“לא ימוש…והגית”

“לא ימוש…והגית”
הרב איתמר אורבך

“לא ימוש…והגית”
כתוב ביהושע (פרק א’ פסוק ח’): “לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה”.

במנחות דף צ”ט ע”ב ישנה מחלוקת תנאים ביחס לרמת החיוב הנובעת ממקרא זה.

רשב”י אומר אפילו לא קרא אלא פרק אחד ביום ופרק אחד בלילה קיים לא ימוש.

לעומתו, ר’ ישמעאל משיב לבן אחותו, שיודע כל התורה כולה ושואל אם רשאי ללמוד חכמה יוונית, האם יש לך זמן שאיננו לא יום ולא לילה.

דהיינו, לר’ ישמעאל החיוב הנובע ממקרא זה גורף ומקיף ואיננו נותן פנאי לעיסוק אחר.

ואילו לרשב”י מקרא זה בעיקרו ברכה ליהושע שיזכה לכך שלא ימוש ספר התורה מפיו.

לכאורה נראים דברי רשב”י, שהרי הקב”ה אומר את הדברים ליהושע, שמעמדו כמלך, ומשפט המלך בספר דברים מחייב “וכתב לו את משנה התורה הזאת על ספר מלפני הכהנים הלויים… והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו”, וגם אם ליהושע נאמר בגדר של חיוב, כיצד ניתן להרחיב זאת לכל?

בספרי מצאנו יסוד שיטתם של רשב”י ור’ ישמעאל ללמוד מיהושע לכל.

הספרי לומד בק”ו מיהושע, שכתוב בו (דברים לד, ט): “ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה את ידיו עליו”, שחייב בלא ימוש, ק”ו לכל אחד ואחד.

ובאמת שבספרי מצאנו חידוש יתר, ומבואר כן בקידושין  (צ”ב ע”א), שהקב”ה השפיע ומלא את יהושע רוח חכמה.

א”כ אם יהושע, שמלא וגדוש מחמת עצמו, וזכה לשפע מהקב”ה, מחוייב בלא ימוש, ק”ו לכל אחד ואחד.

יהושע בן נון – כתלמיד –  מחדש את “לא ימוש”, והמנהיג שעתיד לכבוש את ארץ ישראל מצווה ב”לא ימוש”.

כיבושה של ארץ ישראל מחדש את רציפות קביעות שקידת התורה ככלל, מתוך רוממות שלמות גדולת התורה של יהושע.

הדור שלנו דור של כיבוש הארץ וקיבוץ הגלויות, מחוייב ביתר שאת ועוז לקבוע את שקידת התורה בכלל, ובמובחרים שבעם, כערך עליון בתחייה הלאומית.

א”כ, מבאר מרן הרב זצ”ל כי כאשר הקישור החברתי נוצר מתוך ביהמ”ד, הרי שיש לו ערך גם בשעת המיתה, כמו בקישור אל התורה עצמה, שהוא קישור נצחי, מעבר למוגבלות החיים הזמניים.

ואולי ניתן להאיר עוד את עומק הקישור ונצחיותו, הנוצרים ע”י תורה, עפ”י דברי מרן הרב זצ”ל (כפי שהובאו בספר נתן תורה למו”ר הרב רענן זצ”ל בעמ’ ל”ז) כי ישנן ב’ מיני שותפות: שותפות בקנין גשמי, כמו כל שותפות שבעולם, דאמרינן שחצי גוף החפץ שייך לשותף אחד, וחצי האחר שייך לשותף השני, אלא שלכל שותף ושותף יש לו שעבוד על החצי של חבירו, כמו שמפרש הר”ן ז”ל בנדרים (מ”ה:), ויש עוד שותפות – בקנין רוחני, ובשותפות זו לכל שותף ושותף שייך הכל, ואע”ג שא”א להבין ענין זה, דמ”נ אי דמר לאו דמר, מ”מ ברוחניות יש מקום גם למציאות זו שהכל יהא שייך לכאו”א, ואין אחד מחסר חלק מחבירו, כענין “ויאצל מן הרוח אשר עליו” וכו’, שהאציל רוח נבואה ל-ע’ זקנים, ומשה לא היה חסר.

וא”כ, שותפות בקנין רוחני, כמו בתורה הנקנית בחבורה, הינה שותפות שבה הכל שייך לכאו”א, ואותו החלק שזכינו לקנותו בתורה ע”י חברינו עודנו, כולו, מחובר אלינו בקשר בל ינתק.

בדומה לזה מבאר רבינו ירוחם זצ”ל (דעת חכמה ומוסר, ח”ב – א’) דבר פלא בענין התחברות אנשים זל”ז, דהנה מצינו כי יתכן שאחד עשה לחבירו טובה גדולה בנפשו, הצילו ממש ממוות לחיים, ובכ”ז אין מתהווה ביניהם שום התקשרות והתדבקות, ואם אפי’ יכיר את טובתו וירגיש את עצמו מחוייב לו, אבל מ”מ דבוק בו אינו נעשה, ואילו בענייני רוחניות אם אך יש להם איזו התקשרות בדבר מושכל, בשכל או בתורה, כשרק יעסקו יחד בדברים רוחניים, מרגישים מיד התדבקות ביניהם בנפשותם ונעשים אוהבים גמורים זל”ז…וזה סוד הדבר: כי ברוחניות אין במציאות נפרדים כלל אלא אחדות גמורה, וע”כ רק כשנוגעים נגיעה קלה ברוחניות בחכמה ובשכל, שהוא ענין נפשיות, מתחברים תיכף למקור האחדות ומתאחדים בו, והוא כמו טיפת מים הנופלת לים שמתאחדת בו, כן כל מה שהוא חכמה, שכל ומחשבה, שהוא נפשיות, הרי הוא מחבר ומדבק ונעשה אחד, וכשנעשה אחד, איחוד הנפשות, מרגיש אחד את חבירו ואוהבים זל”ז בנפשם, שבאותו סוד של איחוד הנפשות הרי הוא אחד ממש”

וממילא באחדות מרגישים גם למרחוק, וכל מרחק והבדל איננו חוצץ, וזהו סוד הקישור שבין בני החבורה, קישור נצחי הממשיך גם מעבר למוגבלות החיים הזמניים.

נגישות