יצחק ריף ז"ל הי"ד נכנס אליו היה הרב מהדרו בקימה. הוא ראה בו תלמיד המחכים את רבותיו.

הוא גם לא נמנע מלהביע את חיבתו הגלויה לתלמיד מעולה, אף על פי שכרגיל היה נוהג מאד באיפוק. אלוף נעורי הרב שמואל אליעזדי ז"ל היה מאד חביב על הרב בגלל שקידתו המרובה והנהגתו העדינה. באחד השיעורים שנתן הרב בפני בני הישיבה הוותיקים השמיע הרש"א הערה שמצאה מאד חן בעיני הרב, ומרוב חיבה נתן לו הרב צביטה בלחיו".

(הרמ"צ נריה זצ"ל, ליקוטי הראיה ב")

 

"בניך – אלו תלמידך"

"למדתי בישיבה בשנת תרפ"ה, והרי בזה דבר מהרב שנחקק בלבי:

בית הרב היה מחובר לישיבה והיינו ממש בני בית, נכנסים ויוצאים למטבח לקחת כוס תה. והנה פעם שמעתי שהרב אומר לרבנית: "ראיתי שהגרביים של פלוני קרועים וצריך לתקנם, האם לא ראית זאת", הצטדקה הרבנית ואמרה: "באמת לא ראיתי, וכבר אמצא דרך להזמין אותו ולקחת את הגרביים לתיקון ולכביסה גם יחד".

(ר" יחיאל אליאש ז"ל, מייסד בני-עקיבא, "מעשה הבא בחזון")

 

לוחמים וחולמים – מזיכרונות הרב שאר ישוב כהן זצ"ל

ישיבת "מרכז הרב" בירושלים, שאותה הקים אור ישראל וקדושו מרן הרב זצ"ל, הייתה גם מרכז של חברי כל המחתרות לפני קום המדינה. ידוע, כי האלוף דוד רזיאל הי"ד, מפקד האצ"ל, למד בישיבה. עובדה היא, כי חלק גדול של אנשי הלח"י, שהיו חברים ב"ברית החשמונאים" בירושלים, היו תלמידי הישיבה.

בראשית שנת תש"ח, הרגשנו, תלמידי הישיבה, שהיו מחברי "ברית החשמונאים", שהגיע הזמן לדאוג בטרום-מדינה וצה"ל לאיחודם של אנשי ההגנה, האצ"ל והלח"י. למעשה התקיים דבר זה רק במקום אחד בירושלים, בימים שלפני מלחמת השחרור, ברובע היהודי של העיר-העתיקה. שם התאחדו שלוש המחתרות למפקדה משותפת. המפקד היה איש ההגנה, הסגן היה איש האצ"ל, ואנשי לח"י היו בין הלוחמים.

את הסכמתו האישית של מרן הרב צבי-יהודה זצ"ל לכך קיבלתי בדרך מקורית, על-ידי מעשה שהיה: באותם ימים, בחורף תש"ח, יצאתי מהישיבה וראיתי להפתעתי בכניסה לבית המדרש של הישיבה מודעה שכותרתה: "מרן הרב קוק זצ"ל היה נגד גיוס בני ישיבות"! ובה ציטטה מתוך מכתב שהרב כתב דברים חריפים מאוד בנושא, כגון "שאסור לעשות אנגריה בתלמידי חכמים", ועוד ועוד. בנוסף לכך הם ציטטו את המדרשים ואת הגמרא שהם פירשו כמקור לדעתם כגון "רבנן לא צריכים נטירותא" ועוד. ההפתעה הייתה, שהכול נאמר בשם מרן הרב קוק זצ"ל, באגרות-קודש שלו, והדברים היו מאוד ברורים ותקיפים.

מצד אחד ידעתי, כי מרן הרצ"י הכהן קוק תומך בנו בכל לבו וכן כי חתנו של הרב, הלא הוא מנהל הישיבה מרן הגאון הרב שלום נתן רענן זצ"ל, היה בעד השתתפותנו בכוח המגן. חתנו של הרב רענן זצ"ל, הגאון הרב מרדכי פרום זצ"ל, היה מרכז "לשכת הגיוס", של ירושלים. והנה, פתאום נוכחנו, לכאורה, שאנחנו, תלמידי הרב, פועלים נגד דעתו. ואולם לא הבנו כיצד זה גדולי תלמידיו, הרב צבי יהודה והרב הנזיר, מסכימים ומעודדים את הפעילות הזאת.

אני הייתי במצב-רוח קשה מאוד. יצאתי מהישיבה לשוח קצת. הישיבה שכנה אז "בבית-הרב" שבמעלה רחוב הרב קוק. יצאתי והתחלתי לרדת לכיוון כיכר-ציון, והנה אני רואה את מרן הרב צבי יהודה, צועד במעלה, לקראתי, תוך שהוא צולע, שכן היו לו בעיות עם הרגל. עצרתי לתת "שלום עליכם" כראוי לרב, והוא ראה שפני ממש לבנות. הרב צבי יהודה זצ"ל הכיר אותי היטב, ואהב אותי. היחס שלי אליו היה כמו אל דוֹד ממש. מיד כשראה אותי, שאל אותי, "מה קרה, שאר-ישוב"? כשלא עניתי, לא הרפה ממני, עד שסיפרתי לו על הכרוז הזה, שמביא פסק אביו מרן הרב זצ"ל שאסר על גיוס בני ישיבות. להפתעתי, נעמד הרב צבי יהודה זצ"ל מלכת וצעק בקול גדול: "זיוף! זיוף!". הייתה זו צעקה רמה – ממש שאגה! נבהלתי מאוד. אני מאמין שאת השאגה הזאת שמעו מכיכר-ציון עד ל"בית הרב". מורנו הגרצ"י זצ"ל היה נרגז מאוד מאוד.

לאחר שנרגע קצת הסביר לי, שהמכתב המצוטט הוא מכתב שכתב אור ישראל וקדושו מרן הרב ז"ל לרבה הראשי של אנגליה, ד"ר הרץ זצ"ל. המכתב התייחס לנושא של גיוס תלמידי ישיבות שבאו לבריטניה כפליטים מפולין וליטא בזמן מלחמת העולם הראשונה ובהקשר לגיוסם לצבא הבריטי. מורנו הגרצ"י זצ"ל כעס מיד על עצם ההשוואה, והוא הדגיש וחזר והדגיש: הרי פה לוחמים למען ארץ-ישראל ולמען ירושלים עיר הקודש, ושם לחמו למען צבא זר. הלא כאן לוחמים מלחמת מצווה של כיבוש ארץ-ישראל ושל "עזרת ישראל מיד צר הבא עליהם".

מיד הצעתי לרב שיכתוב את בירור הדברים. הבטחתי לדאוג לפרסומם, למרות שלא היה אז בית דפוס פעיל בכל ירושלים, שכן בגלל המצור לא היתה אספקת דלק, וכל בתי הדפוס נסגרו. אמנם היה פעיל דפוס אחד, דפוס רונלד, במקום שבו נמצא היום "בניין כלל", והם עבדו בשביל "ההגנה". כך נדפסה החוברת "למצוות הארץ". המאמר הזה פורסם אחר-כך בעוד כמה מקומות, והוא אכן פנה לחובתנו ההלכתית, להשתתף בלחימה ובהגנה על ארץ-ישראל.

צריך לדעת ולזכור, שלמרות שישיבת "מרכז הרב" איננה "ישיבת הסדר", הרצי"ה סבר, שאלה שיכולים וראויים, ראוי שיילחמו, יגנו ויהיו בתוך המסגרת של כוחות הביטחון. כך השיב תמיד לשואליו, אבל התייחס לכל אחד מבחינת מצבו האישי, הרוחני והבריאותי. הוא גם שמר מכל משמר על כך שהישיבה הקדושה תמשיך להתקיים ולעלות מעלה מעלה, כמקור השפעה לכל "ישיבות תורת ארץ-ישראל". ברוך ה" עלו הדברים יפה וקם דור שלם של מפקדים וחיילים בצה"ל, שהם לומדי תורה, תלמידי חכמים ויראי שמים – תהא ברכת ה" עליהם!

ימי בראשית בישיבת מרכז הרב – הרב פרופ" נחום רקובר שליט"א

גרגירים אחדים מן הדברים שהיו בימים הראשונים שלנו בישיבה, שהיו גם ימיה הראשונים של הישיבה שנתחדשה בשנת תש"ט עם בואנו בשעריה… וברוך ה" שיכולים אנו לברך כיום, על כך שמאז זכו אלפים רבים של תלמידים להסתופף בין כתלי הישיבה.

לישיבת מרכז הרב הגענו אחרי חג הפסח של שנת תש"ט. היה זה כ-14 שנים לאחר פטירת הראי"ה קוק זצ"ל.

היינו קבוצה של צעירים שהגיעה מישיבת בני-עקיבא בכפר הרואה שהתלבטו בדבר המשך מקום הלימודים בישיבה גבוהה, מאחר שהישיבות הגבוהות הקיימות לא חנכו ברוח הארץ- ישראלית שבה התחנכנו בכפר הרואה. ואז התברר לנו כי הרב יעקב כלאב, שהיה הר"מ בשיעור הגבוה בכפר הרואה, עובר לירושלים, ומתעתד להקים ישיבה חדשה ארץ-ישראלית. ומכאן – החיבור היה ברור. ממשיכים עם הרב כלאב בירושלים.

ישיבה זו הייתה הישיבה הגבוהה הראשונה והיחידה בעלת אופי ארץ-ישראלי, שתלמידיה הם מבני היישוב החדש. מגמתו של ראש הישיבה הייתה לעצב את מחנכי הדור החדש, שייעודם היה לשנות את פני החברה בישראל.

וכאן בא ה"שידוך" של הישיבה עם ישיבת "מרכז הרב": הלימוד ב"סדר" הראשון, לפני הצהרים, היה ב"מכון הארי פישל", בשכונת הבוכרים, שבראשות חותנו של הרב כלאב, הרב דב קוק (אחיו של הראי"ה קוק), ואילו ה"סדרים" השני והשלישי היו בישיבת מרכז הרב, שדאגה גם לארוחות וגם לפנימייה לבחורים, בפנסיון גשטטנר שברח" החבשים.

לאחר זמן, התמזגה הישיבה באופן מלא עם ישיבת "מרכז הרב", שבראשה היה הרב צבי יהודה זצ"ל, ומנהלה היה הרב שלום נתן רענן, חתנו של הראי"ה, ולמדנו גם ב"סדר" הראשון בישיבת "מרכז הרב". בישיבה היו באותה עת תלמידים לא רבים, בחורים ואברכים, ובהם היו גם גדולי תורה, הבקיאים בש"ס כולו. בהם היו הרב יוסף קאפח, הרב מרדכי פרום, הרב אריה הורביץ, והרב שמואל שפירא.

באותן שנים היה הרב צבי יהודה עסוק מאוד בההדרה של כתבי אביו, הראי"ה זצ"ל. עם הצטרפותנו לישיבה, שמח שמחה גדולה. הוא נענה לבקשתנו ללמוד את כתבי הראי"ה זצ"ל, ולימד אותנו בחדרו הקטן, שהיה בזמנו חדרו של הראי"ה, שם הצטופפנו לשמוע את השעורים. בנוסף לשעורים, נתן הרב צבי יהודה תשומת לב מלאה לכל אחד ואחד מן התלמידים. מאחר שהיינו חבורה קטנה, שמנתה קצת יותר ממניין תלמידים, זכינו לכך שהרב צבי יהודה התעניין במצבו האישי של כל אחד ואחד, הן ברוחניות, בהתפתחותו הרוחנית, בלימוד ובתפילה, והן בגשמיות. עניינה אותו גם הופעתו החיצונית של התלמיד, ופעם הלך עם אחד התלמידים לחנותו של פרסטר ברחוב בן-יהודה לקנות לו מגבעת.

בתקופה הראשונה, קבע לנו הרב כלאב גם שעור בחסידות. בימי שישי, בצהרי היום, היינו מגיעים לבית הכנסת "באר שבע" שבשכונת בית ישראל לשמוע שיעור ב"תניא" מפיו של הרב משה לייב שפירא, שהיה ראש ישיבת חב"ד בירושלים. כששמע הרב צבי יהודה על קיומו של שעור זה, לא העיר דבר, אבל אמר שמכאן ואילך נלמד בשבת אחרי הצהריים בביתו את "נפש החיים" של ר" חיים מוולוז"ין…

כאשר ביקשנו בישיבה ללמוד לקראת קבלת סמיכה לרבנות, הסכים לכך רק בתנאי שנלמד מסכת חולין כמו שלומדים מסכת בבא קמא, דהיינו שנלמד היטב את המסכת עם הראשונים, הרי"ף והר"ן, ולאחר מכן, את הטור עם הבית יוסף והשולחן ערוך, ורק לאחר שקיבלנו על עצמנו לעשות כן, הסכים לכך,  ושיעורים אחדים במסכת חולין הוא נתן בעצמו. כשקיבלתי סמיכה לרבנות, סיפרתי על כך לרב צבי יהודה, ואז טפח על כתפי ואמר: "אה, יש לך דיפלומה…".  כל-כך לא החשיב את התעודות.

בנוסף לסדרי הלימוד הרגילים, היינו נועדים יחד עם הרב צבי יהודה בערבי שבתות, ובשבתות אחר הצהריים. בערבי שבתות ישבנו סביב שולחן הלימוד שלנו, שהיה במרכז החדר הגדול שמאחורי בית המדרש, והרב צבי יהודה הטיל על כל אחד לומר דברים בפני החברים.

לאחר זמן, כאשר התווספו תלמידים חדשים, שבאו מישיבת כרם ביבנה, מישיבת הדרום שברחובות ועוד, "נתרבו הספסלים", ועברנו ללמוד באולם בית המדרש.

(קטעים מתוך מאמרו בקובץ "שמעתין" 184)

נגישות