לאן נעלם משה רבינו
אנו מכירים את התכנים הרבים בהם ההגדה מלאה, כל המאורעות רצופי הניסים העצומים שמרעידים את גופנו, המכות האיומות והנוראות שמזעזעות לב כל שומען, המפגש עם כוחות על-אנושיים המרטיטים את נשמותינו בסיפור קריעת הים ובטביעת המצרים בו, ההצלה הגדולה שנעשתה לעמנו כאשר מנגד עומדים דם ואש ותמרות עשן השזורים לאורך כל דפי ההגדה… אך ישנו פרט אחד שמשום מה אינו מופיע, דמות מסויימת שמסיבה כלשהי נבחרה להעדר מתוכנה המלא והגדוש של ההגדה, דמותו של משה רבינו. כשאנו מתבוננים בסיפור יציאת מצרים מתוך הכתוב בספר שמות, אנו מבחינים מיד שדמותו של משה תופסת מקום מרכזי ביותר. הלא הוא שליחו הבלעדי של ריבונו של עולם, הרועה הנאמן בו בחר שיקדם את כל התהליך הארוך והמפליא של יציאת עם ישראל ממצרים. משה רבינו הוא הפועל, הוא המשכנע, הוא המתרה והמכה, הוא המוציא והמדריך. מדוע, אם כן, בחר עורך ההגדה להתעלם לחלוטין מקיומו? מדוע דמות כל-כך אקטיבית, כל-כך משפיעה, לא מופיעה לאורך כל סיפור יציאת ישראל ממצרים בו אנו עוסקים בלילה זה?
במסכת פסחים (קטז.) ישנה מחלוקת ידועה בין רב לשמואל החולקים במהות הגנות בה יש לפתוח את סיפור ההגדה כפי האמור במשנה: "מתחיל בגנות ומסיים בשבח". רב סובר שיש לפתוח במילים "מתחילה עובדי עבודת גילולים היו אבותינו", ושמואל סובר שיש לפתוח במילים "עבדים היינו". השאלה היסודית שמתעוררת על דעתו של רב היא: מה הקשר בין סיפור יציאת מצרים לבין העובדה שאבותינו עבדו עבודה זרה?
ההסבר הרווח בסברת המחלוקת הוא ששמואל מחשיב את הגאולה הפיזית כגאולה העיקרית, היציאה מעבדות ושעבוד לחירות, ומשום כך ראוי שנזכיר בתחילה את הגנות הפיזית בה שרו ישראל, "עבדים היינו לפרעה במצרים". לעומתו רב סובר שעיקר הגאולה אותה עלינו לציין בפסח היא הגאולה הרוחנית ולכן נציין בתחילת סיפורנו את הגנות הרוחנית ממנה נגאלו, "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו", וכפי שכותב הגרי"ז (בחידושיו על התורה סי' קמ"ז): "אך לפמש"כ הרי כל יציאת מצרים הוא למען קבלת מלכותו יתברך, ולכן צריך לספר שמתחילה היו אבותינו עובדי עבודה זרה ועתה יצאנו ממצרים וקיבלנו את התורה".
אך ניתן להסביר את המחלוקת ביניהם בדרך שונה. השעבוד במצרים לא נועד רק לשבור את גופם של ישראל, אלא גם את נפשם. לפני תחילת השעבוד חושש פרעה מדבר אחד שבגללו החליט את אותה החלטה נוראית: "והיה כי תקראנה מלחמה ונוסף גם הוא על שנאנו ונלחם בנו ועלה מן הארץ". ממה מפחד פרעה? הלא הכל נתון בידו, אם ירצה, יעניק לישראל יחס הוגן ומכובד ולא תהיה שום סיבה שישראל ירצו להלחם עמו ולכבוש את מצרים! נראה שפרעה חושש מדבר אחד – "ועלה מן הארץ". הפחד של פרעה הוא שישראל יצאו ממצרים ויעלו לארץ ישראל, הגבוהה מכל הארצות. אם כך יעשו, הרי שתרבות מצרים תרד לטמיון ותמחק ממפת ההיסטוריה, והתרבות הישראלית תחליף את מקומה. פרעה רוצה שישראל ישארו במצרים וכך ינחיל בהם את התרבות המצרית. אם עם ישראל יאמץ את התרבות המצרית וינטוש את תרבותו המקורית העומדת בניגוד לטומאת מצרים, פרעה ישיג בזה נצחון גדול על התרבות האנושית כולה.
וכן כותב ה"נודע ביהודה" בפירושו להגדה (על "ואילו לא הוציא הקב"ה"): "עבודת מצרים היתה זוהמה גדולה לטמאות הנפש עד שהיינו שקועים במ"ט שערי טומאה". כלומר העבודה עצמה היא זו שגרמה לישראל לרדת מרמתם הרוחנית ולהסתאב בטומאת מצרים.
גם ה"חתם סופר" (הגדת חת"ס עמ' כ"ז-כ"ח) מפרש בדרך זו את השפעת השעבוד: "הרי קושי שיעבודים גורם לבטל מעבודת ה' ומשבר הגוף והנפש" (ומוכרת הערתו של הרצי"ה ב"עולת ראיה" על "וירעו אותנו המצרים" – שעשו אותנו רעים). ממשיך החת"ס לבנות קומה שניה על גבי הסבר זה ומבאר שישנו גורם נוסף שהשפיע על טומאתם של ישראל במצרים: "ולפעמים הצרה בהיפוך, שהמלכות נותן חירות לישראל ומגביהם ומקרבם, אז שאור שבעיסה מעכב וצרה גדולה מראשונה, שבעוונותינו הרבים כל מגמת ישראל אז להתקרב אל שרי המלוכה וללכת בחוקותיהם ולעזוב תורה ומצוות מרצונם… היינו משועבדים לטומאת פרעה במצרים, מלך טמא וארץ טמאה". על איזו חירות מדבר החת"ס? על אותו פרק זמן בו ישראל לא עבדו את מצרים, ששה חדשים לפני צאתם. חצי שנה בה היו ישראל נתונים לרשות עצמם והגיעו למדרגות נמוכות של טומאה, וכפי שכותב הרב מקוטנא (ישועות מלכו, ליקוטי תורה פרשת בא): "הנביא מגיד כה אמר ה' זכרתי לך חסד נעוריך לכתך אחרי במדבר, הרי לפי שיעבוד והעינוי שהיה להם איזהו חסד הוא שהלכו אחרי ה' המדברה?… כי ששה חדשים קודם יציאת מצרים בטל השעבוד ואכלו את טוב מצרים באין מחסור דבר, והיה איש משה ועם ישראל גדולים ונכבדים בעיני פרעה ועמו… ועל עת הזה התגעגע הערב רב שהגידו נשובה מצרימה, וישראל עמדו בנסיון ועזבו את כל טוב מצרים והלכו אחרי משה המדברה". שמואל סובר שפותחים את ההגדה מ"עבדים היינו", וניתן לומר שאין מדובר דוקא על החירות הפיזית, אלא על החירות הרוחנית, החירות מתרבות מצרים. עם ישראל היה שקוע במצרים במ"ט שערי טומאה וההוצאה ממצב זה הינה פעולה קשה ביותר, וכפי שמתאר המדרש (שיר השירים רבה ב',ב'): "מה שושנה זו כשהיא נתונה בין החוחים קשה לבעלה להלקט, כך גאולתן של ישראל היתה קשה לפני הקב"ה, הה"ד או הנסה אלקים לקחת לו גוי מקרב גוי… שהיו אלו ערלים ואלו ערלים, אלו מגדלין בלורית ואלו מגדלין בלורית, אלו לובשי כלאים ואלו לובשי כלאים". חסד גדול עשה איתנו ריבונו של עולם, שהבדיל אותנו מהמצרים ע"י שתי מצוות – דם פסח ודם מילה (עי' רש"י שמות י"ב, ו'). שתי מצוות שרוממו את ישראל מעל הטומאה, שתי מצוות שהוציאו את תרבות מצרים מעם ישראל, עד שנעשו ישראל ראויים לצאת במידת הדין. סיפור זה סובר שמואל שיש לציין בליל הסדר, סיפור התקומה הרוחנית שנעשתה ע"י עם ישראל בעצמו, בשיתוף הקב"ה שאפשר התרוממות רוח זו בחסדו הגדול ובהשפעת טובו, עד שנעשו ישראל ראויים לצאת ולקבל את התורה.
לאור דברים אלו מובן מדוע שמו של משה לא מופיע בהגדה. בלילה זה אנו עוסקים בגאולתם הרוחנית של ישראל, בין לדעת רב ובין לדעת שמואל. אמנם בסיפור הגאולה הגשמית יש למשה רבינו מקום נרחב בהשתתפותו הרבה, אך בסיפור הגאולה הרוחנית לא היתה מעורבותו של משה בולטת, משום שישועה זו הביא הקב"ה בעצמו, לא ע"י מלאך ולא ע"י שליח, והוא זה שהפך את ישראל לראויים לגאולה וליציאה ממצרים. וכך מבאר ה"כלי חמדה" (סוף ההקדמה): "הנה בגאולת מצרים היו שני גאולות: גאולת הגוף וגאולת הנפש. גאולת הגוף היה ע"י משה רבינו שהוציא את ישראל ממצרים. אמנם גאולת הנפש היה ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו… וסיפור יציאת מצרים שאומרים בליל פסח בגלות הוא על גאולת הרוחניות, וזה היה ע"י הקב"ה בכבודו ובעצמו, ולכן אין מזכירין שם משה רבינו, כיון דבגלות עיקר הסיפור יציאת מצרים על גאולה הרוחניות".
דבר נוסף נשאר לברר, שהרי על-פי יסוד הדברים הנ"ל אין מחלוקת עקרונית בין רב לשמואל ושניהם סוברים שעיקר תפקיד סיפור יציאת מצרים הוא ההבנה את תהליך הגאולה הרוחנית שנגאלו אבותינו ולא הגאולה הפיזית, אם כן מה בכל זאת הסיבה למחלוקת ביניהם? אם גם סיפור היציאה ממצרים עוסק ברוחניות, מדוע רב חוזר דורות רבים אחורה לאבותינו שעבדו עבודה זרה?
נראה לומר שהמחלוקת בין רב לשמואל היא בתפקידו של ליל הסדר, בו מספרים ביציאת מצרים. שמואל סובר שיש לעסוק בלילה זה ביציאה ממצרים עצמה, משום שליל הסדר כולו מוקדש לאותו לילה שהתרחש לפני אלפי שנים בו התחילה הגאולה. כוונתו של לילה זה היא התעוררות לאותו מאורע שהתקיים באותו תאריך. לעומתו סובר רב שיש לעמוד בלילה זה על שורש הדברים והסיבות שסובבו את כל המאורעות של גלות מצרים. אולי התעוררה לרב השאלה: מדוע עלינו להודות ולהלל את הקב"ה בלילה זה על הוצאתנו ממצרים? הרי אם היה רוצה לא היה משעבד אותנו מלכתחילה?! וכי עלינו להודות לאדם ששבר את רגלנו ואח"כ ריפא אותה?
מבאר בעל "ערוך השולחן", הרב יחיאל מיכל אפשטיין (בפירושו להגדה הנקרא "ליל שימורים"), ש"שבירת הרגל" היתה אך ורק לתועלת. שיעבוד מצרים היה לטובתנו הבלעדית, ולא היתה יכולה להיות שום אפשרות אחרת לקידום ההיסטוריה. "יתרון האור מן החושך" – דוקא מתוך ועל-ידי החושך. ישראל משולים לכסף, שיש להוציא ממנו את הסיגים. על מנת שישראל יכנסו תחת כנפי השכינה ויהיו ראויים לקבל את התורה, עליהם היה להבדל משאר המין האנושי שכולו מלא סיגים. זיקוק זה היה ניתן להעשות אך ורק ב"כור הברזל" – מצרים, ע"י גלות ויסורים נוראיים, גשמיים ורוחניים, עד שהתקבלה התוצאה של כסף נקי ומזוקק. סיבת השעבוד במצרים היא ש"מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו", כל האנושות היתה מקולקלת מאז "הוחל לקרוא בשם ה'", הכסף הטהור התלכלך בסיגים רבים. גלות מצרים לא היתה עונש כי אם דרך ותהליך לבחירת עם ישראל מכל העמים. תחילת הבירור היתה אצל אברהם אבינו, עליו נאמר: "ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר". סוף התהליך היה במצרים, שם התברר ע"י הוצאת טומאת מצרים מנפשם, שעם ישראל ראוי להבדל מכל העמים, להקרא עם ה' ולקבל את התורה, ושם התרחש הזיקוק המוחלט, וכלשון בעל "ערוך השולחן": "ומכל זה מתברר איך שגלות מצרים היה הכרח לכללות ישראל".
יהי רצון שנזכה להוציא את תרבותנו המקורית אל הפועל בלי שום סיגים והפרעות חיצוניות במהרה בימינו.
